"נו, עוד לא פיטרו אותך?" שואלת אחת מעובדות ההפקה באולפנים שבהם אסף הראל מצלם את התוכנית שלו. הראל מחייך במבוכה, נכון ליום שני הוא עדיין באוויר. "אז נעשה טבלת ייאוש", היא מסכמת. ההימורים לא נוטים לטובתו. בשבוע שעבר הוא פתח את תוכנית הלייט־נייט שלו במונולוג שירה לבוסים שלו, בעלי המניות של ערוץ 10, בין העיניים: "החל מאחר הצהריים יש לחברת החדשות שלנו יו"ר חדש - רמי סדן, לוביסט ואיש יחסי ציבור ששימש בעבר יועץ אישי של בני הזוג נתניהו... מה יותר טבעי מלשלב בן אדם כזה כאן בערוץ?" את המונולוג שבו הוא התחלחל ממינויו לבוס של חברת חדשות שגאה בנשכנותה כלפי ראש הממשלה הוא סיים בשאלה, "נו, כבר הגיע הטלפון משרה? אני כבר מפוטר?" על השאלה הזו יענו מחזיקי המניות של הערוץ בהמשך. המינוי המיועד עורר סערה אימתנית בניחוח גזעני, כזו שחורגת הרבה מעבר לעמדתו של הראל. מצד שני, לפטר את אחד מאנשי הטלוויזיה הטובים בישראל שלקח בזול את הפינה הכי נידחת בערוץ והפיח בה חיים?
"מה שקרה ממש דיכא אותי", הוא מסביר. "זה לא תפקיד כזה חשוב, אבל זה מייצג את זה שבעלי המניות של הערוץ החליטו שהם רוצים לעשות צעד הצהרתי, לסמן לממשלה ולערוץ: הנה - יש לכם פה דריסת רגל. זה כבר לא משנה איך זה יסתיים, ההצהרה של בעלי המניות נשמעה היטב".
אתה יוצא נגד מעסיקיך.
"אני אומר את דעתי גם אם היא סותרת את דעת בעלי המניות, ואני מבין שיכולות להיות לזה השלכות. חשבתי הרבה מאוד לפני למה זה יכול להוביל ואם זה שווה את זה. נגיד שמתגלגלים העניינים וזה מוביל לירידת התוכנית, כולם יגידו, 'איזה יופי דיברת' אבל בתכלס לא תהיה תוכנית ולא פרנסה. שווה לי את זה?"
תגיד אתה.
"אתה לא עושה דבר כזה בכיף אלא בחשש. זה לא חוכמה רק מול חלשים. אם יש לך אג'נדה, תעמוד מאחוריה, גם אם זה יכול להוביל לפגיעה ישירה. אני לא יכול לתקוף את ביבי כל הזמן ואז כשזה מגיע לבעל הבית לא להגיד את זה. אני אומר את אשר על ליבי ומוכן לספוג את ההשלכות".
לאיש יש ניסיון בתחום הירי בתוך הנגמ"ש. לפני שנתיים, במסגרת מאבק היוצרים מול גופי השידור, ניצל הראל את המיקרופון של טקס פרסי הטלוויזיה ותקף את הבוסים שלו דאז בזכיינית ערוץ 2 'קשת' כשאמר, "קשת היא אמנם בית ליוצרים, אבל יש בתים עם הורים מכים". הוא לא מתחרט. "היינו בתקופה של מאבק על משא ומתן, דיברתי בשם התסריטאים ובמלחמה כמו במלחמה. לא העללתי עליהם, הייתה בחירת מילים לא לרוחם, בסדר. מה, הם יחרימו אותי? את מי הם מענישים? הדיאלוג המקצועי נשאר, גם החברי, אני עדיין מרגיש שם מאוד בבית. נכון שהיה לי לא נעים להסתובב בבניין בשבועות אחרי, אבל זה לא גרם לי להפסיק".
איפה עוד התרסת מול הבוסים שלך?
"בתחילת הקריירה, כשהייתי ב'רשת' הודיעו לנו שמעלים את 'שוטטות' בקיץ אחרי 'קיץ על החוף' או משהו, ולא בחורף כמתוכנן. חשבתי שזה שיבוץ שיהרוג את הסדרה, הדפסתי מודעת אבל, 'אנו מודיעים בצער רב על פטירתה בטרם עת של 'שוטטות' עקב שיבוץ', ושלחתי בפקסים לכל המחלקות ברשת. אחרי דקה קיבלתי בחזרה פקס כועס. אחרי שבוע נכנסתי למנכ"ל צנגן להגיד שלום, חטפתי צעקות וצרחות. גם קיצרו את העונה כעונש".
