הצילום הוא הכל בשבילי. לא רק מקצוע אלא גם אהבה גדולה. דרך חיים. אבל חייו של צלם עיתונות שמתעד עבור "ידיעות אחרונות" ו־ynet את המציאות הבלתי־אפשרית בירושלים, ובישראל בכלל, הם לא פשוטים. ובחודשים האחרונים, בין זירות פיגוע מדממות למסיבות עיתונאים משעממות, כשגם את חיי האישיים פוקדים לא מעט משברים וטלטלות, הרגשתי שאני חייב שינוי. או לפחות הפוגה.
וכך החלטתי להגשים חלום ישן ולטוס לקובה. אל האי הצבעוני שיצית מחדש את חדוות הצילום שלי, שיאתגר את העין במשהו שונה, שיעניק לי את השלווה המיוחלת.
בלי לחשוב יותר מדי קניתי כרטיס טיסה, ארזתי את ציוד הצילום – והמראתי למקום הכי רחוק שאפשר לדמיין משער שכם, מקריית הממשלה, מהר הבית ומהכותל. אל הוואנה וסנטיאגו דה־קובה וטרינידד וקמאגוי וברקואה וסן־ספיריטוס. אל קובה של מגלגלות הסיגרים ושל מגרשי השדים ושל המכוניות האמריקאיות העתיקות ושל המשאיות הסובייטיות המקרטעות ושל קרבות התרנגולים. קובה של האחים קסטרו ושל צ'ה גווארה. של המינגוויי ושל תומס האדסון מ"איים בזרם" ושל הזקן מ"הזקן והים". קובה של הנשים. קובה שגילתה מחדש את אמריקה, אבל תקועה עדיין עשרות שנים מאחורה.
מסע מעיר לעיר, מקאסה לקאסה, רק אני והמצלמה.
הנה התוצאה.
הוואנה. הדלת הייתה פתוחה ומשהו משך אותי להציץ פנימה. הזמינו אותי להיכנס. בתוך הבית — אבא קולע צמות לבתו וברקע טלוויזיה ישנה. הילדה מבינה שיש לה תפקיד — להיות המצולמת. היא נראית עצובה ואני לא מבין למה. אחרי הצילום חילקתי מסטיקים לה ולשאר המשפחה. הילדה חייכה ואני הייתי מבסוט. גם ידעתי שיש לי תמונה טובה — וגם גרמתי לה לחייך
וינלאס. היו אלה הימים האחרונים של קטיף הטבק. רכבתי על אופנוע 50 סמ"ק, כשלפתע הבחנתי לצד הדרך בשני חקלאים בעלי מראה טקסני. הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן לתקופת המערב הפרוע. זינקתי לתוך השדה כדי לצלם אותם
קמאגוי. האינטרנט בחברת האוטובוסים נפל ואי־אפשר היה לקנות כרטיסים, וכך מצאתי את עצמי מסתובב שעות ברחובות. אחרת לא הייתי קולט את הרגע העדין והיפה הזה באקדמיה לבלט, שנראית כאילו היא במרחק שנות אור משכונות העוני
סנטיאגו דה־קובה. זה היה סוף היום. הייתי עייף, רציתי רק להגיע לקאסה, ופתאום נתקלתי בסיטואציה הזאת. נעצרתי כאילו חומה שקופה בולמת אותי ומכריחה אותי לצלם עכשיו, כי בעוד שנייה הכל ייגמר. זה לא רק הזוג שמתנשק (ונראה כאילו האישה מנשקת בכוח את הגבר). זו גם הילדה החולמנית שמאחורי העמוד, והאישה עם הילד שעסוקה בטלפון, וקבוצת האנשים בהמשך הרחוב. מסוג התמונות שכבר בזמן הקליק אתה יודע שיש לך משהו מיוחד ביד
ברקואה. המדריך שלנו לקח אותנו לראות קרב תרנגולים. זה לא חוקי, גם לא בקובה, והכניסו אותי רק אחרי שהבינו שאני לא נציג של הממשלה שבא לעשות להם צרות. מסביב לזירה עשרות גברים צועקים בהתלהבות אחרי שהימרו איזה תרנגול ישרוד את הקרב ואיזה ימות. ממש כמו ברומא העתיקה. ואני באמצע, מצלם הכל, משתדל להיות כמו זבוב על הקיר
ברקואה. תושבי הגבעות שמעל ברקואה מתגוררים בפחונים ובצריפים. מישהו סיפר לי שזה כמו הפאבלות בברזיל, ולך תדע על אילו משוגעים תיפול. אבל כשהגעתי לשם גיליתי אנשים נחמדים, שחלקם כנראה לא ראו מימיהם אדם מערבי. הם הסתכלו עליי כאילו אני חייזר שנחת מהחלל או איזה מיליונר נדבן
