ביום רביעי בערב החליטו מנכ"ל בית החולים איכילוב, פרופ' רוני גמזו, וזוגתו קארן ברונר, לקחת את התינוקת הטרייה שלהם, אנוק, לטיול הבכורה שלה בחוץ. "מזג האוויר היה נעים, ואנוק הייתה רגועה ושלווה", מתאר גמזו. "החלטנו ללכת ברגל לשרונה. סמוך לעזריאלי קארן אומרת לי, 'תראה כמה ניידות'. הבנו שמשהו קורה. צילצלתי לבית החולים, והם עדיין לא ידעו מכלום, אבל לא היה לי ספק שיש אירוע גדול, ראינו אותו קורה מול העיניים".
שניות ספורות לאחר מכן הגיעה ההודעה על הפיגוע בשרונה והוכרז על אירוע רב־נפגעים. עשרות רופאים הוקפצו מיד לבית החולים ושהו בו עד השעות הקטנות של הלילה, בהם גם המנהל והאב הטרי גמזו. "בגלל הפציעות הקשות הפעלנו חמישה חדרי ניתוח בבת אחת, כשבאחד מהם מנותח המחבל", הוא מספר. "אחרי הניתוחים הגיע שלב ההודעות הקשות למשפחות.
"בשעות הראשונות של אירוע כזה, צריך לקבל עשרות החלטות ניהוליות מאוד מורכבות: האם מפרידים את המחבל מהפצועים הישראלים, איפה מאשפזים אותו, מתי מודיעים למשפחות שממתינות בחוץ שיקירם כבר אינו בחיים. בתוך המרוץ להצלת חיי הפצועים יש אינספור התלבטויות ודילמות. ניהול נכון עושה את ההבדל הדק בין טיפול מצוין לבין כאוס מוחלט. וכל זה בזמן הטיול הראשון שלי כאבא. זו הייתה טבילת האש המטורפת של אנוק בתל־אביב".
לפני שבועיים וחצי הוסיף פרופ' גמזו לרשימת התארים הבלתי נגמרת שלו — ברפואה, במשפטים, במינהל מערכות בריאות ובמינהל עסקים — את התואר הבסיסי והאנושי מכולם: אבא. רגע אחרי יום הולדתו ה־50 נכנס המנכ"ל הנרגש של "איכילוב" עם בת זוגו לחיים לחדר הלידה בבית החולים ליולדות "ליס", בפעם הראשונה בחייו שלא כרופא, ויצא ממנו כשהוא חובק בידיו את בתו הבכורה, אנוק.
למרות שהאב המיועד, שליווה כבר מאות יולדות כרופא נשים וכמיילד, אמור היה לדעת בדיוק מהו הרגע המתאים להתייצב בחדר הלידה, הקדימו בני הזוג להגיע לבית היולדות ונשלחו חזרה כלעומת שבאו. כך מצאו עצמם השניים מעבירים את השעות הבאות בשיטוט לילי רומנטי ברחובות תל־אביב. "זה היה בשתיים או בשלוש לפנות בוקר", הוא מספר. "במקום לנסוע הביתה עשינו סיבובים בכיכר המדינה. הלכנו ברגל וכל הזמן בדקתי את עוצמת הצירים של קארן, ועקבתי אחרי מה שקורה לה. רק סביב השעה שש הבנתי שהגיעה העת לחזור ל'ליס'".
איך עברה הלידה?
"כמיילד, אני יכול לתאר באופן דרמטי איך התינוק עושה את המהלך המופלא הזה של להגיע עם הראש אל תוך תעלת לידה, אבל לשמחתי זו הייתה לידה בלי דרמות. מה שאנחנו קוראים בעגה המקצועית 'לידה פיזיולוגית', כלומר נורמלית. הכל התנהל לפי הספר. חדרי הלידה הם בקומה שלישית, ממש מול המשרד שלי. קארן הייתה קצת סקפטית. היא אמרה, 'אין סיכוי שתישאר איתי, בטח תעזוב באמצע לפגישות ולדיונים'. בסופו של דבר היא הסתכלה עליי כל הלידה, שנמשכה 12 שעות, וכל הזמן התפלאה שאני עדיין שם".
מה היית יותר בחדר הלידה - מנהל ורופא, או בן זוג?
"בן זוג, כמובן, אבל גם חבר קרוב מאוד של הצוות. לא תפסתי את עמדת הרופא או המנהל ולו לרגע אחד, אבל הקרבה הגדולה שלי לכל מי שהיה שם, מפועלי המשק והסניטרים עד המיילדות, הייתה נוכחת מאוד. הכרתי את כולם לפני 20 שנה, כשבית היולדות עוד היה במבנה הקודם שלו, בקריה. אלה אנשים שביליתי איתם לילות במצבים מאוד מורכבים. הם ראו מהצד את הצמיחה ואת ההתבגרות האישית והרפואית שלי. המיילדות הוותיקות מכירות אותי מאז שאני סטודנט, אני בשבילן כמו בן. כמה מהן התרגשו עד דמעות במעמד הזה. גם במובן הזה זו הייתה לידה מאוד מיוחדת".
חתכת את חבל הטבור?
"לא האמנתי שאגרר לשמאלץ הזה, אבל ברגע האמת עשיתי הכל לפי הפרוטוקול, כולל לגזור כמובן את חבל הטבור. אחרי זה הורדתי את החולצה, הצמדתי את אנוק אליי ועשיתי איתה 'עור לעור'".
בין שיהוק לגיהוק
במרומי הקומה ה־11 של מגדל דירות צנוע למראה, בעיר לוויין על גבול תל־אביב, מתאמן עכשיו גמזו, אחד המטאורים הבולטים בשמי מערכת הבריאות הישראלית, בלהיות אבא. כי מה זה לצלוח בשלום את משבר הפוליו הלאומי או לנהל את בית החולים הגדול של תל־אביב, לעומת האתגר לחלץ מאנוק הקטנה, תינוקת עדינת תווים בעלת רעמת שיער בהירה, גרעפס בריא.
"אולי ככה", הוא מתלבט בקול, בעוד הקטנטנה פועה בחיקו, "ואולי עדיף על הכתף. צריך לשחרר את בועת האוויר כדי שהיא לא תתחיל לגהק", הוא משתף אותי בכובד ראש בתובנות הוריות בסיסיות. כשהוא מקפיץ את בתו על כתפו להרגעה, או מחמם במיומנות חלב אם שאוב שקארן השאירה במקרר לפני שיצאה מהבית, נראה גמזו כאילו התכונן לתפקידו החדש תקופה ארוכה. ההבעה הנינוחה שלו, ההומור הלא אופייני ובעיקר החיוך הגדול שלא יורד עכשיו משפתיו מסגירים מיד: הוא מאושר.
בחדרה החדש, המעוטר באיורי בלונים פורחים תמימים, כובשי לב, ממתינות לאנוק עשרות מתנות, חלקן ארוזות עדיין, שנשלחו אליה בימים האחרונים. העובדה שהמנהל המצליח, ששימש עד לפני שנתיים מנכ"ל משרד הבריאות, התמהמה בהבאת ילדים לעולם הייתה מוקד מתמשך לרכילות, ואם לשפוט לפי מספר השקיות ששוכבות שם, אין כמעט אדם במערכת הבריאות שהחמיץ את החדשה המרעישה אודות לידתה של יורשת העצר.
גמזו, מתברר, לא בדיוק תיכנן להפוך לאב לראשונה בגיל שבו חבריו כבר שכחו מזמן מחיתולים ומפליטות. "אני מגיע ממשפחה מאוד חמה, שבה ילדים הם חלק בלתי נפרד מהזוגיות", הוא אומר. "אבל החיים שלי היו קצת שונים. מאז שהשתחררתי מהצבא כל העוצמות שלי הוכוונו לקריירה. תמיד ידעתי שיש לי יכולות לימודיות טובות, והעוצמה הזו הובילה אותי קדימה באינרציה מטורפת - גם בהכשרה, גם בהשכלה וגם בהתנסויות. לכן, בסופו של דבר, הרצון שקינן בי תמיד להיות עם בת זוג ולהפוך לאב איכשהו לא קיבל את המקום הנכון, שתאם את הצד הרגשי שלי.
"כשכבר מצאתי את בת הזוג שמתאימה לי, היינו צריכים למצוא יחד את התזמון הנכון להפוך להורים. אנחנו חיים כבר 12 שנים בזוגיות נפלאה, אבל קארן צעירה ממני בעשור, וחיפשנו את העיתוי שיתאים גם לה. הקריירה שלי כבר מבוססת היטב, והייתי צריך לכבד את ההתפתחות האישית והמקצועית שלה, ולהיות יותר סבלני למענה.
"מקארן למדתי שזוגיות היא לא איזו נוסחה שמחייבת ילדים. למרות שהרצון בילדים היה טבעי לי, עם הזמן למדתי לראות שאנשים חיים גם אחרת, ולקבל את האפשרות שיכול להיות שאולי לי זה כבר לא יקרה. אבל עצם זה שאני גינקולוג ולאורך השנים יצרתי בעצמי הריונות בטיפולים שהייתי שותף להם וליוויתי חברים וקרובי משפחה אל תוך מימוש חלום ההורות, לא הקל על העניין. בכל אירוע כזה תמיד הצנעתי את רגשותיי הפרטיים, אבל תמיד הייתה לי צביטה קטנה בלב, 'כולם יולדים, ומה איתי?'
"יכול להיות שזה היה קורה כבר לפני כמה שנים, אבל כשמוניתי למנכ"ל משרד הבריאות שוב נכנסתי לאיזה טראנס של עשייה ועבדתי סביב השעון במטרה לשנות את המשרד ואת המערכת ולהשפיע כמה שיותר. אפשר לומר שבתקופה הזו כבר היינו בשלים להורות, אבל התפקיד סחף אותי. רק בשנת הצינון שלי, אחרי שעזבתי את תפקיד המנכ"ל ונסעתי לעבוד בפריז, רחוק ממשרד הבריאות וממערכת הבריאות בישראל, הצלחתי סוף־סוף להירגע".
בגלל זה הרחקת עד צרפת?
"בשנה הזו היה לי מאוד חשוב להתנתק רגשית מהמשרד, כי עזבתי בתחושה של החמצה. למרות שאני זה שיזמתי את ההחלטה הזו, היו עוד דברים שרציתי לקדם ולהמשיך לעשות. לא באמת סיימתי את המשימה שלקחתי על עצמי. לכן החלטתי שעדיף לנסוע. יש משהו טוב כשאומרים לך, 'סיימת תפקיד ציבורי גדול, חכה רגע לפני שאתה רץ הלאה, לתפקיד הבא'. גם באספקט המשפחתי יש לזה, כנראה, יתרונות".
הקסם של פריז
את דבר ההיריון גילו השניים כשהיו בפריז, בשלהי שנת הצינון המדוברת, שבה שימש יועץ להנהלת חטיבת הבריאות של ה־ OECD. משמעות שמה הצרפתי־הולנדי של התינוקת הוא קסם אישי, נימוסים ואלגנטיות.
איך תגיב אם אנוק תבחר להיות רופאה?
"אשמח שתעשה כל דבר שהיא אוהבת, ואם תאהב את מקצוע הרפואה זה בוודאי ישמח אותי. העיקר שתהיה אישה חזקה ועצמאית".
