גדלתי ברמת גן, אבי נהג לקחת אותי כבת בכורה לכל מקום, ממגרשי כדורגל ועד לבית הכנסת. זכורים לי היטב ימי כיפור בבית הכנסת "הפרסי"ברמת גן.בבוקרו של כיפור היינו אני ואבי צועדים כברת דרך ומגיעים בשבע בבוקר לבית הכנסת. אבי בעזרת גברים ואני ילדה בת 7, בעזרת נשים. נסי לדמיין מה זה עבור ילדה קטנה להיות שעות על גבי שעות בבית הכנסת בכיפור, היום אני מתפלאה על עצמי שלא פציתי פה או ביקשתי לחזור הביתה. זכור לי שהייתי מהופנטת מן התפילות, הזמירות, תרועת השופר, מציבור הנשים המתפללות ומתרגשות. עד היום אני שומעת את נעימת קולו של החזן. הרגשתי מוקסמת, אבל חשבתי שזה לא יכול להיות שלי ושהקסם יתפוגג כשאצא החוצה מכיוון שהאופי החיצוני שלי לא זהה לשאר המתפללות, ואני לא דתיה.

בצאת הצום אבי היה מחכה לי מחוץ לבית הכנסת, וביחד היינו צועדים, בחזרה לחיים החילוניים שלנו. לקח לי שנים רבות להבין, שהיהדות היא נחלתם של הכלל ולא רק של האנשים שמתלבשים בצורה זו אחרת, והיהדות יכולה וצריכה להתקיים מעבר לחגי תשרי, כתלי בית הכנסת, צורת לבוש או אופי משפחה.

הסידור הראשון שלי

הסידור הראשון שלי היה סידור מרופט, אינני זוכרת איך הוא הגיע לידיי ואין לי מושג מהיכן. הסידור היה ללא כריכה ובעבורי הוא היה יקר מפז וליווה אותי שנים רבות כולל תקופת שירותי הצבאי. יד עליונה הנחתה אותי בגיל 12 לפתוח את הסידור ולומר באהבה ובשקיקה "ברכות השחר"הרגשתי שזו מתנת בת המצווה שלי שקיבלתי מה'. יום יום עמדתי ליד החלון הצופה אל רחובות ילדותי, ומודה לו בכוונת הלב, מילה מילה, על שהחזיר לי נשמתי בחמלה, ועל אמונתו הרבה בי. לא ידעתי להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני לא לבד, ויש יד רכה שמלטפת אותי, ומסמנת לי שתפילתי מתקבלת ורצויה. היה זה זמן התבודדות שלי ורק שלי, עם בורא כל העולמות.

שירתתי בירושלים, מידי יום ביומו נסעתי מרמת גן לירושלים וחולפת על פני בני ברק בדרכי לבסיס, במהלך הנסיעה הייתי בוהה מבעד לחלון בכל הנשים החרדיות ולובשי השחורים, ומהרהרת ומנסה להבין כמה שונה וזר לי הוא עולמם. יד הגורל רצתה להראות לי כמה אני טועה, ונפתח לי צוהר לאותו עולם חרדי בדרך לא דרך . שרתתי כחוקרת תנאי שירות. כחלק מתפקידי הייתי מגיעה לבתים של חיילים, ובודקת את אמיתות הנסיבות עבורם מבקשים הם הקלות בתנאים. יום אחד נשלחתי לירושלים, לבחון מקרה של חייל המבקש פטור ממילואים. הגעתי לחצר בית צנוע וישן באזור מחנה יהודה, וגיליתי נחיל אנשים מחכים בדממה, בתור שהשתרך עד לתחילת הרחוב הקטן. פילסתי את דרכי עד לפתח הבית, אז הוסבר לי שזהו ביתו של המקובל מרדכי שרעבי ורעייתו. מצאתי שלא רק שהחייל המדובר משמש כנהגו האישי של הרב, אלא שהוא מתפקד גם כבן דואג ומסור שמעולם לא היה לזוג, על כן איננו יכול להתפנות למילואים. בכדי לבסס עמדה זו, הגעתי לביתו של הרב כדרך קבע.

"התובנה הגדולה ביותר, לא לוותר". בן ארי והדוגמנית שירלי בוגנים

תחילה היה זה על תקן היותי חוקרת, אולם גם בהמשך- כשהחייל קיבל את הפטור המדובר- הוספתי להגיע. הרגשתי שהבית עושה לי טוב לנשמה, לראות את השבילים שבילים של אנשים שעומדים ומחכים להגיע לפתחו של הרב, ושוב, כמו בבית הכנסת בכיפור או בחלון ילדותי, אני מוצאת את עצמי בוהה במתרחש. לא מדברת. לא משתתפת. פשוט סופגת קדושה. ושוב מרגישה את אותה יד שמימית מלטפת, עת שאני מתענגת על עולם התורה הנגלה אלי בחצר הירושלמית בביתו של מקובל אלוקי צדיק הדור.

ההתקרבות

התחלתי לעבוד בחברת היי טק. רחוקה מחצרו של הרב שרעבי, פוסעת בחיי הבוגרים כאשת משפחה החוויה שחוויתי בבית הרב לא נשכחה מליבי, אך גם לא גרמה לי בין רגע להתקרב ליהדות. נרשמתי לקולג' הישראלי לרפואה טבעית, שם סיימתי לאחר ארבע שנים את לימודי הרפואה האלטרנטיביים בהצלחה. מלבד זאת, בהיותי טיפוס מעמיק ושוחר דעת – השתלמתי במגוון קורסים וסדנאות בתחום המודעות וההעצמה האישית.

הסדנאות הללו לא רק חיברו אותי ביתר שאת אל עצמי ועל הייעוד שלי בחיים, אלא אף לימדו אותי את התובנה הגדולה ביותר - לא לוותר, במובן החיובי של המלה. מכל מה שלמדתי בחיים הבנתי שאם יש משהו שאני מתחברת אליו עם כל 'נימי נפשי', אסור לי לוותר עליו. אם קיים בי רצון לדעת ולהרחיב אופקים בתחום מסוים – חזקה עליי שאלחם עד שאשיג אותו. כל הישג שהגעתי אליו בחיי, היה מתוך אותה תחושה של דבקות במטרה.

תהליך ההתחזקות הרוחנית שלי החל לפני כ-15 שנים, כאשר אחד הקולגות במקום העבודה שלי חזר בתשובה והחל בכל יום 'לטפטף' לי טיפות של אמונה. את החור בסלע, ניקבה הטיפה לא מכוח עוצמתה כי אם מכוח התמדתה ולזכותו של אותו אדם ייאמר, שהוא התמיד ועוד איך. אט אט החל לחשוף את החברים הקרובים לתהליך שהוא עובר. הרגשתי סקרנות רבה, ובעקבות שיחות איתו החלטתי שאני רוצה להשתתף בסמינר של ערכים.

שם, כשעובדות והסברים התגלו אל מול עיני, הבנתי שאני חיה בעולם של שקר. לבגרות בהיסטוריה, לדוגמא, למדתי בעל פה את כל מאורעות המהפכה הצרפתית ובראשה נפוליאון בונאפרטה, אבל אף אחד לא הסביר לי שמשה רבנו הוא המנהיג היהודי והמהפכה שהוביל במצרים בחסות השם היא העבר שלי. פתאום הבנתי את האבסורד עליו גדלתי- התנ"ך מוצג כאוסף סיפורים דמיוניים, ואילו המהפכה הצרפתית הייתה ממשית, למרות שאין לה שום קשר למי שאני ומה שאהיה בעתיד, איפה השורשים שלי? למה אף אחד לא התעכב עליהם? מדוע הוצגו כסיפור מקראי ותו לא?

"אין ספק שהיו רגעי שבר לא מועטים בדרך". בן ארי עם כוכבת הילדים מיכל הקטנה

ההתחזקות שלי בפועל, למעשה התחילה זמן קצר לפני שהשתתפתי בסמינר. באחד הימים, הייתה לי חוויה שהותיר בי רושם מאוד חזק. הייתי אז חילונית גמורה, עמדתי במרפסת ביתי ודיברתי עם בורא עולם. אמרתי לו שאני מבטיחה לו, שיבוא יום ואני אספר באצטדיון 'יד אליהו' את סיפור התקרבותי ליהדות. אין לי מושג מאיפה זה בא לי ואיך בכלל העזתי לצאת בכאלו הצהרות – אך זה היה הסוד ביני לבין הקדוש ברוך הוא, וזה מה שנתן לי את הכוח לעשות את השינוי.

כבר ביום המחרת הגעתי לעבודה לבושה בצניעות, כולל כיסוי ראש. התגובות לא אחרו לבוא. בזמנו, תופעת החזרה בתשובה הייתה פחות נפוצה – שלא לדבר על מקובלת. לכן נאלצתי לספוג ביזיונות ועלבונות רבים. לרוב, קיבלתי את הניסיונות האלה בהבנה ובאהבה, אך אין ספק שהיו גם רגעי שבירה לא מועטים בדרך.

במשך 11 שנים עבדתי כמנהלת פרוייקטים. בעולם ההייטק ידוע שהעבודה הינה תובענית וקשה, שאין בה מושג כזה להשאיר את העבודה מאחור כשמגיעים הביתה בפרט בתפקיד שלי - שכל טעות הכי קטנה בו עשויה הייתה לגרום לנזק בלתי הפיך לפרויקט שלם, שמאחוריו הרבה מאוד כסף. כך, שמלחמת התשה עם נושאים לא פתורים אומנם נמשכה מדי יום, אך עם הזמן לומדים ליהנות גם מזה.

למרות עובדת היותי אדם מאוד רגיש, אני יכולה בהחלט לומר שיש בי גם צד רציונאלי, שיודע לתפקד תחת תנאי לחץ ולעמוד בלוחות זמנים היסטריים. אותו צד עזר לי ככל הנראה, לשרוד בעולם ההייטק התחרותי – אם כי, אני לא מתביישת לומר שהיו גם פעמים בהן הרגש הדף את ההיגיון, ופרץ דמעות גבר על הארשת הרצינית והמאופקת שסיגלתי לעצמי. הרי גם לאשת הייטק מותר לבכות, לא?

ערב אחד, עם סיום יום העבודה, הלכתי לשיעור תורה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתוודעתי למצווה הזו. הייתי מוקסמת, הנה חוזרת היד המלטפת מידי שמיים, הפעם כמו דוחפת אותי ואומרת לי בקול פנימי קול שרק אני הייתי מסוגלת לשמוע ולהבין - "זהו ייעודך". לא יכולה להסביר איך מנהלת פרוייקטים בחברת היי טק מקבלת הארה לגבי תפקידה בזה העולם.

יצאתי משם וכבר למחרת קניתי כל ספר אפשרי בנושא. כל אזכור לצמד המילים "הפרשת חלה"היה מקבל את התייחסותי, להגיע לשורש המצווה הזוהפך מפעל חיים של ממש עבורי. לאט לאט, האמת זעקה ולא יכולתי להתעלם ממנה עוד. אין דרך חזרה. התחלתי לחזור בתשובה, ולהתחזק ברוך השם.

ההצלחה המסחררת והידברות

התחלתי להנחות ערבי הפרשת חלה. הגעתי לאן שהזמינו אותי. הרגשתי שאני ממלאת את תפקידי. החלום הגדול שלי היה להשתחל למשפחת הידברות. התקשרתי מספר פעמים למנהלת המחלקה וניסיתי ליזום פגישות, ואיש לא חזר אלי, כמעט ויתרתי. אבל גיליתי שבחיים אין לדחוק בשעה ומה שאמור לקרות- קורה בעתו.

לאחד הערבים שערכתי הגיעה מפיקת הערוץ, דקלה פרטוש, לשם תחקיר לסרט בנושא הפרשות החלה. היא זיהתה את הפוטנציאל שלי ומיד המליצה עלי לניר גרמי, סמנכ"ל הארגון, וחלומי התגשם. התחלתי לצאת לחוגי בית מטעם האירגון וזכיתי להצלחה מסחררת בתחום. המצווה שפעם הייתה מנת חלקן של חרדיות היא מצווה שמחליפה מסיבות רווקות, ימי הולדת ומפגשי נשים הרוצות לחגוג בכל סיבה עם מצוות הפרשת חלה.

מי האמין שיגיע היום בו נשים מפורסמות שבעבר היו חוגגות בריש גלי במסיבה נוצצת במועדון הנחשב של העיר, עושות היום מסיבת הפרשת חלה לקולגות האחרות. בשבילי להפוך לחלק ממשפחת הידברות זו סגירת מעגל. בזכות הרב זמיר למדתי רבות כשהתחזקתי. גמעתי בצמא את הרצאותיו ולהיות מרצה בארגון זו תחושה שאני מוקירה תודה לבאר שממנה שתיתי.

בזכות הידברות, אני מגיעה מדי ערב לכנסים וחוגי בית מדן ועד אילת ולכל רחבי העולם, לכל קצוות היהדות בחברה הישראלית. קיבוצים, מושבים, ערים גדולות, רחובות קטנים ויבשות רחוקות- אני שם. אני מודה לקב"ה שעל אף היומיומיות של הערבים הללו, אני עדיין מתרגשת ומרגשת כל פעם מחדש, זו זכות גדולה.

