אני אוהבת לטייל. תנו לי לשוטט שעות ברחובות הגדה השמאלית בפריז, ברובע הצרפתי בניו־אורלינס, בשדרות הרחבות של מנהטן או בסמטאות שכונת שורדיץ' בלונדון, ואני מאושרת. הרפתקנית שכמותי, לעולם לא אגיד לא לבירה או לכוסית יין בשוק אוכל מזדמן באיזשהו כרך, גם אם השעה 11 בבוקר. אבקר בשמחה בכל מוזיאון וגלריה, אתנועע בנימוס עם כל "לייב מיוזיק" בחמארה כלשהי, ואטעם ללא היסוס גם מנות שלא הבנתי את שמות כל מרכיביהן בתפריט בשפה שאינני דוברת. אלא שיצר ההרפתקנות המסעיר הזה נגמר במקום שבו מנסים לשלהב אותי באמצעות איום ברפטינג בנהר שוצף, נהיגת שטח מאתגרת, או צורך להצטייד בדוחה יתושים.
לא מפתיע, אם כן, שהתגובות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית לבשורתי הנרגשת על יציאה מתקרבת לטיול ג'יפים בבולגריה קיבלו נימה של תנחומים. מי כמו האנשים שגיבשו עבורי מילדות את אזור הנוחות (הכולל ערים אירופיות ואמריקאיות, רצוי בעונות לא קרות מדי ולא חמות מדי של השנה, תוך למידה מראש של מפות המטרו המקומיות, הזמנת בתי מלון מוכרים ומרכזיים ככל שהתקציב מאפשר ובדיקה מוקדמת לגבי סופרמרקט קרוב או לפחות מכולת, כי חייבים מים מינרליים בחדר), הבינו את האימה שאחזה בי למראה רשימת הציוד לטיול הזה שכללה סנדלים להליכה במים, פנס ו — נכון — תכשיר דוחה יתושים.
אלא שהתקופה בחיים היא כזאת המחייבת ממילא התמודדויות עם אתגרים חדשים, בחינה מחודשת של הגבולות והרחבה שלהם. לכן החלטתי שאין כמו טיול הג'יפים הזה, שיזמה חברת MEDRAFT, כדי להעמיק את ההיכרות שלי עם עצמי, להתחבר לחיית השטח שמעולם לא הייתי. אומר מיד: לא נהייתי אחת כזו. אבל ממש כשם שהסנדלים להליכה במים נשארו במזוודה, כך גם מכנסי העור השחורים שקיוויתי ללבוש ביציאה למסעדה מדוברת כלשהי בסופיה.
הלב של המלך בוריס
זה התחיל, איך לא, בתדריך. על חשיבות הנסיעה האיטית, באורות דלוקים וחגורות בטיחות רכוסות, על המעברים בין נהיגת הכביש לנהיגת השטח (גילוי נאות: הצהרתי מראש, עוד בארץ, שאני לא מתכוונת לקחת את הסיכון ולהיות אחראית לחייהם של שלושה עמיתים בג'יפ בעודי מסתגלת לרכב ארבע על ארבע), על גודלה העצום של בולגריה (100,000 קמ"ר בירוק עז), על הרכסים הגבוהים שנחצה ונראה, על הנהרות והאגמים שנחלוף על פניהם.
ואמנם, פחות משעה אחרי היציאה מסופיה הבירה הדרך מתפתלת בתוך יער עבות, והקפה הראשון, בבית קפה שמוקם בגאונות על גדות האגם המלאכותי איסקר (כמו רבים אחרים, מה שלא פוגע כהוא זה ביופיים), כה טעים, למרות שאין קשר בינו למה שנדמה היה לי שביקשתי. את עצי הלוז והערמונים האמיתיים מצידי הדרך מחליפים אמנם דקלים סינתטיים, אבל הפוחלצים התלויים מעל הכניסה לחדר השירותים אותנטיים לגמרי ומלהיבים בדרכם.
הלאה, לכיוון מנזר רילה (Rila) ברכס הרילה, "הלב הרוחני של בולגריה", כפי שהוא מכונה בידי פטר, המדריך המקומי שלנו. התמרורים המזהירים מפני מעבר עגלות סוסים מתבררים כרלוונטיים. הרכב העתיק שעומד באמצע שומקום מפתיע כשמתוכו בוקעים פתאום שלושה גברים שיצאו ללקט פטריות בשדות האינסופיים (וכמו כל המקומיים שבהם נתקלנו בארבעת הימים האלה, גם הם מנופפים לעברנו בחיוך רחב). עשרות מבני המפעלים הנטושים מעידים על התקופה הקומוניסטית שידעה הארץ הזאת. מה שלא מנע מהכנסייה הממוקמת בצמוד למנזר, שמעליה מתנשאות פסגות מושלגות, להיות מפוארת ומרשימה ועתירת זהב, ולגלם בגאווה לא מתנצלת את המושג קיטש, אבל במובנו המקסים. העובדה שכאן שמור ליבו של המלך בוריס השלישי היא עניין רב־חשיבות, מסבירים לנו.