באוקטובר האחרון נכנס גמזו לנעליו הגדולות של פרופ' גבי ברבש, המנהל המיתולוגי של "איכילוב" ב־20 השנים האחרונות. ברבש היה זה שגילה את כישרון הניהול הנדיר של גמזו, טיפח אותו ובסופו של דבר העביר לידיו את מושכות הניהול של פרויקט חייו. "אני מפקיד בידיך, רוני, פיקדון שאין יקר לי ממנו, ואני מבקש ממך שתשמור עליו", אמר ברבש בנאום הפרידה הנרגש מעובדי בית החולים.
כך, במקביל להתאקלמות המורכבת באחד התפקידים הקשים והתובעניים ביותר במערכת הבריאות בישראל, מצא עצמו המנהל הטרי מתמודד גם בסוגיות הטריוויאליות ביותר שמטרידות כל זוג צעיר: לידה טבעית כן או לא, והאם כדאי או לא כדאי ללדת תחת השפעת אפידורל. "לא הייתי הרופא המטפל, כמובן, אבל לא יכולתי להפריד בין הידע שלי כרופא לתפקיד הפרטי שלי כאב לעתיד", הוא מספר. "כשעשו לקארן אולטרסאונד הייתי סוחב את המתמר כדי לראות בעצמי ולוודא שהכל בסדר. הייתי מתעמק בעצמי בתוצאות הבדיקות, ולא פעם שואל שאלות קשות. זו הייתה הפעם הראשונה, בעצם, שהבנתי באמת את כל המשמעויות של היריון, לא רק מהצד המקצועי שלו, אלא גם מהפן הרגשי: איך ההרגשה להמתין לבדיקת אולטרסאונד או לסריקת המערכות, מה עובר בראש ובלב כשמקבלים את תוצאות הבדיקה. מבחינה זו הכל היה חדש לי.
"באופן טבעי, הידע המקצועי שלי עשה אותי יותר חרד. כל הזמן שאלתי את עצמי אם הכל בסדר, אבל השתדלתי מאוד שקארן לא תבחין שאני לחוץ. בשלב שבו כבר מרגישים תנועות לא העזתי לשאול אותה הרבה מה היא מרגישה כדי לא להבהיל אותה. פה ושם הייתי נוגע בבטן שלה כדי לראות אם היא גדלה וכמה. מרחוק, בלי שזה ייראה בגלוי או ילחיץ, הייתי עושה את הבדיקות שלי. זה היה מסע מאוד רגשי, והיכולת לעבור אותו בשניים נותן המון. כבעל ניסיון היום אני יכול לומר לכל אב עתידי: אין בדיקה שאתה, כבן זוג, יכול להרשות לעצמך לפספס".
חוויית ההיריון הפרטית, מספר גמזו, גם נתנה לו ממד עמוק יותר של הסתכלות על הדברים לא רק כהורה בהתהוות או כרופא נשים, אלא גם כמנהל שאחראי על המערכת שאמורה לספק טיפול רפואי ולעיתים גם תמיכה נפשית במהלך התקופה הרגישה והמורכבת הזו. "בכל הביקורים שלנו בחדר המיון של 'ליס' השתדלתי מאוד להתנהג כמו כל אבא. לשבת בפינת ההמתנה יחד עם יתר הזוגות. לפעמים הייתי מרגיע זוגות שנראו לי לחוצים, בלי להזדהות בפניהם.
"גם הפקידות שטיפלו בנו בקבלה לרוב לא ידעו מי אני. בזמן שקארן הייתה נרשמת אני הייתי מנהל לעצמי רשימות בראש מה בסדר ומה צריך לשפר. כל הזמן שיננתי דברים שצריך לשנות בתהליך. ברור שלא הייתי מטופל רגיל, אבל בכל זאת השתדלתי באינטראקציות שלנו לקחת צעד אחורה, גם כדי לא לטרטר אנשים סתם, וגם כדי למצות את החוויה. רק פעם אחת, כשראיתי שהמוניטור המרכזי במיון לא עובד, לא התאפקתי וסימסתי למנהל המחשוב שישלח מישהו לתקן אותו".
כדורגל וריצות ארוכות
הוא נולד למשפחה ממוצא פרסי וגדל בשיכונים של שכונת "נווה ארזים" בחולון. אביו, ציון ז"ל, היה צורף והתמחה בייצור תכשיטים בסגנון אתני־מזרחי. יחד עם אמו, מלכה, הם הקימו בביתם בית מלאכה קטן, שבו מכרו את עבודות היד שלהם. מאוחר יותר קנו הוריו חנות. "אחרי מלחמת ששת הימים אמנות מזרחית הפכה להיות שיקית, אקזוטית, והם הפכו בזכות כישרונם ועבודתם הקשה לאנשים אמידים", הוא מספר. בשנותיו כתיכוניסט התגייס גמזו הצעיר לסייע להם בעבודתם. "עזרתי לאבא שלי להבריק ולשבץ אבנים. כילד אף פעם לא הערכתי את העיסוק של אבי. חשבתי שהוא רק 'פועל' שעוסק במלאכת כפיים פשוטה. רק בשלב מאוחר מאוד של חיי הבנתי שהוא היה למעשה צורף אמן. אבל כל השנים, במקום להתגאות, התביישתי בו", הוא אומר בעצב.
"הבית שיקף את התרבות הפרסית שממנה הגיעו הוריי - שירים, אוכל פרסי, שטיחים. בתקופת הילדות שלי המזרחיות הייתה כר פורה להרבה הקנטות. לאורך השנים שמעתי הרבה בדיחות על הקמצנות של הפרסים, והרבה פעמים התביישתי במוצא שלי", הוא מספר בגילוי לב. "כנער, נרתעתי מהתרבות המזרחית שממנה הגעתי. בסביבה שבה גדלתי ההצלחה הייתה מזוהה עם תרבויות אחרות, צברית או אירופית. היום אני יודע שזו אחת התרבויות הכי מפוארות שיש".
גמזו, כך הוא מעיד על עצמו, היה ילד שובב ואנרגטי, אבל ביישן. מגיל צעיר הצטיין בלימודיו ומהר מאוד הבין שבתחום זה טמון כוחו. "כבר במשימות הלימודיות בגן הייתי יותר טוב מכולם, והרגשתי את זה היטב. חייתי עם החוויה הזו כל הזמן והיא דירבנה ודחפה אותי. ספגתי מהבית הרבה מאוד חינוך לעבודה קשה ולחריצות. היה ברור לנו שדברים לא מגיעים סתם, וכדי להשיג את מה שרוצים צריך לעבוד קשה בנחישות ובהתמדה, ולהתאמץ. מאוד רציתי להיות במסלול של תלמידים מצטיינים שמקבלים חוגי העשרה, ושמחתי שנמצאתי ראוי להיות במסגרת כזו".
במקביל, בלט גם בכדורגל ובריצה למרחקים ארוכים, תחביב שמלווה אותו עד היום. "העובדה שהסטטוס החברתי בגילים האלה נקבע הרבה לפי היכולת הספורטיבית, הצילה אותי ממעמד של חנון", הוא צוחק. השילוב בין הרעב להצטיינות (או כמו שהוא מגדיר זאת: "האישיות התובענית שלי") לבין החריצות שספג בבית הוריו גרמו לגמזו להציב לעצמו סטנדרטים גבוהים, שבהם הוא מתאמץ לעמוד כל השנים.
בצבא ביקש ללכת לקורס טיס אולם נשר בגיבוש, והגיע להנדסה קרבית. המ"מ שלו הציע לו להיות חובש. בקורס חובשים התוודע גמזו בפעם הראשונה לעולם הרפואה והתאהב בו. כך, ממש במקרה, נסללה דרכו אל עולם הרפואה.
אחרי ששירת תקופה ברמת הגולן יצא גמזו לקורס קצינים ונשאר להדריך בבסיס ההדרכה של חיל הרפואה בצריפין. כשהשתחרר נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. "התחלתי ללמוד רפואה בשנת 88'", הוא מספר. "אלה היו שנים שבהן הייתה פריצת דרך אדירה בטיפולי ההפריה החוץ־גופית (IVF). ההתקדמות בטיפולים בשנים האלה הייתה פנומנלית, גם בשיטות וגם בהצלחות. זה הצית את הדמיון שלי. בשנה השנייה ללימודים החלטתי שאני רוצה לעשות מחקר בנושא פוריות, אבל בבאר־שבע לא נתנו לי את האפשרות הזו.
"היה אז חורף סוער מאוד, ויום אחד, כשהייתי בתל־אביב, נתקעתי עם האוטו שלי ברחוב ליד בסיס הקריה. יצאתי מהרכב לחפש טלפון ציבורי כדי להזעיק עזרה ונכנסתי לבניין הסמוך. מצאתי את עצמי בבנק הזרע של בית חולים הקריה. שאלתי את פקידת הקבלה, 'עושים פה גם מחקר?' היא ענתה בחיוב. שאלתי מי אחראי על המחקר, וקבעתי איתו פגישה. הוא ביקש שאחבר הצעה למחקר על תצפית מסוימת שהייתה להם. אחרי שבוע סיימתי את המשימה שהוטלה עליי. הוא כינס את כל הרופאים של המכון, והצעתי התקבלה. כך התחלתי את דרכי בעולם הגינקולוגיה".
במקביל להתמחות ברפואת נשים ומיילדות - שאותה החל בבית החולים ליולדות בקריה, עוד לפני שאוחד עם איכילוב, וסיים בליס - השלים גמזו תואר שני במינהל עסקים. בהמשך עשה גם תואר ראשון במשפטים. "הייתי משנן את החומר החדש גם אחרי שעות של תורנות מעייפת ובמהלך העבודה כרופא", הוא נזכר. "למדתי בחיי שכשאתה רוצה לממש פוטנציאל, אסור להסתפק בדברים שבאים בטבעיות. לכן חשבתי שאם אני רוצה לעסוק בניהול ברצינות, ולממש את הפוטנציאל הניהולי שלי, אני חייב להמשיך ללמוד". אבל הידע הרב שצבר רק תידלק את הרעב של הסטודנט השאפתן. "אחרי שהשקעתי כל כך הרבה בלימודים שאלתי את עצמי, 'מה אני עושה עם כל מה שלמדתי?' החלטתי להכין תוכנית עבודה ל'ליס'. אמרתי, 'תחשוב מה היית עושה בתור מנהל בית החולים'.
"ישבתי עם עצמי וחשבתי איך לשפר את תהליכי העבודה שם. ביקשתי נתונים ממשרד הבריאות ועשיתי ניתוח של השוק שאליו אנחנו יכולים להגיע. חשבתי על לוגו מיוחד ועל פעולות שיווקיות שימכרו את בית החולים לציבור היולדות. שמרתי את התוכנית במגירה, מתוך מחשבה שאם אציע את זה יחשבו שאני יומרני. רצה הגורל, ובדיוק באותה תקופה התפרסמה בתקשורת סדרת כתבות שליליות ביותר על בית החולים. אזרתי עוז והחלטתי להגיש את המסמך שכתבתי למנהל 'ליס' דאז, פרופ' יוסי לסינג, שלקח את מה שכתבתי והעביר אותו לגבי ברבש".