"מודה לקדוש ברוך הוא על מתנות החינם ועל מה שהפכתי להיות". בן ארי עם שרית חדד

כחלק מהעבודה בהידברות, אני נפגשת עם נשים מדי ערב וזוכה להסביר להן על שלל מצוות הנשים המיוחדות כשבראשן מצוות הטהרה. מחלקת "מתחברות"בהידברות שמה לעצמה למטרה להעלות למודעות את חשיבותה וחיוניותה של מצווה זו בכל בית יהודי באשר הוא.

יש נשים השומעות את המושג "טהרת המשפחה"ומיד מצטייר להם משהו מאוד פרימיטיבי, אולם כשאני מסבירה על מהותה של המצווה, על החוסן שהיא תורמת לחיי הנישואין ולא פחות חשוב מכך- על הפן הבריאותי וההגנה של המצווה הזו על רפואת האישה- נשים מסתכלות על זה אחרת. הן מגלות צד חדש, חדשני ומנצנץ במצווה עתיקת יומין מהתורה שהייתה כאן הרבה לפנינו.

היכל הטוטו חולון, כנס נשים מבית ארגון "הידברות". זאת חנוכה. האורות מעומעמים. 5,000 נשים נושאות עיניהן אל הבמה. אני ניצבת מולן, כשהעיסה לפניי, כממתינה שיפרישו ממנה. נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, שעת רצון גדולה, ומברכת. הנשים הנרגשות בקהל סופקות ידיהן, מכוונות לברכה, זו לזוגיות וזו לפריון, זו לשלום בית וזו לפרנסה, ואת התפילה מעלות יחדיו למעלה, כשעונות "אמן"חזק ומרטיט שמרעיד את קירות ההיכל. אני מסתכלת עליהן ונזכרת בילדה הקטנה מבית הכנסת, שלא ידעה שהתורה והמצוות שייכות גם לה. זו שחשבה שאם היא לא דתייה מבטן ומלידה אין לה חלק בעולם היהודי הקסום ובמה שיש לו להציע. ואני שם, על הבמה מול אלפי הנשים, מביטה בעיניים בורקות, ומודה לקדוש ברוך הוא על מתנות החינם ועל מה שהפכתי להיות.

מגוללת במחשבתי את מאות הנשים שפגשתי, חושבת על אותה בחורה בעלת נטיות אובדניות שבאה וסיפרה לי איך החיבור אלי דרך המצווה שינה את חייה. על הבחורה הצעירה שלקתה בדיכאון לאחר לידה והייתה על סף שיגעון ובזכות ערב הפרשת חלה חזרה השמחה לחייה. רואה במו עייני את הילדה בת ה-10 שראתה איך אביה נדרס למול עיניה ובאותו רגע לקתה בחרדה קשה שגרמה לה לשיגעון ולאשפוז במחלקת הילדים הסגורה בגהה. נזכרת בערב שהיה בביתה, במעגל הנשים שעטפנו אותה, כשברקע מתנגן אנא בכוח ואנחנו עם תפילות ודמעות בוכות על נשמה שאנו אפילו לא מכירות, וממלמלות עוד תפילה ועוד מילה ועוד מזמור לביטול הגזירה. והבשורה לא איחרה לבוא והיא חזרה להיות ילדה רגילה ככל הילדות. על הצעירה שהצליחה להקסים את בעלה והילדים מדי שבוע עם החלות מעשי ידיה והריח החמים והנעים שעולה בבית עם בואה של שבת, על החלה ומה שהיא מחוללת.

בקרוב אצלנו. הרבנית ענת בן ארי

יש לי זכות לחשוף את כל בנות ישראל מכל קצה בעולם, מכל עדה ובכל גיל- למצווה החשובה ולידיעה שהקדוש ברוך הוא אוהב את כולנו. הרבה לפני צורת הלבוש שאימצנו, הקריירה שבחרנו, או אורח החיים בו אנו חיות- אנו קודם כל ולפני הכוליהודיות. אנו בנותיו, כולנו ילדותיו האהובות, וביחד, בכוח האחדות, אנו נצא מהגלות שבתוכנו, מתחושת הזרות והריחוק מהשם, ונביא את הגאולה תכף ומיד. אמן.

בעקבות ההצלחה  של הביקור האחרון, ענת בן ארי -כוהנת הפרשות החלה מגיעה לסבב כנסים נוסף בארצות הברית. "אנו קוראים לכל הנשים היקרות באשר הן להגיע, להתרגש, להתחזק, ולזכות בערב מרגש שיקרב אותן מעט לישראל והרבה לקדוש ברוך הוא".