בשבוע שעבר יצא לאור ספר חדש ששמו Trouble in the Tribel, אשר מנסה לבדוק את הקשר המשתנה בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, ולאילו השלכות עלול להוביל.

את הספר חיבר דב וקסמן, פרופסור מאוניברסיטת Northeastern. כאנגלי שחי כאן כבר למעלה מ-20 שנה, הבחין בתמורות הגוברות, וכמי שעיסוקו באוניברסיטה מתמקד בישראל והמזרח התיכון, חשב וקסמן שיש בקרבנו פצצה מתקתקת. "עוד בספר הראשון שלי התמקדתי בהסכמי השלום והויכוח עליו. בספר תיארתי את המחלוקת הפנימית והחיצונית שמובילה לריחוק בין ישראל והיהודים בגולה, בארה"ב בפרט".

במסגרת המחקר שערך לסיפרו החדש נפגש עם ראשי קהילות, וחברי קהילות בגילאים שונים, וניסה להבין את עומק החיבור שלהם לישראל, ומה מקורו. "הייתי בשוק מהיהודים האמריקאים כשראיתי שינוי מהותי בדור הצעיר. מהביקורת הנחרצת שלהם על הממשלה הישראלית, לעומת ההימנעות הטוטאלית של רבים מהנושא בכלל. בספר אני מדבר על הריחוק הרגשי שלהם, שהוא אולי המהותי ביותר. זה לא שלא אכפת להם, אבל איך שהם מביעים את העניין, זה מה שהשתנה. כבר לא תראי תמיכה ללא תנאים".

בספרו מתאר וקסמן מספר תמורות שהתרחשו. "בעבר, באופן מסורתי, רוב היהודים הבינו שהתפקיד שלהם הוא לתמוך בישראל בכל אפיק וצעד. הצעירים היהודים כבר לא מסתפקים בזה. הם רוצים לראות שמה שהם חושבים שצריך להיות שם קורה. גם מי שנהגו לתרום ללא היכר לישראל וסמכו על תרומה כללית שתגיע למקומות הנכונים, היום מעדיפים לכוון את הכסף שתורמים לישראל בדיוק לאן שהם חושבים.היהודים כאן מרגישים שהם נלקחו כמובן מאליו. הם חשבו שמתעלמים מהם ולא מכירים בחשיבות התמיכה שלהם בישראל".

"לכל דור יש חיבור משלו". דב וקסמן.

בספר מתאר וקסמן את שורשי החיבור של הדורות והקהילות לישראל. "לכל דור יש חיבור משלו. מי שנולד בסמוך לשואה, ההשפעה של הטרגדיה וההבנה של מה שיכול לקרות ליהודים בלי מדינה משלהם, עיצבה באופן מהותי את החיבור לארץ. יש דור צעיר יותר שזוכר את המלחמות ההירואיות של ישראל. איך ניצחה כנגד כל הסיכויים, איך התפתחה ושמרה על זכותה להתקיים, ואותה אופוריית ניצחונות הובילה וחיזוק האמונה בישראל. אלו היו הימים הכי פופולרים של ישראל בקרב יהודי ארה"ב. הייתה גם אשלייה, הסרט אקסודוס, קיבוצים וחלוצים. מאוחר יותר", הוא ממשיך, "אנשים בדור שלי הושפעו בהתחלה מעלייתו של בגין לשלטון. לפתע נשמעו טונים אחרים מישראל. היה קשה למרבית האמריקאים להתחבר אליו. השוק השני היה רצח רבין. בימים בהם האמונה ששלום הוא בלתי נמנע והאיום פתאום הפך להיות מהותי".

וקסמן מתאר את הבורות שהייתה לאורך שנים ארוכות בקרב יהודי אמריקה על ישראל. "ישראל במידה רבה היא סמל לאמריקאים ליהדות שלהם. לרובם יש מעט ידע על ישראל, על הפוליטיקה ועל ההיסטוריה עם הפלסטינים. יש בורות בשני הצדדים של הדעות על ישראל וזה האתגר. על מנת להבין את הקומפלקס הזה צריך להבין את השינוי. יהודים מכל הדעות מוכנים היום לפקפק ולבקר ציבורית את ישראל".

