שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא. כמעט כולנו חוגגים את ליל הסדר, פעמיים אפילו, נמנעים מאכילת חמץ וקוראים בהגדה. אנחנו גם יודעים שבימים אלו ממש החלו ימי העומר. את המשמעות והחשיבות שלהם, לעומת זאת, לא כולנו יודעים. אנשי דת מקומיים מעודדים בקהילות השונות להעמקת הידע וההבנה על מה שעומד מאחורי 49 הימים שלפנינו ומקווים שהמסר מאחוריהם יצליח להיטמע ויוביל להתנהגות מוקפדת במיוחד.

"עומר הוא אלומת שיבולים שנקצרו", מסביר הרב אלי עבאדי, רבה של קהילת אדמונד ספרא במנהטן ונשיא עמותת ארגון ׳המדק׳, ליהודים בארצות ערב. "רבים נוהגים לבלבל בין ספירת העומר לימי העומר שהם שני דברים נפרדים".

עבאדי עומד על ההבדלים, שמאפשרים הצצה לשני מנהגים שונים במהות ובתכלית. "יש את ספירת העומר שסופרים, למעשה, מהלילה השני של חג הפסח עד ליל חג שבועות ובסופם, בחג מתן תורה מוקירים תודה לבורא על מתן התורה, על החוקה של העם היהודי, לכן נבחר גם הטיימינג הזה מזמן יציאת מצרים ועד מתן תורה. ובמקביל, מודים גם על השפע, על החיטה והתבואה החדשה שצומחת בזמן הזה. ספירת העומר היא מצווה שכתובה בספר ויקרא בפרשת אמור, ושם מספרים על הקרבת העומר כקורבן למקדש. הודיה לקב"ה על החיטה החדשה".

הרב עבאדי מספר שאמנם רבים מאיתנו לא מקפידים על המנהגים המקובלים בימי העומר, אך כדאי לזכור שאלו ימים שטומנים בחובם הזדמנות להיזכר בהפיכתנו לעם ובמשמעות של מתן התורה. "אפילו שלנו אין בית מקדש אנחנו ממשיכים במסורת הזו כדי לזכור את מה שהיה וגם כדי שלא נשכח לקיים אותה כשייבנה בית המקדש שוב, בלי מתן תורה שבלעדיו לא היינו יכולים להתקיים כעם".

המשמעות של מה שמוגדר 'ימי העומר' שונה בתכלית והיא מזוהה עם כל אותם סממנים שאנחנו יכולים לזהות בימים הללו. "ימי העומר אלו הימים שבהם, על פי המסורת, בתקופת בר כוכבא מתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא, ונשארו רק 5. על פי הכתובים, התלמידים מתו משום שלא נהגו בכבוד זה בזה. יש כמה דעות מתי הם מתו. בין פסח לעשרת, חג השבועות או עד ל"ג בעומר. יש מי שאומרים שכל אחד מהם מת בזמן אחר, לאורך כמה שנים, אבל תמיד דווקא בתקופה הזו של השנה. ההנחה הזו מרמזת על כך שאלו ימים בהם עלינו לנהוג ביתר הקפדה על מצוות ומידות טובות. זו תקופה שבה עם ישראל כמעט ונמחק ונשארו 5 תלמידים בלבד שעליהם הוטלה משימת השמירה של העם היהודי וצביונו".

בשל אותם מקרי מוות והאיום על קיום העם היהודי, נוהגים בימים אלו לקיים מנהגי אבלות שונים, במיוחד עד ל"ג בעומר, שהוא היום ה-33 לספירה. מנהגי האבלות כוללים הימנעות מתספורת ומגילוח, הימנעות מקיום חתונות, אי השמעת מוזיקה, הימנעות מריקוד, ויש גם הנמנעים מללבוש בגד חדש. כיוון שתופעת המוות בקרב התלמידים פסקה ביום ה-33 לספירה, נהוג להפסיק את מנהגי האבלות בל"ג בעומר. הרבנות הצבאית בישראל, אגב, קבעה את יום העצמאות ויום ירושלים כימי הלל והודאה, ולכן בימים אלו לא מתאבלים, ונוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתם.

הרב עבאדי מקווה שהימים האלו יזכירו לכולנו להיות קצת יותר טובים. "בימים אלה אנחנו שומעים שכשהתלמידים סטו מדרך אהבת האדם, שלא כיבדו זה את זה, הם נענשו, הם העמידו בסיכון את העם היהודי כולו. אנחנו צריכים לזכור את הטרגדיה שלהם כדי לשמור על המידות שלנו, על דרך ארץ. גם אם הדעות שונות, גם אם אנחנו לא רואים עין בעין חייבים לשמור על אחדות וכבוד הדדי".

הוא מנסה להסביר גם למי שפחות מתעמק בסיפורי הדת על הפילוסופיה והמשמעות החברתית מאחורי ספירת העומר, לכן חוזר ומדגיש את הדוגמא שעלינו לשמש. "אפשר לחשוב שהסיפור קצת מוגזם, אדם יכול להגיד מה רק לא נהגו יפה זה לזה ומתו ככה? אבל מכיוון שהיו במעלה רוחנית גבוהה אפילו דבר כזה קטן לא היה נאה להם, הם היו צריכים לשמש דוגמא. מה שאנחנו לומדים זה לנהוג בדרך ארץ ולעשות טוב אחד לשני כדי לשפר את המציאות של כולנו. בספירת העומר זוכרים כל יום את התגלות על הר סיני שהיה אחד הדברים החשובים ביותר לעם ישראל. בימים אלו כדאי לקחת על עצמנו יותר מצוות, ללמוד תורה ולהבין את המתנה הזו שקיבלנו לעומק יותר.

כשהוא מסכם וחוזר להודיה שמתקרבת עם ספירת העומר, מזכיר הרב עבאדי סיפור שמסופר בתלמוד. "אומרים שלפני שה' נתן את התורה ליהודים, הוא הציע אותה לפני זה לכל העמים. הוא פנה לישמעלים. אבל כאשר הם הבינו שאחת המצוות היא לא תגנוב הם הבינו שזה לא מתאים להם. על אביהם ישמאעל נאמר שידו בכל ויד כל בו לכן לא יכלו לקיים את מנהגי התורה. מהם המשיך ופנה לצאצאיו של עשיו. הם ראו שכתוב 'לא תרצח', ועל אבא שלהם כתוב על חרבך תחיה, אז גם מבחינתם זה לא היה מתאים. הוא עבר למואבים. הם ראו שיש את מצוות 'לא תנאף', ומאחר וככה הם בעצם נולדו בעיקבות החיבור בן בנות לוט לאביהן, לא יכלו לקבל את זה. כך הגיע בסוף לבני ישראל, שאמרו מיד 'נעשה ונשמע', בלי לשאול שאלות".