צ'ייסר עם באבא יאנה
אבל אל תיתנו לקפה של הבוקר ולביקור במנזר הרילה להטעות אתכם. היעד הבא הוא אתר רפטינג על נהר הסטרומה, והמדריכים נהנים לספר לתיירים מישראל שהנהר עמוק וגבוה וקר מאוד, ולהמליץ לאמיצים שהתגברו על הקור והחשש ועברו לבגדי ים וחליפות צלילה רטובות מראש, "אם אתם נופלים למים, הכי חשוב שתזכרו לסגור את הפה, שלא תשתו יותר מדי מהקפוצ'ינו הזה". אה־הא.
אני מתנדבת מיד לשמור על הטלפונים הסלולריים של כולם, כמה אצילי מצידי, מכניסה את הנייד הפרטי לטעינה, ומבטיחה לחוסה, אחד המדריכים, לחזור הנה מתישהו בקיץ, כשהטמפרטורה מחוץ למים נושקת ל־30 מעלות ולא ל־10, מפלס הנהר נמוך יחסית והשיט על סירת הרפטינג רגוע יותר. בינינו, לא את כל ההבטחות חייבים לקיים.
המסלול, שאורכו כ־11 קילומטרים, נמשך לרוב כשעתיים של הרבה מים, צעקות וצחוק, ואחריו מארגנים המדריכים הישראלים פריסה הכוללת קפה שחור ועוגיות. המהדרין אולי יזמינו פה רקיה, האלכוהול המקומי החביב על המקומיים, בעיקר על רקע היותו זול.
במלון הנעים שאליו אנחנו מגיעים לעת ערב בעיירה בנסקו ((Bansko, עיירת סקי פשוטה וחמודה, ממתינים לנו עם יין אדום ובייגלה, ואח מבוערת שהופכת את הכל לסימפתי יותר. והיי, יש כאן אפילו WiFi שמאפשר להעלות תמונות ברשתות החברתיות ולהתעדכן (או לא) בנעשה בבית.
אחרי ארוחת בשרים דשנה בפונדק קטן (עם להקה שתנגן ותשיר לכם שירי עם עד שתעניקו לחבריה טיפ נדיב, העיקר שיתרחקו קצת ויאפשרו לשיחה סביב השולחן העשיר בירקות להתנהל) וארוחת בוקר עשירה במלון (הכוללת גבינה בולגרית, אלא מה. והיא שונה מזו שזכתה לאותו שם בארץ ועדינה וטעימה הרבה יותר), יוצאים שוב לדרך הארוכה.
אלא שהנסיעה קצרה ממה שאפשר היה להניח, והעצירה בכפר גורנו גרדנישקה, אצל שתי בבושקות מקומיות, הופכת לחגיגה צבעונית של מיני בצק מטוגן ורקיה. צ'ייסר או שניים מהאלכוהול הגס הזה וגם אתם תזרמו עם באבא יאנה, תאפשרו לה להלביש אתכם בבגדים המסורתיים ועל הדרך תפשטו את הציניות ותתמסרו לחוויה התיירותית לעילא הזאת. אנחנו שיחזרנו טקס חתונה מסורתי וממושך, בעוד הבולגריות המבוגרות שרות בקולי־קולות שירי אהבה ומסבירות לנו שהצבעוניות בטקס נועדה להבטיח שגם חיי הנישואים של הבאים בברית הקדושה יהיו ססגוניים ומהנים.
המעבר בגטו הצועני שבכפר דוצ'ה־דלצ'ה ססגוני הרבה פחות. ילדים יחפים מתרוצצים על הכביש, נצמדים לשיירת הג'יפים ומבקשים כסף. אנחנו ממשיכים לנסוע, לא פותחים חלונות, בהנחיית המדריך, מטפסים את רכס הרודופי, שומעים הסברים על משטחי הצפחה הרבים לאורך הדרך ונכנסים לכפר שנראה כמו גלויה — דולן. בחלקו העתיק נבנה הכפר הזה בשיטה המסורתית, עם קורות עץ בין האבנים, שתכליתן להגן מפני התמוטטות בשעת רעידת אדמה אפשרית, וגגות מאבני צפחה. ילדות חייכניות שחוזרות מהשדה בידיים עמוסות בפרחים לקראת חג לאומי שיצוין למחרת רק מעצימות את הרושם העז שמותיר הכפר בלבן וחום הזה, הטובל בירוק אינסופי. הוא אולי הכי קלישאתי, אבל גם לגמרי אמיתי.