* * *
בחצי השנה האחרונה הוא מתריס מדי ערב כמה שבא לו. 12 שנים אחרי שעזב, הראל בן ה־44 חזר לעשות לייט־נייט בערוץ 10: 'לילה טוב', שהוא מנחה ומוביל במשך לילות השבוע היא גרסה בועטת של התוכנית ההיא בערוץ שעזב אחרי עונה סוערת. הוא הגיע אליה אחרי שהכריז על מעבר להיי־טק ב־2014, כשהבין שבטלוויזיה לא עושים מספיק כסף. המציאות התכתבה לרגע עם התוכנית ההיא שלו, 'מסודרים'. אבל הסטארט־אפ jovie, אפליקציה שאיפשרה למשתמשים לעשות סרטונים מצחיקים, גייסה המון כסף בהשקה מתוקשרת עם אסי כהן, זרחוביץ' ומאור כהן, ולא שרדה. אז הנה הראל שוב כאן. וטוב שכך. אל הגראז' הצנוע שפתח בערוץ 10 משך הראל חבורה של צעירים מוכשרים וחסרי ניסיון טלוויזיוני ממשי. לאורך היום הם יושבים, כותבים ומצלמים מערכונים סאטיריים/מופרכים/גרוטסקיים/בוסריים, וב־12 בלילה הם צדים צופים עם עיניים טרוטות.
את הדקה הראשונה הוא שמר לעצמו. רגע לפני שמתחיל הקרקס, הוא נותן את המונולוג הבוטה שלו. מתייצב מול המצלמה ואומר מה שהוא חושב על ביבי, בוגי, יאיר, בוז'י, הצל, הימין, השמאל, חובט בצורה נונשלנטית שבכלל לא מתאמצת להצחיק. הרייטינג שלו נע סביב שלושה אחוזים רזים אבל המונולוגים הללו הפכו בהדרגה לוויראליים ומייצרים כותרות ורעש לתוכנית, דברים שתמיד חסרים בערוץ 10. מצד שני, זה עדיין לייט־נייט משונה בחצות ורוב הצופים נשארים מחוץ לחגיגה. בסבב הקודם כמה הסתלבטויות גסות שלו כנגד חברת הכנסת דאז רוחמה אברהם (שכינה "היפופוטם עם חציל בתחת") עשו רעש עצום, גררו תביעה וסימנו את תחילת הסוף. הפעם אמירות הרבה יותר חתרניות עוברות בכיף, למשל על המוסריות של צה"ל. "אמרתי שלצה"ל יש עבודה לשלוט על העם הפלסטיני והוא לא יכול להיות מוסרי כי הסיטואציה עצמה לא מוסרית. אנשים לא יכולים לשמוע את זה. ישר, 'איך אתה אומר שצה"ל לא מוסרי?' אבל אי־אפשר להתנהל שם בסיטואציה מוסרית כי הסיטואציה הבסיסית היא לא מוסרית. אתה לא שם צבא מול אוכלוסייה אזרחית".
באחד המונולוגים נכנסת חזק בתקווה החדשה של השמאל - בוגי יעלון.
"זה קרה הרבה מאוד סביב 'שוברים שתיקה', זה שבוגי אמר ש'אם מה שהם אומרים נכון, אז הם בוגדים'. 'אם'. רציתי להראות איך אתה יוצר את השנאה ובאיזה חוסר אחריות, שאתה כאילו לא אומר משהו אבל בעצם מזהם את השיח. אמרתי, 'אם שר הביטחון אנס חיילת בלשכה שלו, אז הוא צריך לשלם את המחיר'. אני יודע שהוא לא אנס, אבל אמרתי 'אם'. והיה גם את 'מר שואה' שעשינו, דמות מצוירת שנראית כמו ביבי. יש את 'מר שמח', 'מר אפצ'י' ועכשיו גם 'מר שואה'. ביבי אמר שסגן הרמטכ"ל עושה זילות של השואה, אז אמרנו, 'מר שואה', אדם שעשה מזה קריירה, הוא מדבר?"
לא בכל תוכנית אפשר לומר כאלה דברים.
"התוכנית קיצונית, ובחצות בערוץ 10 אתה באמת יכול לעשות מה שאתה רוצה. אגב, רצו שנעבור לעשר וחצי. אמרתי לא, אני אוהב את החופש. אנחנו עושים בכלום כסף תוכנית שמביאה לערוץ דיבור ודם חדש ומשהו שהוא יותר משידור חוזר. הרי שידור חוזר של גיא פינס עלה הרבה פחות ועושה אותם מספרים. אמרתי לערוץ שבשנה הראשונה לא נצליח להביא מספרים אחרים. לי זה לא קריטי".
אתה עושה לייט־נייט באותו ערוץ כמו לפני 12 שנים אבל בשעה מאוחרת יותר, עם הרבה פחות כסף והרבה פחות קהל. התקדמת?
"לגמרי. בפעם ההיא עשיתי תוכנית של מישהו אחר, פה אני מביא את עצמי. אז התוכנית הייתה התגשמות חלום. כל בוקר קם, נוסע לאולפן, חי בסרט לגמרי, עובד נורא קשה, כל יום לפני התוכנית אומר לעצמי, 'תודה שיש תזמורת וקהל' והכל. עשיתי עונה, התוכנית הייתה יקרה מדי והביאה מספרים נמוכים, זו המשוואה בסופו של דבר. אמרו לי, 'אולי תוריד את התזמורת? זה יקר שישה נגנים כל יום'. לא הסכמתי. היום אני מרגיש שהתוכנית הרבה יותר אותנטית, אין את הדו־פרצופיות הזו כמו עם הסלבס".
תסביר.
"שם היו מרואיינים - שזו מלחמה שלא שווה את זה, אתה נלחם כדי לקבל אנשים שלא מעניין לשמוע מתוך איזה קונספציה שזה מה שמביא את הרייטינג. אתה משקר פעם אחת כשאתה מביא אותם, פעם שנייה כשאתה מוכר את זה לקהל, פעם שלישית כשאתה לא אומר את דעתך עליהם. אמרתי, 'לא רוצה יותר להביא אנשים'".
אתה איש טלוויזיה ותיק ומיומן. עשית מאסטרפיס כמו 'הפרלמנט'. אתה מסכים שהקטעים אצלך בתוכנית לא אחידים ברמה? חלק מעולים, חלק מרגישים חובבניים.
"זה לגמרי ברור, אני מנסה שלקומיקאים אצלי יהיה חופש מערכתי. יש הרבה דברים בתוכנית שלא מצחיקים אותי אבל אני אומר, 'אוקיי יש פה אנשים מוכשרים שאני נותן להם חופש, אולי יש דברים שאני לא מבין'. היה לנו שיר של קארין כהן על חתול שחזר בתשובה, חשבתי שזה הכי דבילי, והשיר עשה מאה אלף צפיות. יש חופש ולפעמים זה מוכיח את עצמו ולפעמים לא. אני לא יכול לעשות תוכנית יומית לפי הטעם שלי. זה לא ריאלי. אם יש מערכון אחד נורא מצחיק ביום זה מבחינתי הישג גדול. בתקציבים האלה אי־אפשר לעמוד בתוצאות אחרות. ההספק שלנו מטורף, חצי שעה יומית שמיוצרת מאפס בכל יום - אין אף תוכנית בטלוויזיה שעושה את זה. חמישה ימים בשבוע, בלי לקט, בלי תקציב, זה מטורף. אז לא הכל ברמה של 'הפרלמנט'. הפרלמנט זה כתיבה של ארבע שנים עם 60 משמרות עריכה לפרק. ופה זה כתיבה של יום עם עריכה של שעתיים־שלוש למערכון. רבע משמרת. כמו שתגיד לרץ מרתון 'אתה רץ לאט, אנשים במאה מטר רצים הרבה יותר מהר'. עצם זה שרצת מרתון זה הדבר. גם מול גורי אנחנו עומדים בכבוד לדעתי ויש להם תקציב יותר גדול ורק שלוש תוכניות בשבוע. אם כבר יש מישהו להשוות אותנו מולו".
אז איך לדעתך התוכנית של גורי בערוץ 2?
"אמממ..." הוא מחפש את המילים הנכונות, "הוא צריך להמשיך, לוקח זמן למצוא. אם החלטת לתת למישהו שאתה מאמין בו תוכנית יומית, תן לו לרוץ. חייבים ללמוד להיפטר מכל מיני הנחות יסוד, לא להיות זונה של רייטינג אלא באמת להבין מה במוצר שלך עובד ומה לא. גם ל'גב האומה' לקח זמן. בעיניי שליין עכשיו בשיאו, הרבה שנים לא יכולתי לראות אותו, והיום - תענוג. שליין הגיע למקום שלו ואני בטוח שגם גורי יגיע. אני שמח שאני לא נמצא במשבצת של גורי, זו משבצת שהמתמטיקה שלה הרבה יותר קשה".
בשנתיים האחרונות הקמת סטארט־אפ, היית המנכ"ל שלו, זה נגמר, בערך. מה למדת שם?
"מה שרוב היוצרים לא מבינים ואני כן, זה שבטלוויזיה מסחרית יש תג מחיר לתוכן. בסטארט־אפ אתה לומד איך לעשות מוצר עם כמה שפחות כסף ולהראות אב־טיפוס הכי בסיסי, לראות אם זה עובד. בסופו של דבר זה מה שאני עושה עכשיו. אף תוכנית בטלוויזיה לא מתקרבת למספרים האלה. אין כסף אבל התחלתי לעשות מתמטיקה - מה אם הכותבים גם יופיעו, ובלי צלמים, פשוט נעמיד מצלמות".
אין צלמים?
"אין. העורך מצלם שעה וכל היום עורך. אבל אני לא עושה את זה בהתנדבות, אם התוכנית עולה 200, זה לא אומר שאני לא לוקח 150. בוא נגיד שאני מרוויח יותר מבסטארט־אפ, שם הרווחתי ממש מעט".
זה לא היה הדבר הטבעי שתחזור להנחות תוכנית אירוח בערוץ 10 וגם לא שיתנו לך לחזור.
"מדהים כמה המסך בטלוויזיה הישראלית לא מתחדש. חוששים להכניס טאלנטים חדשים למסך אז הסיכוי שלך לחזור יותר גדול. אני נורא מאמין בפרצופים חדשים על המסך. תראה את זרחוביץ' ב'מסודרים', הוא פחד ממצלמות, וכולם סביבי אמרו לי, 'לא, הוא תסריטאי והוא נבהל ממצלמה'. אמרתי בסדר, ייבהל שנה־שנתיים וזה יעבור לו. הוא מוכשר, רואים את זה בעיניים, צריך סבלנות, היום מצלמה נדלקת והוא כמו אסי כהן".
למה זה קורה?
"תחום הטלוויזיה בישראל לא מאוד מקצועי, הרבה מאוד נושאי משרות בכירות בדרג הניהולי, מחליטי החלטות, לא מבינים וחיים טלוויזיה, ואם כבר יש כאלה אז יש אילוצים כלכליים".
הפחד להפסיד?
"כן. הפער בין היכולות של אבי ניר לבין לוח השידורים של קשת מאוד גדול. הוא איש שמבין טלוויזיה ברמה הכי גבוהה, מעטים האנשים בארץ שמתקרבים לרמה שלו. אבל כל זה לא מיתרגם, ובסוף זה נגמר ב'בייק אוף'".
מה הכי מבאס בטלוויזיה?
"מנהלים ויתרו על הטלוויזיה שמעבר לפריים־טיים. בערוץ 2 אתה רואה שזה לא מעניין אותם. כמעט 20 שעות יש שם טלוויזיה מתה שיכולה להיות נפלאה, זה צריך להיות קרקע לפרצופים חדשים, תכנים אחרים. בסוף מי עושה את שלוש בצהריים? הזוכה של 'האח הגדול'. הכל נהיה סתם, הם לא מתייחסים לזה כמשאב, כמקום פיתוח, חבל מאוד. בערוץ 10 הביאו את 'הצינור', שהוא בעיניי בול הדבר שנולד מהמקום הזה".
שאלתי אנשים עליך, אמרו לי שאתה נורא צודק, נורא יודע כל דבר.
"אני דעתן. צודק? תלוי במה. יש מעט אנשי טלוויזיה רציניים בארץ שמבינים את התחום לעומק, ואתה מוצא את עצמך עובד רוב הזמן עם אנשים שפחות מבינים ממך. בתור ילד שרצתי מול הטלוויזיה האמריקאית, גם מול החינוכית, גדלתי לעולם הזה. כשאתה מגיע צעיר עם די־אן־איי אחר וכולם מבוגרים יותר, אז אתה מרגיש שאתה מבין יותר מהם, שהם עושים טלוויזיה נורא מיושנת וזה לא צריך להיות ככה. גם חלק מהצעירים שהפכו מנהלים נהיו ככה".
מה התכונה הכי טובה שלך כאיש טלוויזיה?
"אני מבין את שני הצדדים, גם מה הערוץ רוצה וגם מה הקהל רוצה. הרבה פעמים אני רואה את עצמי כקבלן ביצוע, והבניינים עומדים כמו שהובטח, הם לא נופלים. אני מבין מנגנונים, אם אתה אומר לי, 'אני רוצה 'הפמליה'' אני אכנס לחדר, אראה 50 פרקים של זה ואגיד לך, 'אוקיי, אני צריך שני מיליון דולר ו־20 חודשים' ותקבל".
למה בכלל הלכת לנהל סטארט־אפ, 'מסודרים' עלתה לך לראש?
"הקשר באמת התחיל ב'מסודרים', עשיתי תחקיר גדול בכתיבה, התחלתי להכיר אנשים ולעקוב, נהיו לי חברים שם. שוק הטלוויזיה בבעיה ובדיגיטל עוד אפשר לעשות מהלכים משמעותיים, היה רצון לגוון וגם עלה רעיון שנורא האמנתי בו".
בסוף זה נכשל, לא?
"החברה לכאורה עוד קיימת אבל נגמר לנו הכסף ולא הראינו סימנים שאיפשרו גיוס נוסף. אם היה עוד כסף היינו נשארים ואני מאמין שהיינו מפצחים את זה. שרפנו מיליון דולר, יכול להיות שהיינו צריכים לשרוף חמישה מיליון".
* * *
לא מפתיע שהאיש שרואה את עצמו קודם כל כקבלן ביצוע בכלל הלך ללמוד ארכיטקטורה. אחרי שלוש שנים באוניברסיטה הוא הבין שזה יהיה התואר שתלוי על הקיר ובחיים עצמם יעסוק במשהו אחר, אז הוא חתך. אין הרבה אנשים שבונים בניינים איכותיים ומגוונים כמו הראל: הסדרה הקומית 'שוטטות', פצצת האנימציה הסאטירית 'מק 22', הסדרה התיעודית שעשה על פרשת לבון (עסק הביש) בצוותא עם אחיו, המפיק אמיר הראל - 'הפרשה', תוכנית התרבות של ערוץ 8 'דיבור חדיש', שני הלייט־נייטים בערוץ 10, הדרמה הקומית המצליחה 'מסודרים', ועם אותו הקאסט, שנשען על השלד של 'ארץ נהדרת', יצר וביים את 'הפרלמנט' המופלאה.
לא הייתה לו תוכנית מסודרת. בפעם הראשונה שעלה על במה לעשות סטנד־אפ, בגיל 16, מיד אחרי שמואל וילוז'ני, חטף קללות, "צעקו לי, 'ילד רד מהבמה'". אחרי זה התקבל לתיאטרון צה"ל, אבל היה צריך לחכות לשיבוץ על מדים. למזלו פגש את מי שהפך לחבר ושותף ליצירה.
"מולי שגב ואני היינו אפסנאים בהר גילה כשאני חיכיתי לתיאטרון צה"ל והוא ל'במחנה'. הוא היה אפסנאי ראשי ואני עוזר. היינו יוצאים בראשון בבוקר לבסיס, חוטפים אבנים בבית ג'אלה של האינתיפאדה, מגיעים לחמישה ימים, זהו. אפסנאים בבסיס סגור, לא עושים כלום, פעם ביום מישהו בא לבקש עט. הרס"פ, שמעצבן אותו שאתה משועמם, יוצר לך עבודות - 'הצבע דהה, צריך לצבוע מחדש, בואו'. בגלל זה כשהגיעה לביפ ההצעה לעשות את 'מק 22' על שני אפסנאים, מולי אמר לי, 'תראה מה קיבלתי' וחיכה לי עם זה. אני זוכר שיחה שלנו ביום הולדת 20, עמדנו במרפסת ואמרנו שהחלום שלנו זה שבגיל 30 יהיה לנו סרט, אלבום וספר".
