כולם יודעים את הסוד שלך
בעולם הדיגיטלי בו כל דבר מתפרסם ברשתות חברתיות קשה לשמור על סודות, מצד שני, גם אם נדמה לכם שהצלחתם לשמור על אחד כזה, רוב הסיכויים שיש מישהו שיודע אותו ומשתמש בו. איך שומרים סודות בעידן הנוכחי? מתנתקים
בשיתוף מפעל הפיס
פייסבוק, טוויטר, בלוגים, מערכות ניווט – חשבתם פעם כמה מידע אפשר לאסוף עליכם מבלי שאפילו יתשאלו אתכם באופן אישי? נדמה שבעידן בו המדיה החברתית, ובכלל הטכנולוגיה, הפכו לחלק מהיום-יום שלנו, אנחנו הפכנו לשקופים בעיני אחרים והסודות שלנו, הם כבר לא רק שלנו.
הסוד שלכם יכול להיות שווה הרבה, אבל אתם צריכים לחשוף אותו
זוכרים את המריבות שהיו לנו בילדות, בעיקר על סודות ששמרנו מאחרים וגילינו לקרובים? סוד היה, ונשאר עד היום, כוח. אבל כדי להיות כזה – סוד – הוא צריך את ה"מסביב". הוא צריך שאנשים ידעו שהוא קיים וירצו לגלות אותו, כדי שזה המחזיק בו יהיה האדם בעל הכוח.
נשאלת השאלה, בעידן טכנולוגי מתקדם כמו זה שבו אנחנו חיים כיום, האם שמירת סוד עדיין אפשרית או שהחיבורים הטכנולוגיים, המידע שנאגר מדי יום באישור שלנו, כאילו אנחנו מחלקים אותו לכל דורש, חושפים אותנו בפני כל ומבטלים את הפרטיות האישית?
שמירת סוד היא דבר הכרחי הן לאדם וזכותו לפרטיות והן ברמת המדינה, אולם היא הפכה למשימה יותר ויותר קשה, שכן בעידן בו אנחנו מוצאים מידע בהקלדת כמה מילים אל מנועי החיפוש, עצם המעשה הזה חושף את ההעדפות שלנו, את החיפושים שלנו למידע שעובר לחברות ענק, לממשל, ולא תמיד אנו מודעים לכך – מתי בפעם האחרונה קראתם את תנאי השימוש לפני שחתמתם על מסמך ואישרתם להעביר מידע אודות הקניות שלכם, למשל, לכל המרבה במחיר?
הפונקציה של הסוד
אם תשאלו את האדם הפרטי, הוא יגיד לכם שסוד זה מידע ששומרים ממישהו אחר. אבל מעצם ההגדרה, אפשר לומר גם שסוד מותנה בכך שהוא ב"חברה", ומכך שהוא חלק מהווייתה של החברה. אדם אינו יכול לשמור סוד מעצמו, ולכן סוד הוא חלק ממערכת יחסים בין אדם לחברה שבה הוא חי או בין אדם לחברו.
גאורג זימל, סוציולוג גרמני שחקר את הסוציולוגיה של הסוד הסביר שהדבר החשוב ביותר בסוד הוא הפונקציונליות שלו, העובדה שהוא יוצר את ההקשר בין שומר הסוד לזה שאינו יודע אותו. מכך הוא יצא להנחה שסודות יוצרים מערכות יחסים, העובדה שאני שומר על חלקים שלי לעצמי, משמרת את מערכת היחסים שלי עם חבריי.
כמו כן, העובדה שאיננו מכירים לעומק את האנשים בסביבתנו מאפשרת לנו לפתח יחסי אמון ולסמוך עליהם, בעיר משום שאיננו יודעים את סודותיהם הכמוסים. קחו למשל את העיר הגדולה, עירוניים הם אנשים אינדיבידואליים יותר, ולכן הם גם נסמכים יותר על אנשים שהם לא מכירים כדי שיעזרו להם. מה גם שאם הכל יהיה גלוי, אם נספר הכל על הכל ועל עצמנו, לא נהיה מעניינים בעיני אחרים ואפילו משעממים.
יתרה מזאת, מעבר ליצירת מערכות יחסים, הסוד הוא גם זה שמבנה את ההיררכיה בחברה עם סודות – האדם ששומר על הסוד החשוב יותר, הוא האדם החשוב יותר, שנמצא במיקום גבוה יותר בסולם המעמדות.
מה שאתם יודעים ומה ש"הם" יודעים
בשנים האחרונות קשה יותר לאדם הפרטי לשמור על הסודות שלו. יחד עם זאת, בעוד כולם מדברים על שקיפות וחופש המידע, נדמה שחברות גדולות ומסחריות, כמו גם הממשל (בעיקר בארה"ב), מסתירים יותר ויותר סודות מהאדם הפרטי, אבל נהנות מחוסר היכולות של היחיד לשמור על עצמו כפרטי.