הוא מייחס את הריחוק והניכור הגוברים גם למצב הכללי בעולם. "אנחנו חיים בתקופה פוטנטית פוליטית והכל מאוד חם, השיח הפוליטי הופך לקשה. בעיה נוספת היא האינטרנט שמציע כל מיני דברים מאוד בוטים, שהדור הצעיר מתעמק בהם ומעצב דרכם את דעותיו. ישראל הופכת למשהו שלא רוצים לדבר עליו בין צעירים יהודים אמריקאים. משהו שמעדיפים לא לגעת בו. הם לא מרגישים שתמיכה בישראל קשורה במידת היהדות שלהם”.

את הנושאים שמתאר וקסמן בספרו, רבים בקהילות המקומיות מכירים מקרוב.הרב אלי עבאדי, שעומד בראש בית הכנסת 'ספרא' באפר איסט סייד, אומר ש”לצערנו הרב היהודים שאינם שומרי דת ומסורת ולא שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי, מאבדים את הזיקה הבסיסית לישראל. אין להם את הערך התרבותי ההיסטורי לישראל, כי לא מחנכים אותם שייעודו של העם היהודי הוא בארץ ישראל. כשהם מתבגרים הם כמו כל אמריקאי ממוצע. ניזונים מטלוויזיה, מחברים. הם בוחרים צד לפי מי שנראה מסכן יותר. אני קורא להם ממש תינוקות שנישבו. זה קורה אצל חוגים ליברלים יותר. בחוג האורתודוכסי זה בכלל לא כך. אצלנו בבית כנסת הדור הצעיר מגן על ישראל בכל דרך.

“מה שכן", הוא מודה, "יש בעיה בהיעדר האידיאליזם שהיה בעבר סביב ישראל. זה כבר לא נמצא גם בארץ. הדור הצעיר כאן מזהה שגם בישראל כבר נלחמים זה בזה. אם הם לא מצליחים לנהל את הציונות, איך נעמוד מאחורי זה. הניתוק מתחיל כשרואים שיש גם ישראלים שהם פוסט ציונים. וזה מוריד את המורל של הצעירים".

עבאדי, כמי שעומד בראש קהילה גדולה, מזהה את ההשפעות והלחצים על היהודים הצעירים שמגיעים לאוניברסיטאות. "הצעירים מפחדים לפתוח פה. מפחדים שיתנכלו להם. כולל פרופסורים. במשך ארבע שנים הם שומעים וסופגים מידע קשה עד שמחליפים צד. שתיקה כהודאה".

הרב מגדיר את השינוי ברוח הנתינה והעמידה לצד ישראל כהליך של התבגרות והתפכחות של הקהילה היהודית. "הקהילה מנסה להבדיל עצמה מישראל, ובמקביל זה תהליך שמתרחש גם בישראל. אובדן תמימות בו כבר לא רואים את ישראל כמדינה יהודית אלא כמדינת כל אזרחיה, וזה מנתק את הקשר האידילי היסטורי. יש המון גאווה בהישגים של ישראל, אבל היהודים כאן רוצים קול והשפעה על המדיניות בארץ. ישראל אומרת להם ‘אנחנו ניקח את הכסף וההגנה שלכם אבל בגלל שאתם לא גרים כאן לא ניתן לכם קול’. כאן המחלוקת והמתח".

מה שגם עבאדי מודה שמהווה אלמנט מסובך בריחוק הוא הקיטוב הדתי בישראל. "כאן כל הזרמים מקבלים זה את זה. זה גם אחד הפתרונות. הפתרון של היהודים הוא לא לשכוח מי הם ומה המסורת שלהם. לא להתבולל ולא לשכוח את המשמעות של הציונות והיהדות וזה מה שיעזור וגם יקבע את הקשר. בישראל חייבים להיות גמישים יותר מבחינה דתית וחברתית. אם זה יקרה בארץ, זה יתן לחברה כאן מסר חזק שאם שם יכולים לעשות שלום, גם כאן יכולים”.

