צווארון לבן, נעלי פקקים

העשור האחרון הביא איתו שימוש הולך וגובר בטכנולוגיה ובאמצעים סטטיסטיים בכדורגל. מה שהיה נחלת החנונים של הכדורסל, הגיע סוף סוף גם לכאן: סקאוטים בוחנים מועמדים על-פי נתונים אינסופיים; שחקנים נמדדים על-פי מספר הקילומטרים שרצו על המגרש ויחס הבעיטות לשער מול גולים; מאמנים בוחרים את ההרכב רק אחרי מבט ארוך בדף הסטטיסטיקה; וכל מועדון אירופאי שמכבד את עצמו מחזיק אנליסט נתונים בשביל למקסם את היכולת של שחקניו.

(אילן ספירא)

והשחקנים עצמם? עדיין מקפידים להיכנס למגרש ברגל ימין והשוערים עדיין מפזרים מלח על קו השער, אבל הפוקוס עבר להסתכלות מדעית על המשחק. גבשושית דשא אולי יכולה לחרוץ גורלות, אבל אם רק נשים לב לפרמטרים הנכונים נוכל לשלוט על התוצאה במגרש. וזה כבר אזור שחנונים מרגישים בו יותר בנוח. כל-כך בנוח, שלמה לא ינסו לשחק קצת בעצמם?

מה קורה כשחברת הייטק מחליטה לעלות לדשא? My Heritage מתמחה בבניית אילנות יוחסין. יש לה 80 מיליון משתמשים בכל העולם ויותר מ-250 עובדים, רובם בארץ והשאר בארה"ב. ובחצי השנה האחרונה יש לה גם קבוצת כדורגל בליגה למקומות עבודה, שישיות מחוז השרון.

14 קבוצות - קצת הייטק, עיריות, משטרה - משחקות סיבוב אחד של ליגה רגילה, שני שלבי פלייאוף ומשחק אליפות. 40 דקות משחק, שתי מחציות, ועוד שני פסקי זמן לכל קבוצה כדי שהחבר'ה יוכלו לנשום קצת. מלבד עובדי החברה, מותר לכל קבוצה לרשום עד שני שחקנים נוספים מבחוץ, אבל לא משתי הליגות הבכירות. לכל הקבוצות יש תלבושות מסודרות עם מספרים ורכז הליגה שולח את הטבלאות המעודכנות פעם בשבוע. ויש גם שופטים, חלקם מליגת העל, ואפילו מביאי כדורים בתשלום. ספורט עממי הכי מקצועני שאפשר.

שתי חברות ההייטק הנוספות בליגה הן בשר התותחים. כנראה שהביאו חבר'ה מהפיתוח לחלץ קצת עצמות, והפעילות הגופנית שלהם מסתכמת בלאסוף כדורים מהרשת. לעומתן, My Heritage היא אימפריה. ממוקמת בצמרת הפלייאוף כבר בעונה הראשונה. וזה לא בא ברגל: הם מתאמנים פעם בשבוע, מצלמים את כל המשחקים שלהם ושל היריבות הבאות, מקיימים תדריך וידאו לפני כל משחק וממלאים דוחות משחק מפורטים באקסל.

כדי לקיים את כל זה, בדרך כלל צריך משוגע לדבר. המשוגע שלהם הוא ליאור אהרון, איש מכירות. הוא המאמן, הוא החלוץ, הוא הסקאוט, הוא זה שממלא את הדו"חות ונמצא בקשר עם רכז הליגה. הוא המנוע. לצדו משחקים עוד כמה חברים מהמכירות, כמה אנשי QA, וכן, גם כמה מתכנתים. עכשיו הם מתחממים באימון שהוזמנתי אליו, לפניו המשחק נגד פרטנר.

היריבות מול פרטנר מסתמנת כזמאלק־אלאהלי של הליגה למקומות עבודה. הדם הרע בין הקבוצות התחיל כשההייטקיסטים קטעו לקבוצה של המפעילה הסלולרית רצף של שנתיים ללא הפסד עם 2:1 מהדהד. כשהשחקנים מדברים על פרטנר, הפנים שלהם מתכרכמות: כן, השחקנים שלהם מקללים תוך כדי משחק; כן, יופי, הם מעלים שני שחקנים מליגה א', מה החוכמה.

באחד המשחקים הם הבקיעו גול כשפרטנר התחממו על הקווים, ואחד השחקנים שם התלונן "פי, מה זה, איך הוא שם גול זה, אין לו כדורגל". זו לא רק יריבות בין שתי קבוצות מצמרת הליגה, אלא התנגשות של סגנונות, מפתה לומר מעמדות. כמיטב המסורת, החנונים כבר מכינים את התירוצים לקראת המשחק: אנחנו פצועים, לא בכושר, עייפים, השרירים, השער קטן.

ופרטנר אכן מצליחים לנקום. שבע אפס. לא נעים.

שבוע אחר כך הם כבר עמוק בהפקת לקחים. אני פוגש אותם במשרדי החברה, מול קבצי האקסל המפורטים מדי של ליאור. כמה מפורטים מדי? יש בהם נתונים על הדיוק של כל שחקן בפסים לפי אזורים במגרש; על המאזן של הקבוצה כשכל אחד מהשחקנים משחק; על מספר הבעיטות לשער, הבישולים, השערים, החטיפות, העבירות. על כל אפצ'י. רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן