בסוף השבוע, בימים שישי ושבת, יוקרן במרכז IFC ובלינקולן סנטר הסרט "פה ולא שם"של היוצרת הישראלית דנאי אילון.

הסרט הדוקומנטרי מלווה את דנאי ומשפחתה ומאפשר הצצה מאוד מיוחדת וייחודית למסע שכמעט כל אחד מאיתנו כנראה תוהה אם לצאת אליו - בחזרה מניו יורק לישראל.

"הסרט נעשה בשביל ישראלים שנמצאים באותה מצוקה כמוני. הקשר החזק שלנו לישראל כשאנחנו לא שם. הקושי הגדול של לעקור משפחה מניו יורק ולחזור לארץ. אין ישראלי שלא מרגיש קשר רגשי עמוק, כמעט מזוכיסטי. כשמביאים משפחה שלא נולדה שם ומגיעים לעיר ילדותי, פתאום רואים את כל המציאות מהעיניים שלהם. החוויה של החזרה לשם מוצגת בסרט דרך העיניים של הילדים, מברוקלין לישראל במציאות שהם ראו ואני חשפתי אותם אליה".

הסרט "פה ולא שם" מתעד מאבק מתמשך, סיזיפי, של אילון ובני משפחתה להתאקלם בישראל. "בשבילי ירושלים תמיד היתה הבית ולחזור אליה, גם אחרי שהיא כל כך השתנתה, זה עדיין היה לחזור לחוויה של בית. החוויות החזקות ביותר שלי כילדה היו בעיר הזאת, הנרטיב הפוליטי של אבי על המקום ליווה אותי כל חיי, והרגשתי שייכות גדולה. אבל לאורך השנים, בכל פעם שהמקום הזה היה מגיע לסף כאב מסוים בשבילי, הייתי עוברת למקום אחר. אף פעם לא היה ניתוק ביני לבין הדיאלוג החברתי־פוליטי”.

המסלול שסללה עבור משפחתה בישראל הוא לא כזה שרבים היו צועדים בו לו היו חוזרים. דנאי מקווה שהצופים בסרט לא יקחו את המסקנות לזווית הפוליטית, למרות שכל אחד מאיתנו יתקשה לנתק את הנרטיב המאוד מרכזי. בין הקטעים המרגשים שעוקבים אחרי ההתמודדות היומיומית של ילדיה ובן זוגה, דנאי יוצאת שוב ושוב להפגנות שמאל בעיר ומתקשה להשלים עם הגזענות, האפליה והיחסים הקשים שהיא רואה ומתעדת בין יהודים לערבים.

אם מתעלמים מהזיקה הפוליטית, ניתן לקבל הצצה מסקרנת בעיקר עבור הישראלים בניכר להתאקלמות בארץ. בן זוגה נאלץ להתמודד עם תחושת זרות וקושי למצוא עבודה, וילדיה שהתרגלו לחיים בניו יורק מוצאים עצמם עמוסי אידיאולוגיות ועמדות שהם די אנוסים לאמץ או לגבש.

המצלמה של אילון מצליחה לשרטט בעדינות את הקשר הרגשי העמוק שלה למקום הזה, ואת הקשר החזק שהולך ונרקם בין אחד מבניה לעיר ולחבר ערבי שלומד איתו יחד בבית הספר הדו־לשוני בירושלים. ככל שהסרט הולך ומתקדם, מערבולת הרגשות של בני המשפחה כלפי העיר הזאת הולכת ומסתעפת.

"פה ולא שם"הוא הסרט השלישי בטרילוגיה של סרטי תעודה שיצרה אילון בעשור האחרון. סרטה הראשון "החלטה חותכת"זכה בפרס הסרט הניו־יורקי המצטיין בפסטיבל טרייבקה ואחריו יצא גם סרטה "השיבה" , כולם סביב הזהות המהות והמציאות הישראלית. "הרי החיבור המגנטי שלי למקום הזה הוא סוג של התמכרות לתשוקה, לניסיון נואש לפענח את החיים דרך מקום ההתחלה שלי. ואולי גם התמכרות לאסונות", אמרה.

דנאי אילון. "מסע שכל אחד צריך לראות אם הוא חושב לחזור לישראל".

דנאי היא בתו של עמוס אילון, שכתב בעיתון "הארץ"במשך כ–30 שנה, פירסם מאמרים בעיתונים נחשבים כמו "ניו יורקר"ושורה של ספרים שעסקו במדינת ישראל והחברה הישראלית. במאמריו הביע עם השנים יותר ויותר ביקורת ואכזבה מהמדינה, וחמש שנים לפני מותו, החליט לעזוב את ישראל. "הוא מעולם לא רצה לדבר על העזיבה שלו את הארץ כעל עזיבה, זה היה מורכב מדי בשבילו. כמי שהקדיש את מרבית חייו לכתיבה עליה האכזבה שלו היתה מאוד גדולה.הוא לא רצה שנחזור. ידעתי שלא אוכל לחזור כל עוד הוא חי, כי זה יכאיב לו מדי".

אחרי שנפטר, בהחלטה משותפת עם בן זוגה החליטה לעשות את הצעד המאוד מורכב הזה. "זה צעד שעשיתי לא מתוך שיקולים אידיאולוגיים וזיקה ציונית אלא פשוט כי אני רוצה להיות שם, זה הדבר הכי קשה בעולם. רציתי להביא את הילדים אל תוך עבר שסרבתי להתנתק ממנו".

מדוע בעינייך הסרט משמעותי לצפייה עבור ישראלים מקומיים?

"הסרט הוא וריד פתוח על מה זה לעזוב מקום שאתה אוהב כל כך. הוא לא משהו חדש אבל זה מסע שכל אחד צריך לראות כשהוא רוצה לחזור לישראל. אני באתי מ-17 שנים בניו יורק. הילדים נולדו שם. הסרט ידבר אל מי שחי שם ותוהה מה היה קורה אם היינו מחליטים לחזור או מה תהיה התוצאה הסופית. חברים הכי קרובים שלי ראו, הסכימו וזה בכל זאת לא מנע מהם לחזור לישראל בסוף. אני לא יוצאת באמרות גדולות, אבל לכל אחד יש מה לקחת".

"אנחנו מהמקום הזה ואנחנו מקוללים". מתוך הסרט

דנאי מדגישה את חשיבות הזווית הייחודית של הסרט. "הייתי רוצה שישימו לב שהסרט חוצה ביקורת פוליטיות. שיראו 3 אנשים שרואים אותה ממקום מאוד עדין ותמים. הסרט לא מדבר על הפוליטיקה של ישראל, אלא ילדים שמתעמתים עם המציאות. יש סרטים רבים על כיבוש ועל מה שזה עושה לנו, לישראלים פשוטים. המציאות הזו מכניסה גם אותנו, ישראלים מחוץ לישראל, לכלא מבחינת הזהות, כי אנחנו כל הזמן מגדירים את עצמנו ביחס למצב שם. צריכים לשים את עצמנו ביחס למצב לא פתור, אלים, גזעני ואני חושבת שבהיסטוריה של הקולנוע הישראלי מסתכלים תמיד מעבר לגדר ולא רואים מה המציאות יצרה אצלנו”.

את השיחה אנחנו מנהלות כשדנאי נמצאת בביתה במונטריאול. עובדה שחושפת את הסוף של הסרט. "את הסרט ערכתי כאן. זו היתה מבחינתי חוויה של צער עמוק, כי נאלצתי להתמודד כל הזמן עם הדואליות, עם הפצע הזה, עם הרצון להיות שם לצד חוסר היכולת, ומבחינתי המאבק הזה עדיין נמשך גם עכשיו. לפעמים אני רוצה להאמין שעוד נחזור. עברנו משבר מאוד עמוק. בן הזוג שלי חווה את המציאות הזו מאוד קשה ולא היה פשוט לעזוב שם. זו בחירה שנבעה מרצון לשמור על משפחה בתור יהודים שיש להם להתפאר במי שהם. המצב היום בישראל מאוד לא פשוט, גם מבחינה כלכלית וגם חברתית, ולגדל שם 3 בנים זו לקיחת אחריות גדולה על החיים שלהם. אם אתה מאמין במציאות שם וזה מה שאתה רוצה אז בבקשה, אבל הבחירה היא לא פשוטה".

בסרט רואים כיצד דווקא מצבור הקשיים האישיים והפוליטיים שהלכו והאפילו על הכל הצליחו בסופו של דבר להכניע אותם. "אבי אמר לי פעם, 'אנחנו מהמקום הזה ואנחנו מקוללים', ואני התחלתי לחשוב אם אני רוצה שגם ילדי יהיו כאלה, האם אני רוצה להעביר את התחושה הזאת הלאה, אליהם".

"מה זה לחיות בארץ כילד אמריקאי". בנה של דנאי עם חברו, מתוך הסרט.

הסרט הופיע בפסטיבלים מסביב לעולם וגם בישראל. אילו תגובות קיבלת?

"אנשים הרגישו שהסרט מייצג את חוסר האונים וכביש ללא מוצא. העולם היהודי התקשה עם הסרט. בפסטיבלים יהודיים בארה"ב יותר נרתעים ממנו כי הם מתקשים לראות התמודדות עם קשיים בישראל. הסרט הוקרן בברלין וטורונטו, אבל מאוד חשוב לי שישראלים בארה"ב יראו אותו. אחת התגובות המרגשות הגיעה מאחראי הפסטיבל בשדרות שרואה המון סרטים ומבחינה פוליטית איננו שמאלני. הוא אמר שלמרות שהוא רחוק מלהסכים איתי פוליטית, הסרט לדבריו 'הרג אותו'. מדברים פה אנשים שאין להם אינטרסים פוליטיים. לנו היה מזל שיש לנו את האופציה לבחור אם להיות בישראל או לא, אבל לרבים אין".

הסרט לא נותן מנוח. דנאי הובילה את משפחתה למרכז העצבים החשופים בזירה הישראלית, מקום שמחייב נקיטת עמדה והופך את המעבר לישראל למסובך במיוחד, ללא הסחות דעת. "היה לילדים קשה לשמוע אזעקות של מלחמה. הם מרגישים שזה מקום חולה והם היו רק בני 6. הילד שאל שאלות שכל מבוגר היה שואל. על האזעקות, על הצבא, האם הם ילכו לצבא. הוא שאל שאלות על נתניהו ואין לי תשובות. זה שיח נפוץ בבתים של ישראלים וההבנה של מה זה לחיות בארץ כילד אמריקאי היא מאוד חזקה"

.

בדקויות שלו, הסרט מעלה כל כך הרבה נקודות חשופות שלנו כישראלים קשה לגעת בהן. אנחנו הולכים מסביבן, עוקפים אותן כשהן כואבות לנו מדי, מנסים להביט בהן מזווית מאוד מסוימת כדי שלא נתבלבל או נעלה שאלות חדשות וקשות לעניינים שגם ככה כבדים על ליבנו.

לאורך כל הסרט גם דינאי עושה רושם שהיא מעט מבולבלת, לא מוצאת את השורשים שהגיעה לחפש. לא יודעת איך לתווך אותם לילדים. מנסה ליצוק בהם ערכים ללא הבסיס שעליו יצקה את אלו שלה. החוכמה המאוד אינסטנקטיבית שהובילה אותה ביצירת הסרט הייתה לתווך את הסיפור דרך ילדיה. דרך עיניהם הסקרניות, דרך שאלותיהם התמימות אך מדויקות ודרך החברות הנקייה והזכה של בנה עם חברו הערבי ששוברת ברגע אחד כל מחסום שהצבנו כדי לתפוס צד. בסוף הסרט אגב, היא גם שוברת את הלב.

מה תרצי שיקחו מהסרט?

"זה לא סרט פוליטי. הסרט מעלה שאלות של זהות יהודית וישראלית. אנחנו מנסים ללא הרף לשים את עצמנו מול השאלות אם אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם מה שקורה בארץ, והסרט נועד לקהל הזה ששואל את השאלות הללו כל הזמן, בלי קשר לפוליטיקה וזה פצע שרבים חיים איתו ולא יודעים להסביר לעולם מה זה. רציתי גם שהעולם יראה ישראלים לא צמאי דם ורוע. סרט מאוד מורכב בלי תשובות פשוטות, אבל מעביר הוויה שישראלים כאן יחוו בצורה עמוקה".