המטרה: שר הבריאות
פרופ' ברבש, שזיהה את הפוטנציאל האדיר שטמון במתמחה הצעיר והנמרץ, לקח את גמזו תחת חסותו ומינה אותו לאחראי על תחום הכלכלה הרפואית בבית החולים. בתחילה עבד שלושה ימים במחלקה ושלושה ימים בהנהלה. אולם במהירות השתנה המינון, והוא נכח במחלקה פחות ופחות. תוך שנה בלבד מונה גמזו לסמנכ"ל בית החולים, תפקיד שבו כיהן שש שנים, ואחריהן מונה למנהל בית החולים הכללי. ב־2010 מינה אותו שר הבריאות יעקב ליצמן, בקדנציה הראשונה שלו במשרד הבריאות, למנכ"ל המשרד. גמזו פרש מהתפקיד לפני שנתיים, בתום ארבע שנים אינטנסיביות, בגלל חילוקי דעות עם השרה לשעבר יעל גרמן. גרמן, כך סיפרו אז, לא השתגעה על העצמאות של המנכ"ל הדומיננטי, חביב התקשורת, שקיבלה בירושה מקודמה. גם היום מקפיד גמזו לא לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת שהביאה לפרישתו מהתפקיד. "זו קדנציה שהיה לה פוטנציאל גדול, כי גם לי וגם לה היו עוצמות גדולות", הוא אומר במתינות. "יכולנו להשלים זה את זו וללכת בכיוון שהיה יוצר עוצמה משותפת, אבל במקום זה הלכנו בכיוונים מנוגדים, ואני בהחלט רואה את זה כפספוס".
לא דיגדג לך לוותר על הכאב ראש של קריירה ציבורית־ניהולית שיש בה לא מעט פוליטיקה ולצאת לשוק הפרטי?
"בתחילת דרכי לא ראיתי את עצמי כשליח ציבור. רציתי להיות רופא ולהשתכר טוב. אחרי שניתנה לי ההזדמנות לשנות דברים, ואחרי שהתוכנית שלי ב'ליס' קיבלה תהודה, הבנתי שאני יכול להשפיע לא רק על מי שנמצא בטיפולי האישי, אלא גם על ציבור מטופלים הרבה יותר רחב. אמרתי לעצמי, 'אני יודע לעזור ולתת עצות גם במקומות אחרים'. עברתי תהליך של התבגרות ניהולית שנמשך כמה שנים, הבנתי מה זה להיות מנהל, ואז הרגשתי גם צורך לעשות דברים מחוץ לבית החולים. ככה הגעתי למשרד הבריאות. שם הבנתי כמה המערכת הציבורית באמת זקוקה למנהלים ולמנהיגים ישרים, שיהיו מסורים לתפקיד, ושגם אם יציעו לי תפקידים בשכר הרבה יותר גבוה, והיו לי הצעות כאלה, השליחות שלי היא לתרום את חלקי בניהול וקידום המערכת הציבורית".
וכך, אף שלפני תשעה חודשים בלבד הקדים פרופ' ברבש את פרישתו כדי לפנות למענו את תפקיד מנכ"ל בית החולים, כבר סימן גמזו את התפקיד הבא שבו הוא חושק: שר הבריאות.
אתה רואה את עצמך חוזר למשרד הבריאות כשר הממונה על המשרד?
"כרגע כל כולי מרוכז במטופלי בית החולים וברופאיו, אבל בעתיד בהחלט".
נוסע באוטובוס לעבודה
בית החולים התל־אביבי סיפק לו לא רק קריירה. ב"איכילוב" פגש גמזו את אהבת חייו ואם בתו התינוקת. היא סגנית דוברת בית החולים ומנהלת השיווק בעת שהוא שימש כסמנכ"ל.
במבט ראשון נראית ברונר כמו הניגוד המוחלט שלו. הוא שחור שיער ואלגנטי, היא בלונדינית טבעית עם עיני תכלת שקופות. הוא סוער וחריף, היא שקטה ורגועה. כשהוא מדבר עליה פניו קורנות. "קארן היא כמעט האנטי־טייפ שלי", הוא אומר. "היא שינתה את חיי. כשהכרתי אותה הייתי במרוץ מטורף להצלחה בקריירה. היא לימדה אותי לטייל ולהירגע, ליהנות מחברים וממוזיקה טובה, לא לרדוף כל היום אחרי סמלי סטטוס. בזכותה אני מרגיש יותר חי".
