כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים מסביבנו – או את עצמנו – אומרים: אם רק הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה כמה דברים אחרת. לו רק יכולתי לשנות את העבר...

ניתן לומר שלרוב בני האדם ישנו חלום אחד זהה: שיום אחד יקרה איזה נס, ותהיה אפשרות לאדם לשנות את מה שכבר היה. חוויות מהסוג הפחות נעים; טעויות שאנו עושים פה ושם; זה הרי יכול להיות מדהים, אם תהיה לאדם יכולת לתקן את העבר, כאילו לא היה כלום.

רגש החרטה המוכר כל כך, אוכל בבני האדם. אנשים מתחרטים על החלטות שהחליטו, על מילים שיצאו להם מהפה, ועל מעשים שנעשו.

ותמיד יהיה את הריאליסט שבחבורה, שיעיר את החבר'ה מהחלומות ויאמר: המציאות חזקה מכל חלום, מה שהיה - היה, ואיך אומרים? 'לא בוכים על חלב שנשפך'. המקסימום שתוכלו לעשות הוא להפיק לקח, לא לחזור על טעויות בהמשך החיים..

נשמע הגיוני, נשמע מציאותי. אבל מה אתם אומרים, הוא צודק?

ביום ראשון הקרוב, יחול 'פסח שני'. מה?! לא עבר חודש וכבר עוד פעם פסח? עוד פעם לנקות את כל הבית?!

אז דבר ראשון, אתם יכולים להירגע. זה בסדר, אין צורך לנקות, ולא צריך לעשות ליל הסדר... ה' נתן לנו לחגוג את 'פסח שני' בצורה רגועה, עם מאכלי חמץ ככל ימות השנה. אבל חוץ מנושא התזונה, יש משהו חשוב לא פחות, והוא המסר העצום שהיום הזה טומן בחובו. נתחיל במאורע שהוביל לקביעת 'פסח שני':

בזמן שבית המקדש היה קיים (וכן במשכן שהיה לאורך תקופת המדבר), החלק המרכזי והחשוב ביותר של חג הפסח היה הקרבת קרבן פסח בערב החג, קרבן שבסופו של דבר היה נאכל עם מצה ומרור בליל הסדר.

כמעט שנה שלמה עברה מאז יציאת בני ישראל מארץ מצרים, והם עסוקים בהכנות לחגוג את חג הפסח, בפעם הראשונה במדבר. אבל, היו כמה יהודים שהיו טמאים מסיבות שונות, ובכך נפסלו מהקרבת הקרבן – בהתאם לדין שרק אדם טהור יכול להקריב קרבן במשכן. כך היא ההלכה, והיה נראה שאין מה לעשות בנידון; הם פשוט החמיצו את ההזדמנות הזו לעשות את המצווה של הקרבת קרבן הפסח.

אותם יהודים לא הסכימו לוותר. הם לא היו מוכנים לקבל את העובדה שהם יפספסו את המצווה החשובה הזו! יחד, הם ניגשו עם טענתם למשה רבינו ולאהרון הכהן, וכפי שמספרת התורה:

"ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא: ויאמרו האנשים . . אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?

"ויאמר אליהם משה: עימדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם".

ואכן, משה חזר עם תשובה מפתיעה מה'. מאותה שנה ואילך, כל אדם שלא היה יכול להקריב את קרבן הפסח בזמנו, בי"ד בניסן, אם בגלל שהיה טמא או בגלל שפשוט הוא גר רחוק ולא הספיק להגיע, יוכל להקריב את קרבן הפסח בדיוק חודש לאחר מכן, בי"ד באייר.

'פסח שני' מלמד אותנו מסר עצום: אין דבר אבוד, אף פעם לא מאוחר מדי.

אדם עלול לחשוב שהוא מאוד ריאלי ומציאותי כשהוא אומר, "מה אני יכול לעשות? הייתי טמא, לא הייתי במצב של טהרה וקדושה, אז לא יכולתי להתקרב לקדושה". או "הייתי רחוק מדי מצד הקדושה שבחיים שלי, רחוק מדי מן היהדות שלי. נראה לי שפשוט לא היה מתאים שבמצב כזה אקיים מצוה ואתקרב לדבר קדוש". "אין מה לעשות. זה המצב ואין אפשרות לשנות את העבר"...

התורה מספרת לנו שאנחנו לא צריכים להיכנע ל'מציאות' הזו. ה' אמר ליהודים שהיו טמאים שם במדבר, והוא אומר לנו את זה עד עצם היום הזה:

לא משנה כמה רחוק וטמא אתה יכול לחשוב שאתה, תמיד יש "פסח שני" - הזדמנות שנייה לתקן את המעוות ולהחזיר הזדמנות שהוחמצה.

שבת שלום

לזכות החיילת בצבאות ה' - חנה בת איילה ושמואל ששון. נולדה ביום זכאי, כ"ח ניסן תשע"ו

שיזכו הוריה לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים.