ביום ראשון הקרוב יציינו ב'תפוח', שבט הצופים של מנהטן, את יום השואה. בישראל, כפי שרבים מאיתנו זוכרים, טקסי יום השואה של הצופים הם טקסים מרכזיים, אשר כוללים את אותם שירים מוכרים וטקסטים מצמררים. בשבט תפוח ניסתה ראש השבט, טלי פוקס, להתאים את התכנים ואת אופי הטקסטים לילדים המקומיים כדי שלפני הכל, יפנימו ויבינו הילדים כמה שיותר מאותה שואה כואבת.

"לפני 12 שנה כשנכנסתי לתפקיד, לא הייתי בטוחה בדרך הנכונה לעיצוב הטקס כאן, אבל היה לי ברור שיהיה בעייתי להעתיק את הטקס המובנה של הצופים מהארץ. הרגשתי שתכנים שעולים בישראל לא מתאימים לנוער שגדל כאן. לילד ישראלי ברור ב'אלי אלי' למשל, מי זו חנה סנש, אבל ילד שגדל כאן ברוב המקרים לא יידע מי זו. כל קטע קריאה או פואמה שעושים בהם שימוש בטקסים בישראל חייבים להנגיש לנוער המקומי עם הסבר. לאורך השנים התעקשתי, וזה לא היה פשוט, להקריא חלק מהחומרים באנגלית, להעשיר את הטקס עם קטעים של אלי ויזל, או קטעים אחרים שיהיו מובנים לילדים שלנו. בכל שנה אנחנו מחפשים את מה שישאיר חותם, ומשלבים אותו עם אלמנטים מהטקס הישראלי כמו הדלקת 6 הנרות המסורתית שמייצג כל גדוד".

אחד החלקים הכי חשובים עבור פוקס בטקס היה המפגש של הילדים ובני הנוער עם ניצולים. "אנחנו ממוקמים בעיר של כל כך הרבה יהודים , כך שהמשימה נראתה אפשרית", היא מספרת. "לא הייתה מאז שנה שלא איתרנו ניצולים להגיע לספר לילדים את הסיפורים לילדים. בכל מפגש כזה הילדים בעצמם שואלים שאלות מכל הסוגים והאפקט מדהים".

השנה יתארחו בטקס הגדול שיתקיים בבית הכנסת פארק אבניו במנהטן שני ניצולים. האחת היא מוניקה סמית, שהיא בת דודתה של אנה פרנק. היא תגיע עם נכדתה ותספר את הסיפור שלה והסיפור המשפחתי, ותענה על שאלות הילדים. "מוניקה מגיעה מצד אימה של פרנק, והיא, כנראה בגלל זה, מוכרת פחות. לאורך השנים גם כשראיינו אותה, וגם כשסיפקה אינפורמציה ותיעוד של פרנק, נמנעו מלהזכיר את שמה ואת סיפורה האישי ואנחנו שמחים לשתף אותו עם החניכים".

מיד אחרי מוניקה יעלה פיטר סמוג'י בן ה-83 שיגיע עם אשתו המסורה, אנה. לפני 4 שנים הוא דיבר בפעם הראשונה מול ילד שבט תפוח וזו, גם הייתה הפעם הראשונה שסיפר את סיפורו.

"חיפשנו ניצולים וקיבלנו המלצה לפנות אליו. דוקטורנט שעשה דוקטורט על תאומי מנגלה אמר לנו שהוא מקסים ומיוחד במינו, אך הזהיר אותנו שהוא לא מוכן לספר את הסיפור שלו, וכך היה". פוקס לא וויתרה. היא הרימה טלפון ואחרי שיחה חמה עם פיטר ואנה היא הגיעה לפגוש אותם. "מה שאמור היה להיות מפגש קצר, הפך לשיחה של כמה שעות. בסוף סיכמנו שהילדים ישאלו שאלות, והוא יענה".

