שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    תרקוד כל עוד אתה יכול
    דרך ארוכה עבר אורי פלומין מאז שלחו אותי כילד ללמוד בלט בבאר שבע ועד שהפך לרקדן מודרני מצליח בניו יורק. היה שווה, בוודאי שהיה שווה

    כבר 26 שנים שאורי פלומין לא מפסיק לרקוד. מערד ועד קריית מוצקין, מתל אביב ועד למנהטן. פלומין, 48, תמיד נשא את הכשרון שלו בגאווה, והכשרון הזה, הוביל אותו למסע מתמיד ברחבי העולם. "מאז ומתמיד אהבתי לרקוד. הייתי בחוגי ג’אז ומחול עוד כילד כשגרתי בערד", הוא מתאר. "אני זוכר ששלחו אותי לבת דור בבאר שבע כילד. הלבישו אותי בטייץ ורצו שארקוד בלט, אבל דווקא את זה לא אהבתי ועזבתי".

     

    באותם ימים היו מעט מאוד בנים בתחום ופלומין דווקא לא זוכר את זה כחיסרון אלא יתרון שליווה אותו. "גם כשגרתי בקריית מוצקין אני זוכר שמיד השתלבתי. חיפשו בנים לקבוצה של תנועה ואני, שראיתי אותם רוקדים לצלילי מייקל ג'קסון מיד התלהבתי והשתלבתי".

     

    בגיל 18, עם החלום להגיע לבת-דור בתל אביב, הצטרף לקורס מיוחד שפתחה הלהקה הישראלית ושם זכה להכיר מורים שהגיעו מניו יורק. "הם הביאו ידע וסגנון חדש. אז מחול מודרני היה מאוד לא מפותח בישראל. הם נתנו נשימה ותשוקה לריקוד".

     

    כשלא הצליח להתגייס כרקדן מצטיין, נאלץ להתגייס לשירות במטולה. "ניסיתי בכל מאודי לעבור לשירות בתל אביב כדי להמשיך ולהתפתח כרקדן. בשנה האחרונה הצלחתי לעבור לקרייה וכך חזרתי ללימודים בבת דור. הכרתי עוד ועוד רקדנים מניו יורק והלהבה והכמיהה להגיע לשם התעצמה".

     

    אחרי שהשתחרר החליט לעבוד במלצרות וכל מה שיסייע לו לחסוף כסף ולהגיע לכאן. כששמע שבהצגה "פיטר פן"מחפשים רקדנים, מיהר להגיש את מועמדותו.

    "היינו אז כל כך מעט רקדנים גברים בשוק הישראלי שלדעתי כמעט כולנו התקבלנו”. ההצגה הפכה לקאלט של ממש ופלומין הצליח לחסוך סכום גדול מהצפוי. "זו הייתה כניסה מדהימה לעולם המקצועי של הריקוד. הבמאי אורי פסטר ביים מיד אחר כך את הגרסה המחודשת לקזבלן עם יהורם גאון. הוא הציע לי את תפקיד הכוריאוגרף. הייתי בשוק", הוא מספר. "חששתי שזה גדול עלי אבל להזדמנות כזו לא אומרים לא. אפילו שהיה לי כבר כרטיס טיסה לניו יורק. אחרי חזרות ארוכות ו-10 הופעות נסעתי".

     

    חששת לפספס את המומנטום?

    "חששתי מאוד. הייתי בעמדה טובה ומאוד נהניתי מזה. גם אורי אמר לי שכדאי שאשאר ונעשה עוד דברים ביחד. הייתי בן 22 ולא חשבתי על כוראוגרפיה כפסגת שאיפותיי".

     

    נסעת עם תכנית פעולה?

    "נסעתי עם רשימה של מקומות לקחת בהם שיעורים. לא היה אז אינטרנט. הכל היה מפה לאוזן. הרגשתי שיש לי מספיק מטען ואחרי יציאה מהצבא לא רציתי למהר למסגרת. חשבתי אז שלסיים ג'וליארד בגיל 26 יהיה מאוחר מדי. באמת רציתי פשוט לרקוד. אפשר בניו יורק לקבל שיעורים ברמה, ואז לא היה נראה לי משמעותי לקבל תואר".

     

    אורי חי את חיי הריקוד של ניו יורק מן הקצה אל הקצה. "בכל בוקר הלכתי לשיעור אחר. בניתי לעצמי מערכת שעות מהשיעורים שהרגשתי שהכי מועלים לי. הלכתי לאודישנים. חסכתי קצת מהעבודה בישראל אז חצי שנה הסתדרתי. התכנון היה לנסוע לשנה אבל נחשפתי לאורך השנה לסגנונות נוספים וטכניקות והתיאבון גבר".

     

    מה השאיר אותך כאן?

    "התחלתי לקבל כל מיני פרויקטים קטנים. לאט לאט הם גדלו ואני התפתחתי כרקדן. ופתאום עוברת שנה ואתה מרגיש שזו רק ההתחלה.אני זוכר שיחת טלפון עם אבא שלי שציפה שאגיע אחרי שנה ואמרתישאני רק עכשיו מתחיל".

     

    פלומין שאף להיות חלק מלהקה."רציתי מסגרת שאתה עובד בה לעומק. זו הייתה תקופה קשה של הרבה כמעטים. הרגשתי שאני חייב לתת דד ליין חדש לחצי שנה ואז שוב לשקול לחזור לארץ".

     

    ריקוד מאוד פיזי. פלומין ופרנזן בהופעה צילום: ניר אריאלי
    ריקוד מאוד פיזי. פלומין ופרנזן בהופעה צילום: ניר אריאלי

     

    באותם ימים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. "אוהד נהרין, מכר קרוב, כבר היה מנהל בת שבע. הכרתי אותו קודם בניו יורק. במלחמה רבים מהרקדנים הזרים עזבו וקיבלתי הזמנה לרקוד עם הלהקה. זה היה חלום אבל חששתי שלא מיציתי את ניו יורק. החלטתי לסרב להצעה ושבועיים אחרי עשיתי אודישן ללהקה מקומית והתקבלתי".

     

    אורי הצטרף ללהקת סטיבן פטרוניו קמפני, שרק עכשיו חגגה 30 שנות עשייה. "זה היה מופע מהמם ושבועיים אחרי שהתחלנו לעבוד כבר נסענו לסיבוב בעולם והכל נפל לפתע למקומו, כמו שקורה לרבים כאן שמבינים שהם פה כדי להישאר". הוא מסביר. "מה שכן, אתה קולט שהמשכורת מאוד נמוכה. אין תמיכה במחול מודרני, וזה פרדוקס בניו יורק, להופיע עם להקה במרכז פומפידו בפריז ושבוע אחרי אתה חוזר להפוך המבורגר בניו יורק. זה שם דברים בפרופורציה. זה לא גרם לי לחלום על מקומות עם תנאים טובים יותר כי זה המקום הכי טוב להיות בו".

     

    בתום 8 שנות ריקוד עם הלהקה, כשהוא כבר אזרח מן המניין, החליט להשתמש בידע והניסיון שלו והפך גם למורה שהיום נחשב לטובים שבעיר.

     

    אז איך ממשיכים הלאה?

    "המשכתי לעשות פרויקטים שונים, היו לי כמה הזדמנויות כאן שגרמו לי להבין שבניו יורק צריך להעיז. אף פעם לא יודעים מה ייצא מזה. כאן באמת הכל יכול לקרות. גם היום כשאני מלמד רקדנים ואנשים פונים אלי, אני חושב עליהם כשאני מחפש רקדנים. אי אפשר להתביש מללכת אחרי הזדמניות שאתה רוצה. כשרקדתי עם פטרוניו הופענו המון באירופה ויצרתי גם שם קשרים שלאורך השנים הובילו אותי להגיע לשם ללמד. זה פתח אותי למקומות אחרים. ברלין, קופנהגן, וינה, בריסל. באוסטריה אפילו חזרתי ללמד כוראוגרפיה".

     

    החוויה הייתה חשובה עבורו ועם אבן הדרך הזו חזר לניו יורק עם כמיהה להתפתח בתחום. "שאלתי עמית לעבודה אם רוצה לעשות איתי דואט ונרשמנו לתכנית לכוריאוגרפים. היו 100 כוריאוגרפים באודישן והתקבלנו. המנהל הציע לי שנה אחרי להעלות עבודה גדולה יותר, ומפה לשם נכנסתי ליצירה הזו יותר ויותר. נהניתי מכל העולמות”.

     

    לפני כמה שנים הכיר במסגרת העבודה את הרקדנית הלנה פרנזן משוודיה ואחרי שישבו על קפה היה קליק חברי. כשהוא הגיע ללמד בשוודיה היא, כרקדנית מוכרת בארצה, הצטרפה לסדנא. מאוחר יותר הציעה לו לרקוד איתה בפרויקט מיוחד. "זה היה בשטוקהולם בשנת 2010 ואחרי שזכינו להצלחה והערכה גדולה החלטנו לקחת את הדואט שלנו הלאה. בתמיכת ארגון שוודי, הופענו בשטוקהולם בחמש הופעות לפני שנה וזכינו לביקורות נהדרות על מופע שבעצם לוקח את הצופים במסע של סיפור החברות האישי שלנו, שבתוכו כל אחד יכול למצוא את עצמו. הקטע שלנו הוא ריקוד מאוד פיזי. דרכו אנחנו מביעים את התחושה של חברות. אינטימיות שהיא לא רומנטית".

     

    בשבוע הבא יעלו פלומין והלנה את המופע המדובר בפסטיבל "לאמאמא מובז"המפורסם של ניו יורק. "הפסטיבל מוביל שבועיים של כל מיני קטעי כיראוגרפיה של אנשים מכל העולם. אנחנו מעלים פרויקט שלוקח את הצופים דרך שוודיה, ישראל וניו יורק והפסטיבל הרגיש כמו הבית המתאים".

     

    ההופעות יועלו ב-28 ו-29 במאי בשעות שונות ובאתר אפשר להזמין כרטיסים:

    http://lamama.org/meeting_you/

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תרקוד כל עוד אתה יכול"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים