"ערב כל הימים": קיטש ומלודרמה
בספרה החדש בוחרת ג'ני ארפנבק להתמודד עם המאה העשרים על האימה שבה, דרך גיבורה העוברת מספר גלגולי חיים אפשריים. נראה כי על אף ניסיונה של הסופרת לתווך את הצער והיגון, הדמויות וההתרחשויות נותרים מרוחקים ומעומעמים. גם כנתקלים ברגעי היופי המעטים שבו, זהו רומן שלא מתרומם מעל פני הקרקע
"ערב כל הימים" של ג'ני ארפנבק, שחלק מספריה הקודמים ("ספר המילים") כבר ראו אור בעברית, הוא רומן המחולק לחמישה פרקים, ומתעתד להתעסק ולהעמיק בהיסטוריה היהודית-גרמנית של תקופת מלחמת העולם השנייה. ארפנבק עושה זאת דרך מספר דמויות ודרך האנושי והקטן, החל מגליציה מוכת הפרעות, דרך וינה ועד למוסקבה הסטלינסטית וברלין, כשבתווך הטרגדיות האנושיות הפרטיות ביותר, אלו שמהוות חלק מאותה סטטיסטיקה של מיליוני נרצחים ומיליוני מתים. לעיתים המספרים כה מהממים בעוצמתם, עד שאנו נוטים להפנים שכל מספר הוא סיפור מצמרר בפני עצמו.
הספר אף נפתח בצורה חדה וברורה מאוד: בחלק הראשון מסופר על אם שאיבדה את תינוקה – התנפלות ישירה על הקורא, המסמנת לו בצורה חד משמעית את הטריטוריה אליה הוא נכנס: ממלכת הצער והטרגדיה האין סופית, אנא הפשל שרוולייך, הדק את חגורותייך והכן את שקיות דמעותייך. מהצד האחר של הציניות, יש בזה משהו חזק מאוד ספרותית, זה בא ישר לפרצוף, בלי אקספוזיציות.
אולי כדי לא לגלוש למלודרמטיות, ארפנבק בוחרת באמצעי צורני של גוף שני תמידי, ללא שמות, מעין "סיפורו של כל אדם". למרבה הצער, הטקטיקה הזו לא לגמרי עובדת; היא יוצרת מעין ניכור מובנה בין הקורא לדמויות, עד כי דומה שבשלב מסוים אפשר להחליף בין הדמויות – לקחת את האימא מכאן, את הסבתא משם, בעל כזה או אחר, ולשתול אותם בסיפור אחר, בנקודת זמן אחרת. גם הסגנון בו היא נקטה בספר הזה, לכאורה נועד אולי לרכך את הנאושות, אבל יש תחושה כי היא כמו מוסרת מידעים על הדמויות. תיאור טקסי, בנאלי לרוב, של פעולות ומחשבות.
והתוצאה? רגעים רבים מדי של קיטש ומלודרמטיות, עם מקטעים של ממבו ג'מבו מרוכך, בעיקר בכל הנוגע לדיאלוגים פנימיים וחיצוניים עם הגורל ואלוהים שחלק מהדמויות מנהלות, כמו למשל הדוגמה שחוזרת מדי פעם בעיקר בחלק הראשון: אלוהים נתן, אלוהים לקח. נכון, אסור לשפוט אדם בשעתו הקשה הפונה אל אלוהים, במיוחד כזה שאיבד את קרוביו בצורה טראגית, אבל כן אפשר לתהות לגבי סופרת שבוחרת שהדמות שלה תנהל איתו דיאלוג די שטחי.
זה ניכר גם בתיאור הבא: "הוא זוכר את הרגע שבו דמיין לעצמו בפעם הראשונה איך נראה החריץ הלבן בין רגליה של כלתו, בשרני ושופע, וכאשר יפשוק אותו באצבעותיו תתגלה הכרבולת האדומה הקטנה", אפילו חמישים גוונים של אפור מסוגל להתעלות על תיאור כזה.
מנגד, חייבים לציין לזכותה של ארפבנק, שהיא אכן עשתה תחקיר מרשים על התקופה ועל הדברים שהניעו את האנשים שם, על האופן בו הם חוו את העולם, ובעיקר – על הקשיים היומיומיים שלהם - אוכל והישרדות ושנאה מתמדת. דברים שבסופו של דבר פוגעים בויטאליות של כל אדם סביר וכמובן, מנגד, מאפשרים לאופורטוניסטים להמריא על כנפי השברים של התקופה.
כמו כן, מבין המדמנה החמלתית הבלתי פוסקת הזו עולות אי אילו תובנות מרתקות על מצב האדם (אם כי לעיתים צריך לדלות אותן באמצעות סונאר). בפרק הראשון, בו האם מאבדת את התינוקת שלה ולאט, בלי נימוקים, כמעט מתוך שרירותיות, צוללת לתוך אבדון מסוג אחר - מבליחות לפרקים מראות קטנות ודוקרות על אבל ועל נחמה, על חוסר התוחלת וחוסר היכולת שלהם, ושל המילים באמצעותן הן מוגשות, לתת באמת נחמה. יותר משזה משליך על הקורבן הישיר של הטרגדיה – האם כמובן, זה משליך על המנחמים עצמם, שלפרקים נתפסים במלוא גיחוכם וחוסר האונים שלהם, והם מעין טקס חברתי כמו אוטומטי.
בנוסף, עולות כאן תהיות על המוות כפונקציה חברתית-פסיכולוגית, על כך שהוא בעצם אינו אירוע חד פעמי, אלא מעין אירוע מתמשך שיש לו מחולל פיזי ממשי, אבל הוא לא נעלם, הוא קיים, כמו פחמן באוויר, ובעיקר קיים וממשיך להתקיים בגוף ובנפש, ללא כל קשר למרחק הליניארי מהזמן בו האירוע המחולל התרחש.
ואז, לפתע, בעמ' 85 מגיע תיאור נפלא, מדויק, מלא עוצמה, שכמו מסביר לעומק איך הספר הזה יכול היה לקרות, ולא קרה. האני הדובר פתאום מתרומם מהקרקע
הנמוכה מדי של התיאורים ומספק רגע של התבוננות: "איך יכולים תהליכים, מצבים או מאורעות כלליים מטבעם, למשל מלחמה או רעב מתמשך או אולי משכורת שכיר שאינה מוצמדת לאינפלציה הדוהרת, להתלבש על פניו של אדם זה או אחר. כאן הם צובעים כמה שערות באפור, שם הם טורפים זוג לחיים חינני, עד שהעור רק נמתח על עצמות לסת זוויתיות, התפצלותה של הונגריה עלולה להופיע על פניה של אישה כלשהי בדמות שפתיים קפוצות."
וזה ממשיך: "התרחשויות חיצוניות ביותר מועתקות אפוא בלי הפוגות להתרחשויות פנימיות ביותר. ורק אוצר המילים משתנה מאדם לאדם.. מי שיחקור מספר גדול די הצורך של פרצופים, יוכל בלי ספק להסיק מקמטים, מעפעפיים רוטטים או משיניים שניטל מהן הברק על מותו של קיסר, על תשלומי פיצויים בלתי מוצדקים או על סוציאל דמוקרטיה מתחזקת". אם ארפבנק היתה משתמשת בתיאור שלה עצמה כמגדלור, כאג'נדה מעשית, הרומן הזה היה יכול להגיע למקומות גבוהים בהרבה.
"ערב כל הימים", ג'ני ארפנבק, מגרמנית: נועה קול. "פן" הוצאה לאור, 270 עמ'