הניגודים העזים בין השניים ניכרים אפילו במקומות העבודה שבהם בחרו. בעוד גמזו ניצב בחוד החנית של הרפואה הציבורית, ולחם למענה רבות כמנכ"ל משרד הבריאות, עובדת ברונר כמנהלת המחלקה לקידום הבריאות בבית החולים "אסותא", הנציג החזק ביותר של הרפואה הפרטית, שלהגבלתה פעל בשעתו בן זוגה. "היא פטריוטית גדולה של מקום עבודתה, וכך גם אני", הוא אומר. "המקומות שבהם אנחנו עובדים לא מהווים מוקד לריבים או לחיכוכים, אבל הם בהחלט יוצרים מקור מעניין להרחבת זווית הראייה על מערכת הבריאות. אנחנו מאפשרים אחד לשני להכיר את המערכת משתי הצדדים. אני לומד דרכה, עד כמה שניתן, לראות את הדברים החיוביים של בית חולים פרטי כמו אסותא".
השינוי האישי הדרמטי שעובר עליו ניכר כמעט בכל תחום בחייו. בחודשים האחרונים ויתר גמזו על מכונית השרד והנהג שבהם הורגל בשנותיו כמנכ"ל משרד הבריאות. בחניון הבניין שלהם ניצבת מכונית אחת בלבד השייכת לבני הזוג, קטנטנה וכתומה, אבל הוא כמעט לא נוהג בה. כשמזג האוויר בתל־אביב נסבל, הוא מנצל את ההזדמנות ורוכב לבית החולים בתל־אופן או צועד אליו ברגל. בשאר הזמן הוא נוסע לעבודה בתחבורה ציבורית. באוטובוס שעוצר בתחנה ממש תחת ביתו ושמביא אותו עד לפתח "איכילוב" הוא פוגש לעיתים קרובות את עובדי בית החולים, שבתחילה היו מופתעים מאוד לראות את המנהל הבכיר עולה לאוטובוס ברבע לשש בבוקר, חנוט בחליפה ועניבה.
עד שאנוק נולדה עבד גמזו משש בבוקר עד תשע בערב. כעת הוא משתדל להוריד הילוך, לפחות לתקופת הסתגלות קצרה. "לא לקחתי חופשה מלאה", הוא אומר. "יש הרבה פרויקטים שאנחנו רק בתחילתם: שיפור המערכים הרפואיים, קידום המחקר, שיפור השירות ופיתוח בית החולים. אי־אפשר לעצור את כל התוכניות האלה. אבל בתקופה הקרובה אגיע לעבודה קצת יותר מאוחר, כך שאם יהיה לקארן לילה לבן, היא תוכל לישון בבוקר, ואצא הביתה בשעה סבירה".
בבית החולים, אפשר לנחש, יש רבים שנושמים לרווחה בעקבות לידתה של אנוק, ולא רק מטעמים של פרגון אלטרואיסטי. "ההספק שלי לפני הלידה היה אדיר, אבל השעות שבהן עבדתי בהחלט יצרו קצת סטרס", מודה גמזו. "קצב עבודת המנכ"ל קובע את קצב עבודת הארגון, וכשעבדתי כל כך הרבה, כולם נאלצו ליישר קו. הרבה פעמים המנהלים שלי אמרו לי, 'אתה חייב להאט קצת את הקצב'. חלק מהאנשים התלוננו עליי מאחורי הגב. אמרו, 'הוא לא מתחשב בנו. עם כל הכבוד למטורף הזה, שבחר לא להביא ילדים, אנחנו בחרנו אחרת'. ואני באמת הייתי קצת אטום. היום אני מבין שלא הייתי ער מספיק לקושי שלהם, ולעובדה שעם כל הכבוד לרצון שלי להפוך עולמות לטובת בית החולים, מותר לאנשים לנהל גם חיים אישיים. אני מניח שעכשיו גם זה ישתנה". ¿
