דגן את דאו, אחד על אחד

עזרא דגן הוא שחקן נהדר. זה לא עניין של טעם או אופנה. מדובר פשוט בשחקן נפלא וזה מבלי לדבר על הפנטומימאי שהוא. כל תפקיד, קטן ומינורי, לכאורה, או כזה שהוא הנושא על כתפיו, כמו במונודרמה "אני אשתי שלי" שהשתתפה השנה בפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד, מקפל בתוכו הבטחה לקסם הזה של התיאטרון שיתממש.

מפתיע, אבל זו הפעם הראשונה שדגן משתתף בתיאטרונטו. איכשהו היית חושב שפלטפורמה אינטימית שכזו, היא כפפה לידיו של שחקן שכמותו, עתיר ניסיון שיכול לשמש כמשענת באתגר האדיר שמציבה הצגת יחיד בפני מבצע, אך בעיקר מן שחקן שבעזרת מעט מאד יוצר תמיד עולם ומלואו. זה יכול להיות מבט, תנועת יד כמעט בלתי מורגשת, השתהות לשנייה על אות או מילה שיהפכו אצלו רגעים לכאורה סתמיים למפתחות לסיפור.

חף מציניות ונקי מסטריאוטיפים(צילום: ז'ראר אלון)

ובכל זאת פעם ראשונה ומכאן, מעניינת שבעתיים בחירתו של דגן דווקא במחזה הזה של דאג רייט שהציג בברודוויי לראשונה בתחילת שנות האלפיים. זו למעשה המונודרמה היחידה בפסטיבל השנה, שבסיסה מחזה כתוב, כלומר שאינה עיבוד לבמה של חומרים אישיים או יצירות ספרותיות. זה מורגש היטב וזה מוגש היטב.

המחזה, שזיכה את כותבו בפרס פוליצר ומאוחר יותר גם בטוני האמריקני, מבוסס על מפגשים שערך המחזאי עם הטרנסווסטיט המפורסמת ביותר במזרח גרמניה שאיכשהו בדרך נס הצליחה לשרוד את שני המשטרים האיומים ביותר שידעה אירופה. שרלוט פון מאהלסדורף, היא דמות מרתקת, ששווה להיעצר עליה.

אישה-גבר מעוררת מחלוקת: יש המעדיפים לראות בה כאחת מאלה ששמרו על הגחלת של הקהילה ההומו-לסבית בזכות המפגשים והמסיבות שארחה במוזיאון שהקימה. יש המתייחסים אליה כאל רוצחת ומשת"פית, קודם עם הנאצים אחר כך עם השטאזי. המחזה מעלה את סימני השאלה, וזה הביצוע המדויק של דגן שפותח תיאבון לדעת עוד, להכיר ולרדת לעמקו של סיפור דרך מקורות מידע נוספים.

זה אומר הרבה על הכתיבה אבל גם על הביצוע. יש משהו במבט של המחזאי והשחקן על הדמות, שמזכיר לי את "Comme Ils Disent", משיריו הגדולים של שארל אזנבור שמשרטט בקצת פחות מחמש דקות את סיפורו של טרנסווסטיט מזדקן. במחזה כמו בשיר, אצל השחקן כמו הזמר, אין ולו מיליגרם של ציניות, סרקזם, או בניה סטריאוטיפית מנייריסטית שמצטחקת על חשבון הג'נדר העמום. אולי ההיפך. זו לא הצגה שמבקשת, בשום אופן, לספק את יצר המציצנות שמקורו בהומופוביה. נקודת המוצא, כך נדמה לי, היא הרצון להתקרב אל הדמות הספציפית הזו. וזה מצליח בזכות העידון, בזכות הזהירות מהפרזה, בזכות הדיוק.

אחרי שעשה סיבוב בעולם מגיע המחזה לראשונה לישראל ובעיני, על כל פנים, זהו המחזה הנכון, בזמן הנכון ובידיים הנכונות לו. המחזה בוחן את פון מאהלסדורף אבל גם את מידת הפלורליזם של הקהל שמולו, מידת הסקרנות והפתיחות, יכולת ההזדהות עם מי שאינו אתה, יכולת הסתגלות גם לשפה שמדברת קצת אחרת ובכלל היחס שלנו כלפי עולמות אחרים משלנו והסובלנות שקיימת בנו או לא כלפי האחר. עזרא דגן מניח כמו צייר שכבות על שכבות של צבע, גוונים ותתי-גוונים של אישיות רבת פנים, סתירות וניגודים. בכל סצנה נגלה פורטרט קצת שונה מזה שחשף בזו שקדמה לה. יד הבמאית, אלה ניקוליבסקי, אינה מורגשת במובן הטוב של המילה. היא יצרה עבודה נבונה ומדויקת למידותיו של השחקן ומעל לכל ידעה לגייס כל אחד מכישוריו הרבים ולתת לו ביטוי בתוכה. זה לא ברור מאליו. עבודה מצוינת של שחקן של גוף ונשמה שיש לקוות שיימצא הגוף המאמץ שיאפשר לה להמשיך ולרוץ.

דאו. לא על החן לבדו(צילום: ז'ראר אלון)

מול הדיוק הרב שבעבודת המשחק והבימוי של דגן וניקוליבסקי, עומד הבלבול, פיזור הדעת ובמידה רבה אם יורשה לי העצלות, של השחקן סלים דאו. אין מה לומר, דאו הוא שחקן ענק שהוכיח את עצמו שוב ושוב בתיאטרון ועל מסך הקולנוע, בארץ ובעולם ואולי זו בדיוק הבעיה. דאו חתום על הכתיבה והבימוי של "סלים עליכום", רצף של אנקדוטות על רצף הזמן בסיפור חייו שנע בין כפר בענה בגליל, תל אביב, פריז וחיפה וחוזר אל הפקעת האדמות, המשטר הצבאי, האינתיפאדה ואפילו השב"כ, שבמשך שנים ניסה לגייס אותו לשורותיו, כך על פי דבריו.

אה, ויש את הלימודים בבית צבי שבמהלכן אף אחד לא רצה להשכיר לו דירה עד שעשה מעשה והחליף את שמו לסמי דדון. יש גם את שנותיו בבית הספר של ז'אק לקוק בפריז על כל תחושת הנרדפות ועל אף ההצלחה ויש את החתונה והולדת בנותיו. 

סיפור חייו של דאו מעניין, אין ספק, אבל כדי לתת לו חיים על במה נדרש עיבוד של חומרי הגלם, לישה, עד להאחדה וייצוב. התוצר, שמרגיש כמו שליפה מהמותן, ניצב איפשהו בין סטנד אפ למפגש א-לה "מאחורי הקלעים" בין שחקן לצופים. לקהל הוא יאמר כבר בתחילת הערב שלא מדובר בהצגת תיאטרון, הוא מספר את חייו. הוא צודק, מה שראיתי, על אף שיש בו שחקן שעומד על במה ומדבר אל קהל, לא היה תיאטרון. וזה בסדר, אבל לא במסגרת זו. נדמה שדאו סומך על הכריזמה שלו מתוך אמונה, ככל הנראה, שהיא תאפיל על הכל. ובכן, לא ממש. בפעם השלישית שפנה אל חביב שחאדה, נגן העוד הנפלא שלווה אותו על הבמה, וביקש שיזכיר מה בא עכשיו, כיביתי אורות. אם הקהל בא מוכן, אולי כדאי שגם השחקן.