בנג'מין מאן, מנהל בית הספר "סולומון שכטר"במנהטן, מכיר את הקיטוב הזה מקרוב. אחרי שהשר נפתלי בנט הגיע לביקור חברותי בבית הספר, יצא נגדו הרב הראשי לישראל בטענה שבית הספר איננו מייצג את הדת היהודית. גם אחרי התקרית, מאן מתעקש לתמוך בישראל ולנטוע את האהבה לישראל בקרב תלמידיו. הוא משוחח איתנו בזמן שהוא יצא לטיול בישראל עם בוגרי כיתות ח' בבית הספר, ונזכר באותה פרשה שהעלתה את שמו לכותרות בישראל רק לפני מספר חודשים.

"רבים מיהרו בישראל להסתייג וזה ריגש אותי". מאן ובנט

"אני מודה שכששמענו את תגובת הרב הראשי מישראל על ביקור השר בנט בבית הספר שלנו היינו נסערים”, אומר מאן, “הוא אמר דברים שגויים מאוד, אבל מה שהיה מדהים, זה אנשים בישראל שנלחמו נגד זה. רבים מיהרו להסתייג ולגנות וזה ריגש אותי. אני שמח שבישראל יש דעות רבות ואני מלא תקווה שהממשלה תתאים את עצמה לרוח הזו. כמי שמנהלים בית ספר יהודי ליברלי, אני מקווה שלכל הזרמים והדעות יהיה קול ויחס שווה. ועדיין, המצב הנוכחי לא גורם לי להרגיש רחוק מהמדינה. ישראל לא מושלמת, כמו שכל מדינה לא מושלמת. אבל כיהודי בגולה אני חושב שזה חשוב שמדברים על זה ומנסים לשפר את הדברים כל הזמן.

מול הדור הצעיר עלולה להתעורר היום בעיה אם אין שורשים חזקים. אני לא חושב שצריך להחביא את הבעיות של ישראל, אבל לא לדבר רק עליהן. ישראל היא מדהימה, אבל גם מקום שיש בו בעיות, כמו בכל מקום. מהזווית שלי כאיש חינוך ומעבודה בקהילה בבית ספר שמזוהה כציוני זה לא שם. כשילדים גדלים הם נחשפים ליותר מידע והם מגיעים עם כל מיני שאלות. אבל אני חושב שזה דבר טוב. הם מבקשים לדבר על זה. אנחנו חושבים על מה שטוב או לא טוב לישראל, אנחנו רוצים שיתעורר עניין לכאן או לכאן, כי המעורבות גורמת לצעירים להתחבר לישראל יותר. מה שבקהילה שלנו אולי עזר למגר את התופעה שגוברת מסביב, היה במידה רבה החיבור עם ישראלים. יש סביבנו הרבה ישראלים, יש ישראלים בבית הספר וההיכרות האישית מועילה מאוד ומקבעת את התחושה שאנחנו מחוברים".

"נוצר חיץ בין צדק חברתי לבין ישראל". עזאני

שחר עזאני, מנכ״ל סטנד ויז אס ניו יורק, מכיר את הבעיה מקרוב. "יש לנו אתגר עצום בשימור שיעור התמיכה בעיקר בקרב היהודים בארה”ב. ראינו מחקר רק השבוע על עלייה משמעותית בהזדהות צעירים אמריקאים עם הפלסטינים ולא מתייחסים לצעירים יהודים בצורה שונה.דוגמא מצוינת", הוא אומר, "היא סימון זימרמן, שמונתה בתחילת אפריל לתפקיד אשת קשר במטה של ברני סנדרס לקהילה היהודית. מדובר ביהודיה שגדלה בבית מסורתי, למדה בבית ספר יהודי, אבל בקולג' שינתה כיוון והיום היא אחת הפעילות הבולטות בברקלי של BDS. היא הפכה להיות לא רק אדישה לישראל, מה שאנחנו רואים הרבה בקרב יהודים צעירים, אלא מפגינה שנאה יוקדת. זו נורה אדומה מהבהבת, שאומרת שהתמיכה שאנחנו רגילים אליה כבר לא קיימת. אנשים מתרפקים על העבר. נהנינו מגלי האתוס הציוני. זה נראה היה לנו הבסיס שממנו אנחנו מתחילים לפעול, כי חשבנו שאם אתה יהודי, אתה מבין. היום", הוא מתעקש, "חייבים לחזק את הקשר בין היהודים לישראל, הוא כבר לא מובן מאליו. עלינו להדגיש את מה שהיה פעם מובן מאליו ועלינו להגדיר מה הציונות ומדינה יהודית אומרת בעולם ערכים שונה. יש במקביל הצלחה של תנועת אנטי ישראלית. ההצלחה שהיא יצרה חיץ בין העולם של צדק חברתי לבין ישראל, כאילו ישראל עושה את ההיפך. עלינו לחזור אל היסודות ולהדגיש אותם, להדגיש את האלמנטים של צדק חברתי שיהדהדו בקרב אמריקאים. צריך לבנות גשר. לא רק לחזור ולדבר על מהות ישראל אלא ליצור הבנה בקרב ישראלים בארץ על הקהילה היהודית כאן ולהיפך".

כמו מאן, גם שחר חושב שהדרך היא להודות במורכבות של המצב והחברה בישראל, כדרך לקרב אליה את הקהילה המקומית שנרתעת. "יש להראות שהתמונה היא מורכבת. הרבה מסתכלים עלי כאילו אני התגלמות הרוע. אנחנו מנסים להראות שיש הרבה גוונים של אפור. הדיאלוג חייב להיות דינאמי. שוק הדעות הוא מטורף. גם בישראל”.

"המציאות היהודית הפכה מורכבת, והיחס לישראל בהתאם". רודרמן. צילום:נועם גלאי

ג'יי רודרמן, מייסד קרן משפחת רודרמן, נרתם בכל ליבו ומשאביו לעצור את הריחוק הגובר בין ישראל לקהילה היהודית. "המאמצים שלנו בקרן מרוכזים בישראל", הוא מסביר. "בחרנו לפעול למיגור הבעיה דווקא דרך ישראלים, כי הבנו שהם מאמינים שיהודים מסביב לעולם מחוברים לישראל ללא תנאים וזה ימשיך לעד. אבל המציאות כאן השתנתה ואני חושב שהדבר הנכון עבור ישראלים הוא להבין את זה ולעבוד על חיזוק הקשר.

“היום, יהודים אמריקאים כבר דורות חמישי ושישי, מעורבים לחלוטין בארה"ב. המציאות היהודית הפכה להיות מורכבת, והיחס לישראל בהתאם. האיום הוא בעיקר היהודים שמנהלים את BDS. הדור הישן יכול לריב ולהיות חלוק על דעה פוליטית או דרך מדינית, אבל בדוק הצעיר יש כאלה שמתנגדים אפילו לקיומה של ישראל. ישראלים חייבים להיות מודעים לתמורות בקהילות כאן. הכי חשוב זה לבנות קשרים אישיים. חשוב שגם ישראלים יכירו את הקהילה, שיקבלו את הזרמים השונים כאן. אני חושב שבישראל הקיטוב בזרמי הדת נעשה למטרות פוליטיות וזה מסוכן. ישראלים צריכים להבין את ההשלכות ואת הערעור הגובר שיש בקהילה שלנו ולהשקיע בקשר".

מחבר הספר, דב וקסמן, מסכים ומסכם בהצעות משלו. "ממשלת ישראל וישראלים יכולים לעשות הרבה. הממשלה יכולה לעשות עבודה טובה ביותר בלדבר עם ולא אל יהודים אמריקאים, ולהכיר בכך שהם צריכים את התמיכה שלהם, לכן גם לקחת את הדעות שלהם בחשבון. הדבר השני הוא הכבוד שחייב להיות לדעות פוליטיות שונות וזה קורה גם בתוך ישראל. לא צריך לשאוף בשלב זה לאחדות והרמוניה, אבל רק לקבלה זה את זה, יעשה הבדל גדול וישלח מסר חזק. אני לא חושב שזה חסר תקווה".