מבצע בעורף האוהב

ישרא-לי והמשפחה המורחבת בפיליפינים (צילום: אלי סגל)

אף שנולדה לאמא פיליפינית ולאבא תאילנדי, סמ"ר ישרא־לי שקד קריאזו, 22, היא קודם כל ישראלית. לוחמת בחטיבת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף שעשתה את רוב שירותה בתעסוקה מבצעית בשטחים. ילידת הארץ שגדלה כנוצרייה־קתולית, אבל שרה "מה נשתנה" ליד שולחן הסדר ואפילו חגגה בת־מצווה באולם ("גם בפיליפינים יש אירוע שמסמל את המעבר מילדות לבגרות, ועל פי המנהג כלת השמחה לובשת אדום. לכן לבשתי בבת־המצווה שמלה אדומה ולא לבנה").

את השם ישרא־לי ("ישראל שלי") נתנה לה אמה בגלל אהבתה לארץ שבה חיה ועבדה יותר מעשרים שנה. את שמה השני, שקד, הוסיפה לעצמה כשכבר הייתה חיילת, אחרי שהתגיירה. "היום החברים והאחים קוראים לי 'ישרא' ואבא שלי קורא לי איסלה, כי אין ר' בתאילנדית. בצבא ביקשתי שיקראו לי שקד, כי להרבה אנשים קשה להגיד ישרא־לי והם משבשים את השם".

זה סיפור משפחתי מורכב, קשה לעיכול, בוודאי למי שמסתכל בעיניים ישראליות. ומצד שני מרגש ויש בו יותר מקורטוב של תקווה.

בסוף שנות ה־80 עברה יולנדה קריאזו לעבוד בישראל, משאירה מאחוריה את חמשת ילדיה מנישואיה הראשונים, הקטן שבהם בן פחות משנה.

בישראל הכירה יולנדה את קמפאי, אזרח תאילנדי שעבד כשף במסעדה. אבל עוד לפני שישרא־לי נולדה, כך סיפרה לה אמה, הוא גורש מישראל, מותיר אחריו אישה הרה. "הוא רצה שנעבור לתאילנד, אבל אמא לא הסכימה", אמרה ישרא־לי.

המכות המשיכו לנחות בזו אחר זו, וכשהייתה בת 13 התגלה אצל יולנדה סרטן המעי הגס. שלוש שנים לאחר מכן נפטרה, ומאז חיה ישרא־לי ביישוב בצפון אצל משפחת אומנה - המשפחה של מי שהייתה אז המורה שלה.

עם המטען הכבד הזה עלתה ישרא-לי איתנו על טיסת אל על לבנגקוק, ומשם בטיסת המשך למנילה. הביקור איפשר לישרא־לי לפגוש את אחיה ואחיותיה שאותם לא ראתה כבר שנים, ולעלות אל קברה של האם. האחות ג'יה, 35, היא היחידה שהייתה בסוד העניין. עבור שאר האחים זו הייתה הפתעה מוחלטת.