פיטר היה ילד הונגרי בן 11 שבשנת 1944, עם פלישת הנאצים לעיר הולדתו פאקס, נשלח לחיות עם משפחתו בגטו. ״אני זוכרת שהנאצים נכנסו לעיר״, הוא מספר לנו בראיון לפני שמגיע לעוד מפגש עם ילד הצופים. ״אני זוכר שהוציאו אותנו מהבית, שהכריחו אותנו לענוד מגן דוד צהוב״. הוא ממעט לדבר במושגים של רגש, אבל הקול החנוק אומר הכל.

אחרי חודשיים קשים בגטו אביו נשלח למחנה עבודה בדכאו. פיטר נשאר עם אמו, אחותו ואחיו התאום תומאס בגטו עד שהועברו בתנאים קשים מנשוא למחנה אושוויץ. ״אני זוכר שאמא שלי התעקשה שאחי ואני נגיד שאנחנו בני 9. היא חשבה שאם יחשבו שאנחנו קטנים יותר ישאירו אותנו ביחד איתה״. בצער רב, הגיל הצעיר לא עזר.

ד״ר מנגלה מיד העביר את 2 התאומים למחקר הידוע לשמצה שערך. זו הייתה הפעם האחרונה שפיטר ואחיו ראו את אחותם ואימם שנלקחו משם היישר לתאי הגזים. ״שאלנו איפה אמא והראו לנו את העשן שיוצא מהארובה שליד״. בשלב הזה קשה לפיטר לדבר ואשתו, אנה, שתלווה אותו גם בטקס יום השואה, מספרת שמאוד קשה לפיטר לחזור לרגע ההוא.

המפגש הקודם, כפי שניכר על הילדים עד היום, היה בלתי נשכח. "הילדים שאלו עשרות שאלות. שאלות תמימות כמו מה היה סדר היום שלו. כשהוא דיבר על היום שלו באושוויץ. הוא סיפר ששיחקו כדורגל עם הנאצים לפעמים. הילדים שאלו ממה היה עשוי הכדור והוא סיפר שמסמרטוטים. כשהילדים שאלו אם הם ניצחו, אמר פיטר שהם דאגו שהנאצים תמיד ינצחו".

פיטר ואחיו. מהתמונות הבודדות ששרדו

במחנה הוחזקו כל התאומים בבידוד. מי ששמר עליהם רוב הזמן היה אחד התאומים הגדולים שניסה ללמד אותם קצת מתמטיקה וגיאוגרפיה. מנגלה ערך לשניים את הבדיקות במשותף. ״אני זוכר שהוא כל הזמן מדד אותנו. הוא לא הצליח להבין כיצד ילדים בגודל שלנו רק בני 9״.

עד יום השחרור הם התמידו בהבטחה שנתנו לאימם והתעקשו שהם עדיין בני 9. נשמע שהוא מנסה להימנע מלספר על הבדיקות שערך מנגלה. במפגש הקודם עם ילדי שבט תפוח, נשאל פיטר אם הוא יודע מה היו החומרים שהוזרקו לו. הוא ענה שהוא מעדיף שלא לדעת. ״אני זוכר שהייתה מוזיקה קלאסית ברקע, והוא שמח על הידע שהפגנו במוזיקה״.

פיטר לא שוכח לציין שהוא ואחיו נמנים על ברי המזל המעטים שלא נאלצו לחיות עם תופעות הלוואי הקשות של הניסויים של הרופא האכזר. ועדיין, קשה לו לדבר על היום הקשה ביותר באושוויץ. ״זה היה היום שבו הוחלט שנמות. מנגלה לא היה וחייל אחר החליט. הייתה לי סכין מאולתרת ואמרתי לעצמי שאם אני מת אני לוקח איתי גם נאצי, הורג אותו. הייתי ילד בן 11 סך הכל״.

מנגלה חזר בסופו של דבר וראה חשיבות בהמשך הניסויים עם התאומים, והם נותרו בחיים. כשנשאל ע״י הילדים המרותקים איך זה לא גרם לו לפחד, הוא ענה שהילדות הקשה שלו שיחררה אותו מכל פחד ממוות.

מאז המפגש הראשון של פיטר עם ילדי השבט הוזמן להתארח בכל הטקסים. השנה תהיה הפעם הראשונה שישוב לספר את סיפורו ולענות על שאלות הילדים. "הרבה ילדים ביקשו שיחזור", מסבירה טלי. "כמה חודשים אחרי המפגש הקודם אחד הילדים צריך היה לכתוב חיבור על שני גיבורים משמעותיים בחייו והוא בחר בפיטר. הוא הסביר את הבחירה דרך האופטימיות והכוח של פיטר, שעבר דברים קשים כל כך ועדיין חזק ואופטימי".

אחרי ששוחררו פיטר ואחיו ביום השחרור הגדול של אושוויץ בינואר 45 הם גילו להפתעתם ברגע האחרון שאביהם בחיים. בשנת 49 עלו איתו לישראל, ושם חיו 7 שנים. פיטר התגייס לצבא וסיים בהצלחה קורס קצינים. למרות זאת עזב את ישראל וסיפר שהזיכרון ממנה קשה. ״הוא סיפר שכשהגיע נלהב לקיבוץ״, משתפת טלי, ״גערו בו בני הנוער המקומיים על כך שהלך עם שאר יהודי אירופה, כמו צאן לטבח. הוא ניסה להסביר בכאב שלא יכול היה בגיל 11 להילחם. ניכר שההאשמות שהטילו עליו בני הנוער אז בישראל לא עוזבת אותו עד היום״.

"הפעם האחרונה שראינו את אמא". אושוויץ

המפגש עם הנוער הישראלי אמריקאי בצופים הביא לחוויה הפוכה. נראה שאותו מפגש לפני 4 שנים הוביל את פיטר, שעד אותו יום לא דיבר על הימים הקשים ההם אפילו עם אחיו שהיה שותפו המלא, לפתע להבין את החשיבות של העברת הסיפור הלאה. מאז, הוא משתדל לספר את מה שעבר ועל מה שראה. "אני מבין היום", הוא מספר לנו, "שהשורדים כמוני הם כבר אחרונים ואני מרגיש שאני רוצה שידעו מזה. אני מבין שאני לא אהיה בסביבה הרבה זמן ואני רוצה שהם ידעו שהיסטוריה יכולה לחזור על עצמה, שיראו מי האנשים שהיו שם".

כשפיטר ואשתו אנה מספרים על המפגשים המרובים שמקפיד פיטר לעשות עם בני נוער בשנים האחרונות הם מעלים בעיה מטרידה. "ניכר באופן מאוד בולט שדווקא בבתי הספר או המרכזים היהודיים הילדים מכבדים פחות ומתעניינים הרבה פחות", הם מספרים. "רובם אפילו לא לומדים על השואה במסגרת הלימודים, ואנחנו רואים שבבתי הספר המיבוריים ילדים נצרים ברובם מתעניינים יותר".

המפגשים של שבט תפוח כפי שניכר מהתיאורים של בני הזוג ושל פוקס שונים. "הילדים מקבלים מאוד יפה את הניצולים", מסכמת טלי ומסבירה מה צפוי ביום ראשון הקרוב. “בית הכנסת שמארח אותנו בזכות חזן בית הכנסת שהוא אביו של אחד החניכים, הוקם בשנת 1882 על ידי יהודים שעלו מגרמניה ויש בזה מעין סגירת מעגל. הילדים יגיעו בליווי בני משפחה. הטקס יתחיל בשעה 4 במפגש עם הניצולים ואחריו נעבור למנהגים הקבועים של הדלקת נרות זיכרון, הקראת הקטעים הנבחרים ושירת התקווה".