ההמשך מספק את הצורך העז של ההרפתקנים האמיתיים בינינו בשטח: הוא כולל שלוליות גדולות, שדות טבק ותפוחי אדמה שאותם מעבדים אנשים קשי יום, והרבה טלטולים. הדרך עוברת ביערות אורנים שמצמיחים גם פרחי לוטם, ורוניקה ואמנון ותמר, פיתולים וגבהים, כבישים צרים ודרכי עפר בוציות.
ברוכים הבאים ללוע השטן
יום המחרת מציע הזדמנות לחלץ עצמות: שעה וחצי של טיול רגלי נינוח בקניון מרהיב על נחל הדווין(Devin) , בשבילי עץ שתלויים מעל מי הנחל הזורמים, ואחריו ביקור בלוע השטן. אם אני לא נבהלתי, אין סיבה שאתם כן: מדובר במערה חצובה בסלע שבתוכה מפל שגובהו 60 מטרים. אפשר להסתפק בהצצה אליו אחרי הליכה קלילה של כ־100 מטרים בבטן האדמה, לזרוק מטבע ולבקש משאלה, ואפשר לטפס את 288 המדרגות ולצאת מצידה השני של המערה.
"Go slowly to hell", מציע לנו המדריך באתר המכונה Devil's Throat, אחרי שסיפר לא מעט אגדות ועובדות שנקשרו בשמה של המערה הזאת. למעשה מדובר בנחל תת־קרקעי, תופעה אופיינית להרי הגיר האלה, שפסגותיהם מתנשאות לגבהים של כ־2,000 מטרים.
הטיפוס אולי מאתגר, אבל מהר מאוד תראו את האור בקצה המערה, וכשתגיעו אליו מתנשפים אך מרוצים — אל תוותרו על רכישת הדבש בניחוח גרניום שמציעות המקומיות בדוכנים מאולתרים. הגרניום נחשב כאן סגולה לבריאות ואריכות ימים, ועקיצתו בדבש משדרגת פלאים את טעמו המתוק של הנוזל הניגר הזה.
אחרי שנשרפו אי־אלו קלוריות, כולם בשלים להתנסות הקולינרית במטבחה של דטלינה, בכפר טריגרד. עגבניות, מלפפונים, פלפלים ובצל ירוק הופכים כהרף עין לסלט, לצידו מוגשת הגבינה הבולגרית המתבקשת, ופשטידת פלפלים, צ'ושקי בורק, שבנויה בדומה ללזניה משכבות של פלפלים, מעט קמח, שמנת והרבה גבינה. בולגרית, כמובן.
את הקפה שאחרי מבשלים הגברים (ייאמר לזכותם שהם סייעו בחיתוך הירקות לסלט) על גזייה בשטח, ואני מוצאת את עצמי תוהה ביני לביני אם הקפה השחור בשטח טעים יותר מזה שלעולם איני שותה ביומיום בזכות הנוף, החברותא או העובדה ששיחררתי את הציפייה האוטומטית לאמריקנו־חלש־עם־חלב־קר־דל־שומן־בצד בבית קפה בציוויליזציה העירונית. אבל הוא טעים, וזה מה שחשוב בעצם. וחם, וזה לא פחות חשוב כשהטמפרטורות לא מספיק גבוהות.
ציפייה נוספת שמשחררת לא־בלי־אכזבה־קלה עכברת העיר שאני היא זו הכוללת כמה שעות שיטוט ברחובות סופיה ובכיכר המרכזית המדוברת שלה טרם החזרה ארצה. אבל אגם באטאק יפה מספיק, השמש מפציעה מעליו לרגע, אני מצליחה לשכנע את המפקנקים שבמקום להיפטר מהירקות שנותרו מאלה שנקצצו לשקשוקה נכין מהם סלט (עם גבינה בולגרית!), והנסיעה הנוספת בדרכים בוציות ומאתגרות שלפוחית שתן הופכת לעוד חוויה נעימה.
אנחנו מגיעים לסופיה עם רדת החשיכה, מזמינים בביטחון בירה בשם קמניצה (ולא את הזגורקה, שאיתה נפלנו בערב הראשון) במסעדת תיירים עליזה, מקנחים במסטיקה (עוד אלכוהול מקומי, ממשפחת האניס) ונפרדים בצער מהמדינה המגוונת הזאת, על תושביה החייכנים ומחיריה הנמוכים, פינות הקסם והביקורים בבתי המקומיים שרק טיול שטח כזה יכול להציע. לסטארבקס אגיע בביקור הבא.
הכתבת הייתה אורחת מדראפט