אחרי הצבא היה שנתיים בניו־יורק. "הייתי רואה כל לילה את ה'לייט נייט שואו' וחלמתי. אז קצת הנחיתי שם בערוץ הקהילתי הישראלי, טלוויזיה גרועה כזו עם בוס משפיל. זה היה בסיס נפשי ל'שוטטות'. הערוץ שידר 3־4 פעמים בשבוע, ביתר הזמן האולפן היה ערוץ קניות של פורנו, קנייה של חלוקים שקופים וצעצועי מין. יום אחד הבעלים של הערוץ אמר, 'רגע, זה יקר לי, בוא נעשה שירותרום לערוץ - שצופים ישראלים יתרמו'. כמובן שאף אחד לא התקשר. הוא הביא את שייקה לוי מהגשש שהיה חבר שלו, זה היה הראיון הכי מביך שהיה לי בחיים - שירותרום הזוי לערוץ כדי שיקצץ בעלויות ואתה אמור להעביר את הזמן עם שייקה שעושה לו טובה".
באותה תקופה כתב בעיתונים, ושלח אחת לשבוע פינת מבזק חו"ל לעינב גלילי עבור מגזין קולנוע שאחיו הפיק בטלוויזיה החינוכית. כשחזר לארץ והחל ללמוד אדריכלות התגלגל כתסריטאי בין תוכניות, בשביל הפרנסה. "לא שמתי לב שזה הולך ונהיה המקצוע שלי". בדרך הוא למד כמה דברים על כסף וטלוויזיה. "עשיתי עם אחי דוקו על פרשת לבון. קרעתי את התחת שנתיים ולא ראיתי שקל ואז אמרתי, 'אני לא עושה יותר דוקו'. היום אני לא אייצר מוצר בלי שתהיה לי משכורת, בטח לא אם מישהו אחר עושה מזה כסף. היום אני כבר לא עושה טעויות כאלה. ב'סם שפיגל', שהרציתי שם קצת, הקטליזטור של היוצר הוא תמיד 'מה שאני רוצה להגיד'. בפעם היחידה שבאתי להגיד משהו, לא הרווחתי כלום. אצלי זה קודם כל מה אני יכול למכור".
* * *
גר במרכז תל־אביב. מגדל במשותף עם בת זוגו לשעבר, אשת התקשורת דפנה לוסטיג, את בתם בת השש וחצי. הפעם היחידה בשיחה שלא היו לו מילים זה כשניסינו לדבר על זוגיות ורגשות. "אני אבא חד־הורי, מאז שהתחילה התוכנית אין משמעות לסטטוס של רווק, אני הרבה עם הילדה אז לא נשאר הרבה מעבר, אבל זה חסר".
גדל ברמת אילן, קריית־אונו, נצר למשפחה תרבותית במיוחד. הדודים הם מנהל הסינמטק לשעבר אלון גרבוז, והאמן יאיר גרבוז. אחותו היא עורכת ספרי הילדים תמי הראל, אמא היא נירה הראל - השנה בת 80 - סופרת ועורכת ספרי ילדים מיתולוגית. הראל עצמו כתב ארבעה ספרי ילדים. אבא אהרן הראל ז"ל היה איש מפא"י ומפלגת העבודה, חבר כנסת וראש המטה של שמעון פרס. "בתור ילד בחופש הגדול הייתי בכנסת. היה לי פנקס והייתי אוסף חתימות מח"כים. הכרתי את כל הסדרנים, ישבתי בכל הכיסאות ודמיינתי את עצמי ח"כ, זוכר שישבתי בכיסא בוועדת חוץ וביטחון. כבר אז הכיסאות לא הרשימו אותי".
אבא שלך ישב בכיסאות האלה.
"וכשהייתי חייל התפרצתי ללשכה של פרס. הוא לא עמד לצד אבא שלי כשמחנה רבין השתלט על המפלגה - אבא שלי קיבל את זה בשתיקה, אבל אני מאוד כעסתי. נכנסתי לחדר, ביילין ישב שם, אמרתי לפרס שאני לא מאמין איך הוא לא מתערב. הוא ישר עשה קולות של התערבות. אבא שלי היה פוליטיקאי מהסוג שבא עם כוונות טובות ולא מתאים לו המשחק ובגלל זה לא מצליח להגיע גבוה. כשהמפלגה הפנתה לו גב הוא נורא נפגע. מרגע שהוא יצא מהעשייה הציבורית הוא לא הצליח למצוא את מקומו. הוא נפטר בן 68, מסרטן ולב וכל מיני. כשלבן אדם יש משהו אחד שמניע אותו ויום אחד זה נלקח ממנו... אז אני אומר לעצמי - אוקיי בכתיבה אתה לא תלוי באף אחד, אז תתמכר לכתיבה, ולא לפידבק".
מה חשבת כשראית את "נאום הקומץ" של הדוד יאיר גרבוז לפני הבחירות?
"הייתי בקהל. אם זה לא היה בתקופת בחירות זה לא היה נהיה. המציאו, הוסיפו את המזוזות. הקריאה נגד חוסר הרציונליות ונגד חברה פגאנית היא ברורה ונכונה, הבעיה הייתה במשפט שלפני ואחרי, זה לא נכון שזה מיעוט שהשתלט. אבל אני מסכים עם כל טענה שם. בורות היא לא דבר שעושה טוב לחברה אבל יש לה המון סוגים ושם היו כל מיני משפטים".
מנשקי קמעות ומשתטחים על קברי קדושים זו לאו דווקא בורות, זו גם תרבות.
"אני לא מצליח להבין אנשים דתיים, אני מדבר איתם ולא מצליח להבין מה הם חושבים, הדבר הזה של 'יש אלוהים' - אני לא מצליח להבין מה הם מדמיינים. שמישהו מקשיב להם? זה מאוד־מאוד מוזר לי. לא היה רגע אחד בחיים שלי שהאמנתי שיש אלוהים, זה כמו שתגיד לי שיש 70 אלים של בודהה או משהו כזה. אני יכול להבין לגמרי את כל עניין 'בין אדם לחברו', אבל לא מבין נגיד איסור של חלב ובשר. אנשים החליטו את זה. מוזר לי שקונים את הסיפור הזה".
מסכים או לא - חלק גדול מהעם חי את הדבר הזה, השמאל לא תמיד מכבד את זה.
"השמאל לא מבין איך למכור ומה למכור".
אתה, שליין, מולי שגב, כמעט כל יוצרי הטלוויזיה הבכירים הם אשכנזים, לרוב שמאלנים, אתה רואה את זה?
"כל מי שאומר שאין קיפוח ואין גזענות, לא רואה את המציאות סביבו. יש את זה בכל מקום, הטלוויזיה עוד רחוקה מאוד מלייצג את העם. ייקח לפי דעתי עוד כמה דורות עד שבאמת שורשי הגזענות יחלפו".
מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב הפוליטי?
"חייבים לפנות לרגש. אתה רואה לאורך השנים את המאבק של הטבעונים שאומר, 'נראה לכם שחיטה ותתחברו לרגש, ואני אראה לך עוד ועוד' וזה מטפטף ומטפטף. מה שהשמאל היה צריך בעיניי זה כמה שיותר להאניש את הצד השני והסיפורים, זה הכוח. תראו לי את המקרה, הילד, האבא".
"אתה יכול לראות את זה בהצבעות של 'האח הגדול' למשל, אתה אומר, איך ההומו זוכה? איך הערבייה זוכה? איך החברה - שאנחנו מכירים את החלוקה הדמוגרפית שלה בבחירות - מצביעה במיליונים למועמדים כאלה? כי מרגע שהם מתחברים לסיפור אנושי וזה לא קשור לימין ושמאל אז הערבייה וההומו יכולים לקבל רוב בעם".
אנשים לא רוצים לראות את הכיבוש.
"אנשים גם לא רוצים לראות את העגל שתכף נשחט, אבל אם אני אראה לך אותו מספיק פעמים יהיה לך קשה. אם התקשורת וערוץ 2 היו באמת עושים את העבודה שלהם ומראים מה קורה לצד הפלסטיני - הדעות של אנשים היו משתנות. ולכן אני כועס. אני לא חושב שאנשים הם ימניים, הם פשוט לא נחשפים. התקשורת צריכה לייצג מציאות, יש פה מציאות מטורפת שלא משתקפת כי היא לא נעימה להרבה אנשים".
אם היית מנכ"ל חדשות 2, מה היית עושה?
"בניגוד למנכ"לים של ערוץ 2, אני חושב שהאחריות המוסרית עלינו כחברה גדולה מהצורך שלך רק לספק בעלי מניות. אתם כעיתונאים צריכים לספר את כל האמת ואם יחליפו אתכם - יחליפו. ערוץ 2 הוא ערוץ בידורי. אתה נותן לבדרן את המפתחות לתוכנית הכי נצפית ואתה מבקש ממנו לטפל גם בכיבוש ובעוני, אבל הוא בא לספר בדיחות ולעשות כסף וזה הקונפליקט שערוץ 2 נמצא בו. מצד שני אתה לא יכול להתעלם מהכוח שלך לעצב תודעה. ההתעסקות של ערוץ 2 בבידור וההזנחה של סדר היום הציבורי מתבטאת בבחירות. חדשות 2 הם המהדורה הכי נצפית וביבי בשלטון כבר עשר שנים, יש קשר בין הדברים".
תסביר.
"זה נכון שאנשי התקשורת בארץ הם ברובם אנשי שמאל, אבל סדר היום הוא ימני, הכיבוש מודר מהשיח. הכיבוש לא מביא רייטינג ולכן אין כיבוש בתקשורת. גם בערוץ 10, כי גם הוא אמור להתקיים על מניות. כמו שאף אחד בערוץ 2 לא יצא נגד מוזי ורטהיים או משפחת עופר, או תשובה - אין תחקירים בערוץ 2 על בעלי מניות. זה מה שקונה לך הבעלות על כלי תקשורת - הכלי הזה לא יבקר אותך. זה חיסון".
איך מבטלים אותו?
"שורש המחלה של התקשורת זה הערוץ הראשון. הוא איבד את העם ועכשיו מי שאמור לדאוג לשעשועים הוא גם מדורת השבט. 80 אחוז מהחיים בישראל לא מגיעים לטלוויזיה - נפגעי שוד הגז והקשרים של בעלי ההון, והם לא יכולים לקרות בערוץ המסחרי. השידור הציבורי זה גוף שבטוח אשמח לקחת בו חלק, ואם יפטרו אותי מחר אז כבר משבוע הבא".
ונגיד שייחשפו עוד דברים על נתניהו, ויועציו יטענו שזה "עליהום" שמאלני.
"אין ספק שיש עליהום תקשורתי על נתניהו. אבל אם זה רודן כמו צ'אוצ'סקו שאתה אומר, 'זה לא מוסרי מה שקורה פה', אז התקשורת תעשה עוול מוסרי אם היא לא תעשה מאמצים להפיל אותו. אז אני לא מכחיש שיש עליהום, אני פשוט חושב שהוא מוצדק. אגב, איך זה שלא הייתה אף פעם סדרה דוקומנטרית על משפחת נתניהו? משפחה שכל הזמן מתעסקים איתה, הילדים שמסומנים כמנהיגים, מה שקורה מול העובדים, ואין אומץ, כי ברור איזה מכבש יגיע".
מה השמאל בכלל מציע היום?
"האג'נדות הפכו לסימן שאלה. לא סתם לליכוד אין מצע. זה סימבולי, כי אין שם חזון אלא יותר העברת זמן. שתי מדינות? אחת? מה הדבר האידיאלי? הסיבה שנמנעים ממצע היא שחוץ משתי מדינות או מדינת כל אזרחיה - אתה לא יכול לשים משהו ברור על הנייר. אז גישת הימין אומרת, 'אני לא יודע לפתור את זה, אני לא אוהב את פתרון השמאל, אז נעביר את הזמן. אולי עוד 50 שנה הדברים ישתנו לטובה'. אבל ברגע שיש לך שני מיליון איש תחת כיבוש ובעוני, הזמן לא משחק לטובתך".
מה חשבת על רוני דניאל ואמירתו, "אני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי יישארו כאן"?
"זה עורר בי סימפטיה על כמה הוא לא רואה. כמו הגנרלים שמזדקנים ומתפכחים, איפה הייתם 50 שנה? לרגע רוני דניאל רואה את המציאות הישראלית שהוא ממעצביה, בוקר טוב! 50 שנה נלחמת בכל מי שדיבר כך. לחדשות ערוץ 2 יש נקודה עיוורת ביחס למציאות הישראלית".
ושאתה חושב על בתך בת השש וחצי, היא תחיה פה?
"בטח שפה, איפה נחיה? אין לי את ההתלבטות הזו. בתור אמריקאי טראמפ זה אסון, קטסטרופה יותר מגדולה מביבי, זה מפחיד. אם טראמפ יהיה נשיא ארה"ב זה יכול להיות תוך שנייה יותר פשיסטי מפה. כל מדינה יש לה את החרא שלה, פה הוא מוכר".
כיתובים:
תקופה של מאבק. ניר
בוקר טוב. דניאל
נבהל ממצלמות. זרחוביץ'
