"לא נותנת למחלה לנהל לי את החיים"
בגיל 39, רק 8 חודשים לאחר שילדה את בתה הרביעית אובחנה רינת ורדי כחולה ביתר לחץ דם ריאתי. אחרי ההלם הראשוני, היא החליטה לא לוותר למחלה ובעיקר לא לעצמה. היום היא אומרת: "תלמדו להקשיב לגוף, ככה תצילו את החיים שלכם"
בשיתוף העמותה הישראלית ליתר לחץ דם ריאתי
כשילדה בת ארבע לומדת ללחוץ על כפתור המצוקה כי אמא שלה לא מתעוררת, את מבינה שהחיים שלך השתנו. כשבבית שלך מותקנת מעלית בקומה השנייה, את מעכלת את גודל אבדן העצמאות. וכשאת חיה כל יום בהרגשה שאולי זה היום האחרון בחייך, את לומדת על בשרך את המשפט 'אדם מתכנן תכניות, אבל אלוהים הוא זה שבסוף מחליט איך הן יראו'.
בגיל 39 אובחנתי כחולה ביתר לחץ דם ריאתי. שמונה חודשים אחרי שילדתי את בת הזקונים שלי. בדיעבד, כל ארבעת ההריונות שלי היו קשים. כבר בחודש רביעי הרגשתי שאני מתקשה לנשום ושאין לי אוויר. כשהגעתי לקופת החולים לבדיקות מעקב אמרתי לרופאים כלאחר יד ש'משהו לא בסדר' והם ענו לי כלאחר יד ש'מי קבע שהיריון זה פיקניק'.
קיראו עוד במדור יתר לחץ דם ריאתי
שום דבר מעולם לא עצר אותי. נולדתי היפראקטיבית. קראו לי 'ספידי גונזלס'. התרוצצתי בין החנויות, תקתקתי את הסידורים, כתבתי עוד לפני שחשבתי, תמיד טענתי ש'אין לי זמן או סבלנות' ולא יכולתי לשבת דקה בשקט. טום בוי שכזאת.
ואז קיבלתי את האגרוף בבטן. זה קרה כשליוויתי את בתי הבכורה שהתכוננה לצאת לטיול שנתי. לקחתי את המזוודה שלה, יצאנו מהבית ועשינו את דרכנו לכיוון ההסעה שהמתינה בעלייה הסמוכה לביתי. המזוודה הייתה חצי ריקה, אבל כבר באמצע הדרך הרגשתי שאין לי אוויר ושאני עומדת להתעלף.
דקה אחר כך זה בדיוק מה שקרה. התעוררתי וראיתי מולי פרצופים מודאגים. השיניים הקדמיות שלי נשברו והפנים היו מלאות בחצץ. חשתי שמשהו עוטף לי את הצלעות ולוחץ חזק, חיבוק דב שכזה שסוגר לך את הריאות ולא מותיר אוויר לנשימה. כל תנועה לוותה במאמץ אדיר, עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי לזוז.
כבר לא סופר וומן
אני אישה עם כוח סבל בלתי רגיל. אני יכולה ללדת ללא אפידורל, כמעט מעולם לא חשתי כאב ואת כל חיי העברתי בלי כדור אחד, אבל במקרה הזה הרגשתי שהגוף שלי בסכנה. כשהגעתי למיון הפנו אותי למחלקת פה ולסת ועם 30 תפרים בשפה התחתונה הועברתי לסדרת בדיקות שהייתה אמורה לגלות ממה נובע המחסור באוויר.
אושפזתי במשך שבוע, עברתי כל בדיקה שרשומה בספר וגם כאלו שלא. כולן יצאו שליליות וכבר היה מי שקרא לי 'סופר וומן'. שמעתי את ההסברים של הרופאים שטענו כי אני חלשה בגלל שאני מניקה, כי עברו רק שבעה חודשים מאז שילדתי לאחרונה, ואולי זה בכלל חרדות או משהו פסיכולוגי אחר, אבל תחושת החנק לא חלפה.
קיבלתי סחרחורות בכל פעם שעליתי במדרגות וכשרק העזתי להתאמץ הרגשתי שבא לי להקיא ושאני עומדת להתעלף. לא ידעתי מה הגוף שלי רוצה. הוא היה מזועזע, חשתי לא טוב כשישבתי באותה מידה שחשתי לא טוב כשעמדתי. כל צעד גרם לי להתנשף כאילו רצתי מרתון.
המחסור באוויר הרגיש כמו אחרי אגרופים בבטן. חייתי בתחושה שמישהו מושך אותי מהחולצה ומושיב אותי בכוח. כשחציתי את הכביש לא פעם עצרתי באמצע, פשוט כי נגמר לי האוויר. פחדתי שהרמזור יתחלף ואני לא אספיק להגיע לצד השני או שאתעלף באמצע. ולכי תסבירי לנהגים חסרי סבלנות איך קורה שלאדם שנראה נורמטיבי ובריא נגמרת פתאום הסוללה.
כשניגשתי לרופא המשפחה וסיפרתי לו על התסמינים הוא הושיב אותי על כיסא, חיבר לי אינספור צינורות ועירויים, כמו נידון בכיסא חשמלי. רשרוש בלב שזיהה הוביל להפניה לבית החולים בזו הלשון: "גם אם אין לכם מושג מה יש לה, שלא תעזו לשחרר אותה לפני שאתם מגלים".
הייתי מאושפזת במשך חודש והרגשתי כמו שפן ניסיונות. מה לא בדקו לי או בדקו עליי. עד שמשמיים הגיע פרופסור בכיר שמכרה שלו חולה ביתר לחץ דם ריאתי והעלה את האפשרות בפני הצוות הרפואי. צנתור בהרדמה מלאה אישש את האבחנה.
כשהתעוררתי, אמר לי הרופא שיש לו בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. "הרעה", הוא טען. "שאת חולה במחלה קשה מאוד וכל חייך יהיו מלווים בטיפולים". "אוקיי, זאת הבשורה הטובה", השבתי. "ועכשיו, את הבשורה הרעה באמת?".
הכל זה מלמעלה
המחלה באה לי ב'בום'. כדי לשרוד אני חייבת להישמע להוראות הרופאים, ויותר מזה לגוף שלי. במקום איפור, חצי בית מרקחת אצלי בתיק. אם אני שוכחת כדור אחד מצבי עלול להידרדר במהירות. אני מסתובבת עם שרוך על הצוואר ועליו כרטיס שבו מפורטים המחלה ממנה אני סובלת, הטלפונים של האנשים אליהם צריך להתקשר במקרה חירום ומה לעשות במידה ואני מתעלפת או מדממת.
בכל בדיקת אקו לב אני בפאניקה. אני בעשור הרביעי לחיי, אבל במוניטור יש לי מדדים של אישה בת מאה. פעם בכמה חודשים אני מקבלת טלפון מבית החולים שמבקש לבדוק אם אני עדיין בחיים.
למדתי לחיות לצד המחלה. שיפצנו את הבית מהיסוד. קילפנו את העובש שגרם לי לקוצר נשימה, התקנו מעלית שתעזור לי לעלות לקומה השנייה, קבעתי לחצן מצוקה ולימדתי את הבנות שלי להשתמש בו בכל פעם שהן שמות לב שאמא לא מתעוררת מהשינה.
לפעמים אני שוכחת שאני חולה. בטוחה שיש לי כוחות לטרוף את החיים, אבל אז הגוף מזכיר לי שכדאי לי לנוח. לעיתים אני מרגישה חסרת אונים ושליטה. יש ימים בהם אני מפחדת ללכת לישון מחשש שלא אקום. כשהבנות שלי היו קטנות קניתי להן עגילים ושבגרו הוספתי שרשראות עם השמות שלהן כשהן הגיעו ויגיעו למצוות בשביל שתהיה להן מזכרת מאמא.
אני מבקשת מבעלי שיתעד אותי בווידאו ואני מכינה להן קלטות בהן רואים את אמא מדברת אליהן. אני נפרדת מהן, למרות שאני עושה הכל כדי להישאר איתן. אני יודעת שאני נמצאת על זמן שאול וסומכת על חסדיו של השם. בכל בוקר אני מודה לו על שנתן לי עוד יום אחד לחיות.
תפיסת החיים שלי השתנתה
בגיל 48 תפיסת החיים שלי השתנתה. ברגע שהתגלתה אצלי המחלה קבלתי 'סטירות' על ימין ועל שמאל. הבנתי מיד מי החברים שלי ומי לא. הסוס שדהר ונתן לכולם הוא כעת אפילו לא חמור. כאדם מאמין אני לא נותנת למחלה לנהל אותי, אלא מאמינה שהכל זה לטובה. אם קודם חשבתי שחיי הם גן עדן, עכשיו אלוקים מנסה להראות לי מה זה גן העדן האמיתי.
הוא בודק אותי בזכוכית מגדלת, מראה לי אחד על אחת מדוע הוא הביא אותי למצב הזה ומעמיד אותי למבחן כי הוא יודע שאצליח בו. בכל פעם שנשימתי נעתקת ממני, תרתי משמע, אני מרגישה שאלוהים מחבק אותי. אבדתי המון ועם זאת זכיתי להרבה יותר. גיליתי עד כמה חזק בעלי, עד כמה אמיצות הבנות שלי ומי היא המשפחה האמיתית שלי. נכנסתי לפרופורציות.
לא ידעתי כלום על המחלה ובקושי דיברו עליה בזמנו. למזלי, מצאתי אנשים בדיוק כמוני. העמותה הישראלית ליתר לחץ דם ריאתי, בניהולו של אריה קופרמן, עזרה לי להיות מודעת יותר, להבין שאני לא לבד. היה מי שליווה אותי יד ביד והוכיח לי מה זאת נתינה אמיתית.
לרגל יום המודעות ליתר לחץ דם ריאתי שחל השבוע אני רוצה לבקש מכם דבר אחד - מי שמרגיש שקשה לו לנשום, ולו במאמץ הקל ביותר, שייגש להיבדק, שיתעקש ושלא יפספס שלב רק בגלל שהרופאים אומרים לו שזו כנראה עייפות, אסטמה או גיל.
תלמדו להקשיב לגוף שלכם וגם של אחרים. היו טובים. הרבו במעשים שבין אדם לחברו, כי בעולם הבא אתם לא לוקחים אתכם דבר חוץ מהמעשים שלכם על פני האדמה.
לפנייה לכתב/ת 