קחו למשל את "אישור תנאי המשתמש" – האם קראתם אי-פעם את כל מה שכתוב שם לפני שחתמתם על חוזה או אישרתם הורדת אפליקציה בנייד? האם ידעתם שבמרבית הפעמים אתם מאשרים לכל מי שקשור להסכם הזה לקחת את כל הפרטים שלכם ולהעביר ליד שלישית?
זה אולי נשמע חסר חשיבות, אבל בהתבסס על האוכל שאתם קונים, למשל, חברת הביטוח יכולה לדעת אם אתם אוכלים בריא או לא ולקחת את זה בחשבון בפוליסה הבאה שלכם, או חיפושים שאתם עושים במנועי החיפוש – שהם מגלי הסודות האישיים ביותר שלכם – יכולים להשפיע על הפרסומות שיעלו לכם באתרים שונים, או גם, לגלות עליכם כל מיני דברים שלא רציתם שידעו.
אנחנו יודעים שלמדינה יש סודות, אנחנו יודעים אפילו היכן חלק מהם נשמרים, אבל אנחנו לא יודעים מה הם, אנחנו, לרוב, מאמינים למה שמספרים לנו – נאמר בהקשר ביטחוני – משום שאנחנו לא יכולים לוודא, כי מדובר בחומר סודי ביותר. הסיפור של אדוארד סנואודן הוא דוגמה ליכולות של הממשל לשאוב את הסודות שלנו בלי שנדע, ולשמור את זה בסוד כמוס.
נכון, גם הממשל האמריקני לא הצליח לשמור על אחד הסודות הגדולים שלו, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך – סודות תמיד היו חלק מהחיים של כולנו והרצון לדעת את מה שהשני מסתיר דרבן את החברה לפעול בדרכים שונות לגילוי.
בעשור המתקדם טכנולוגית בו אנו חיים, שנולד בעקבות מהפכת האינטרנט, סודות הפכו למקצוע, בעיקר שמירה עליהם. מי שמסוגל כיום לשמור על סוד הוא האיש החשוב ביותר.
פרדוקס הפרטיות
המלחמה שלנו לסודות היא המלחמה לחירות ולשמירה על פרטיות. מצד שני, אנחנו פורשים את החיים שלנו לפני כולם במדיה החברתית, במערכות הניווט בהן אנחנו משתמשים, והמידע הזה נשמר במאגרים, מועבר הלאה – ואנחנו אישרנו הכל כי לא קראנו את תנאי השימוש. כך נוצר פרדוקס הפרטיות.
אמזון, למשל, לא שומרת את המידע רק על מה שקראתם, אלא כמה זמן לקח לכם לקרוא את הספר, כמה מהר אתם קוראים ואם סיימתם את הספר או ויתרתם עליו. בעצם הקנייה שלנו דרך האתר, אנחנו מאשרים לקחת מאיתנו את המידע הזה.
יתכן מאד והמידע הזה נראה לנו טריוויאלי וממש לא סוד, אבל אם תחשבו על מה עושים איתו הלאה בתהליך, הרי שבשלב מסוים הוא הופך לסוד כלכלי חשוב ביותר ומי שמחזיק בו הן החברות הגדולות שמנתחות את הפעילות שלנו כדי לדעת איך לנווט אותנו לרכוש מה שהם חושבים שנרצה לרכוש, בהתבסס על ההעדפות שלנו, אפילו בספרים.
בהתבסס על עברו של היחיד, בשילוב התנהלותו בהווה, חברות גדולות והממשל יכולים להניח כיצד אותו פרט יתנהל בעתיד, וזאת בלי לקחת בחשבון משתנים שונים אנושיים שיכולים להשפיע על האלגוריתם שהם בנו – כך נגיע לראיון עבודה והמראיין כבר יידע ויניח כיצד יתנהג ולא יבדוק יכולות אחרות.
פרדוקס הפרטיות נוצר כשאנשים אומרים שהם מודאגים מהמצב, אבל ממשיכים לפעול ולהתנהג באותה צורה ולא משנים דבר. למעשה, ככל שהאזרח שקוף יותר בעיני חברות גדולות ובעיני הממשל, כך קשה יותר לפרט לדעת מי יודע מה עליו וכיצד הגיע המידע הזה לאן שהגיע.
אפשר לקטלג את עצמנו כך – המדיה החברתית מאפיינת את מי שאנחנו, אתרי הקניות את מה שאנחנו רוצים ומנועי החיפוש את מה שאנחנו חושבים.
ואם חברות טכנולוגיות גדולות מציעות לכם לשמור על הסודות שלכם בצורה מאובטחת, קחו בחשבון שאתם מעבירים לידיהן את הסודות עם אישור לשמור עליהם ואלי גם להשתמש בהם. וגם אם הן לא מעבירות את המידע, תחשבו כמה כוח יש להם כשהן שומרות על הסודות האישיים של כל אחת ואחת מאיתנו. כבר אמרנו, סוד זה כוח. מצד שני, אם אתם יודעים מה "הם" מחפשים, אתם יכולים להימנע מהמסלול הזה ולהחזיק את הכוח אצלכם.
לפנייה לכתב/ת 
