שתף קטע נבחר

חטא קדוש

דבר תורה לפרשת אחרי

תגידו, נשמע לכם הגיוני שאדם מתקרב לה' ודבק בו בכל נפשו – וזה נחשב לו לחטא?!

כל דבר, טוב ויפה ככל שיהיה, צריך להיות עם גבולות. לוותר זה טוב, אבל לפעמים יכול להיווצר מכך מצב לא תקין. לתת לזולת זה טוב, אבל אם נותנים בלי גבולות אפשר לפגוע בדברים חשובים אחרים, וכן הלאה. אז מה בנוגע לקדושה והתקרבות לה'? האם גם שם יכול להיות שיותר-מדי - זה כבר בעייתי?

אז הנה לכם סיפור מעניין מהתורה. לפני כמה שבועות קראנו על נדב ואביהוא, שני בני אהרון שמתו. הם נכנסו לקודש הקודשים כשבידיהם מחתות עם קטורת דלוקה, קטורת שלא הצטוו עליה מאת ה'. אש יצאה מקודש הקודשים והרגה אותם. כהמשך לסיפור הזה, באה פרשת השבוע ופותחת בציווי מיוחד של ה' לכוהנים, בעקבות מה שארע.

 

לכאורה, ההבנה הפשוטה של הסיפור היא שהם נענשו בעונש מיתה כיון שהם חטאו בכך שהקטירו ללא ציווי. אבל כאשר אנו מעיינים בהמשך הפסוקים, אנו מגלים שהיחס לסיפור הזה שונה מאוד. וכך אומר משה לאהרון כאשר הוא מנחם אותו על מות בניו: "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש", מסביר משה לאהרון – הסיפור של נדב ואביהוא היה גילוי של כבוד וקדושת ה'! עד עכשיו חשבתי שכבוד ה' יתגלה על ידינו, שאנחנו קרובים לה', אבל עכשיו אני מגלה שהבנים שלך היו גדולים וקרובים יותר ממני וממך.

מדברי משה נשמע ברור שנדב ואביהוא לא היו חוטאים, אלא צדיקים בעלי מדריגה גבוהה מאוד! אז מה הייתה הבעיה? על איזה חטא מדובר? על מה הם נענשו בעונש מוות?

 

האמת היא שחטאם של נדב ואביהוא מרומז בתחילת פרשתנו. הפסוק אומר כך: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני ה', וימותו". לכאורה, מדוע צריך הפסוק לכפול ולומר שוב "וימותו", הרי כבר נאמר "אחרי מות"?

אלא שבזה מבהירה התורה את חטאם. זה לא היה חטא רגיל. זה היה 'חטא' מסוג מיוחד: נדב ואביהוא היו בדביקות גדולה מאוד ובהשתוקקות גדולה כל כך להתקרב לה' מתוך אהבה, כך שמתוך האהבה העזה הזו נפשם פשוט יצאה מגופם...

בשפת הקבלה זה נקרא תנועה של 'רצוא', מלשון רצון. זהו מצב נפשי שבו אדם רוצה מאוד ועושה כל שביכולתו להתקרב לה'. מתוך הרצון העז הזה, מגיע היהודי למצב בו הוא מואס לחלוטין בעולם הזה על כל שקריו, וזה מביא אותו למצב בו נפשו יוצאת מגופו, אל עולם אלוקי יותר.

אלו היו נדב ואביהוא. הם היו כל כך דבקים בה', שאהבתם גרמה להם לרצות להתנתק מהעולם ובכך להתקרב לה'. אנו רואים זאת בכך שהם לא נשאו נשים ולא היו להם ילדים.

 

תנועה נפשית כזו היא אמנם נעלית מאוד, אבל היא נחשבת לחטא. חטא מלשון "להחטיא את המטרה". ליהודי יש תפקיד, ליהודי יש מטרה כאן בעולם. על יהודי הוטל התפקיד לגלות את ה' המסתתר בתוך העולם וענייניו, להשכין את ה' ולהמליך אותו בעולם הזה, וכל זאת דווקא מתוך התעסקות עם העולם.

כן, דביקות אמתית בה' היא דווקא להתחתן (כדת משה וישראל), להביא ילדים (בקדושה ובטהרה), לעבוד לפרנסה (מתוך שמירה מדוקדקת על כללי התורה: יושר במסחר ונתינת מעשר וצדקה). לעומת זאת, התנתקות מהעולם מתוך אהבה לה' – זוהי אמנם מדריגה גבוהה, אבל היא החטאת המטרה.

 

אז מה האופן הנכון? הרי ודאי שמתאים ורצוי מאוד שיהודי יגיע למצב של אהבה ורצון להתקרב לה'. התשובה לכך טמונה במאמר חז"ל מעניין: חז"ל מספרים על ארבעה מחכמי ישראל שעסקו בסודות התורה, ורק אחד מהם (רבי עקיבא) יצא מזה בשלום. מרוב העוצמה של לימוד סודות התורה, רובם לא הצליחו להכיל את זה ולא חזרו בשלום.

 

אבל כאשר חז"ל מספרים שרבי עקיבא יצא בשלום, הם אומרים כך: "רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום". מה חשוב כל כך להדגיש שהוא נכנס בשלום? הרי החידוש כאן הוא דווקא היציאה בשלום, ולא הכניסה?!

 

והתשובה היא, וכך גם נבין את הדרך הנכונה לאהבת ה': רק כאשר נכנסים בשלום, אזי גם יוצאים בשלום. כאשר עוד בתחילת הדרך אנו מזכירים לעצמנו שהאהבה וההתקרבות לה' היא לא סיפוק נפשי עצמי שלנו, אלא מילוי רצון ה', אזי גם היציאה היא בשלום – שזוכרים את רצון ה' שלא ניפרד מהעולם, אלא אדרבה נשכין ונכניס את ה' בעולם עצמו ובענייניו.

 

שבת שלום

מוקדש לזכות פרל רחל בת אסתר לבריאות, נחת והצלחה בכל

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים