רועי ברון ממש לא התכוון להעיז. גם כשעניין לבדוק תחומים חדשים או יעדים גדולים התעורר, הוא העדיף להישאר בבטוח והמוכר. "החלום שלי היה להיות אנימטור. אהבתי את זה, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שזה לא יהיה פרקטי להתעסק בזה. אני עשיתי אנימציה עם כלי כתיבה והיום זה מקצוע שכבר לא קיים. הכל עושים במחשב. העולם השתנה והחלומות שלי השתנו בהתאם".

כברירת מחדל שתואמת את מה שידע אז על עצמו פנה ללימודי גרפיקה בשנקר. "ניסיתי לחשוב רציונלית מה מתאים לי ונראה היה לי שאני צריך ללכת למסלול עיצובי. אחרי שנקר", הוא מספר, "פתחתי סטודיו שלי שעבד מצוין. עבדתי עם לקוחות גדולים אבל הגרפיקה הייתה פחות דיגיטלית ונמשכתי לתיאוריה של עיצוב. מעצב הוא פעמים רבות כלי עבור צרכים של מישהו אחר. כשאתה עובד אתה עוסק בפרויקטים והרבה פעמים מפספס את העושר והמורכבות שיש שם. רציתי להעמיק בזה. ידעתי שאפשר לגלות עולמות מטורפים בעיצוב. הייתי מגרד אותם כשניסיתי להציג פרויקטים, אבל הם לא יכולים לבוא לידי ביטוי כשזה הופך לעסק. הפרקטי משתלוט על היצירתיות".

שמונה שנים אחרי שהקים עסק שהתייצב, חלם על עומק אבל העדיף להישאר בבטוח. כשהאהבה הוטלה על הכף, החליט לצאת מאיזור המוכר ולנסוע עד ניו יורק. "באותם ימים בן זוגי עבר לניו יורק ובהחלטה משותפת עברתי בעקבותיו. חששתי. אני לא מהמעיזים. לעזוב עבודה יציבה לא היה קל".

ההתחלה, הוא מתאר, הייתה קשה. "התמונה שיש לך על ניו יורק היא לא המציאות. אני חושב שניו יורק לא מאכזבת. כל החלומות הם נכונים, אבל אתה לא לוקח בחשבון את מה שכן יש לך בארץ, את הפרקטיקה של החיים. את החברים, את המשפחה, כל מה שבארץ מובן מאליו, אפילו בירוקרטיות כמו ביטוח רפואי. אתה חושב על ניו יורק וסרטים וזו גם זווית שאיננה מאכזבת אבל הקשיים הם של היום יום. אותי", הוא מספר, "הם פגשו בהפתעה".

מה חווית כמשבר הקשה ביותר להתאקלמות?

"השפה. אני כן הגעתי עם אנגלית, אבל בכל זאת. יש משהו בלדבר שקשור גם במנטליות. אתה לא אירופאי ולא אמריקאי. כאן אתה פתאום מבין שאתה ישראלי. מי שמגיע מתל אביב או מי שמגיע מעיצוב קצת מרגיש שהוא כזה קוסמו פוליטי, אבל אתה מגיע לכאן וממש מבין שאתה ישראלי. כאן הבנתי שאני הכי ישראלי שיכול להיות וגם זה היה משבר. להביע את עצמך, להתאים את עצמך ולהיות קונפורמי מול ערכים שלא גדלת עליהם. היכולת שלך להביע את עצמך דרך נואנסים של שפה. גם להבין שיהודים אמריקאים וישראלים בעיקר חילונים זה שני עמים שונים. אתה רק כאן מעכל את ההבדלים. גם מצפים ממך לבקיאות שבמקרים רבים אין לך. אתה גם מגלה לצערך שרבים מהסטריאוטיפים נכונים".

התכנית המקורית של רועי הייתה לעבור ולחזור בתום שנתיים אחרי התואר השני ולהמשיך לעבוד בארץ. במהלך השנים הזוגיות התפרקה, זוגיות חדשה נולדה והכיוון החדש היה מאוד לא צפוי. "עד שלמדתי כאן בפרסונס חשבתי שעיצוב הוא החיים שלי וככל שהעמקתי הבנתי שאני לא מתגעגע לעיסוק עצמו. נמשכתי לתיאוריה, להיסטוריה, לתיאוריות העיצוב".

מה היה התחום שהתמחית בו בלימודים?

"בהתחלה אתה עושה הכל מהכל כי זה מה נדרש, אבל הסוף היה עיצוב מהמאה ה-19 והתפתחותו וזה מה שהיום אני גם מלמד".

הישראליות כבר לא היוותה מכשול?

"אני חושב שהיא הפכה ליתרון. אתה חושב אחרת, אתה פחות פוליטיקלי קורקט. אתה לא חושב בקופסא. ישראלים יכולים לחשוב ביקורתי ולעומק וזה היה יתרון בתיזה וגם כשלמדתי".

איך הפכת מסטודנט שלא מרגיש בטוח באנגלית למרצה קבע באחד מבתי הספר היוקרתיים לעיצוב בניו יורק?

"המון מזל. לא חשבתי שיתנו לי, גם בגלל הויזה, גם בגלל האנגלית אבל במהלך הלימודים לא יכולתי לעבוד ועבדתי לפרנסתי כעוזר הוראה. לימדתי ואהבתי את זה מאוד. צברתי המון ניסיון, אתה כאן למעשה המרצה כעוזר הוראה. אתה עושה מבחנים וציון ונהניתי מזה מאוד והיה ברור לי שבא לי לעשות את זה".

כעוזר הוראה ברון הרצה בתולדות העיצוב ותולדות האופנה. אחרי הצלחת התזה שלו שהובילה אותו להיות סטודנט מצטיין החליט לקחת הצעה למשרה קבועה ונחשקת. "התרגשתי בטירוף. זה לא משהו שחשבתי שיקרה. ניו יורק מהרבה בחינות הגשימה יותר מכל חלום שהיה לי".

כל מה שקורה כאן מונע מכסף. רועי ברון

במשרה הנחשקת קיבל רועי את החופש לבנות קורס בנושא שהוא בוחר ועליו ביסס את הלימודים. הקורס הראשון שהעביר היה זה שהוא עצמו חיבר על ההיסטוריה העיצובית של מנהטן. "כשאתה עובר לכאן אתה לא בקי בפרטים, ואתה מגלה דרך העיצוב את האידיאולוגיה ומה שעומד מאחורי העיר הזאת. היה לי חשוב לדבר על הארכיטקטורה שלוקחים כמובן מאליו, כמו ההיסטוריה של טיימס סקוור שהיא מעניינת בטירוף. איך הפך לאיזור שהוא שלט חוצות אחד גדול. בניו יורק מיתוג ומסחריות היו מרגע היווסדה מחוברים. הרעיון של החלוקה כאן עוצבה כבוקסות לקנות. זו עיר של מסחר. היא ממוספרת ומחולקת לאיזורים לקנייה. ברגע שהגריד נוצר זה הפך שטח מסחרי למכירה. זה מעניין איך ניו יורק וכסף שלובים משחר ההיסטטוריה שלה וכל מה שקורה כאן מונע מכסף".

בין מסחר לבין נוף בחר רועי להתעסק גם ברומנטיקה ולפתח אחת ולתמיד על מה בדיוק מדברים. "בחרתי לכתוב על רומנטיקה בעיצוב. חלק מהתזה שלי עסק בתנועה הרומנטית באמנות, נושא מאוד מעניין. היום כשחושבים על רומנטיקה מתכוונים לאהבה. ואני לקחתי את זה למקום שבאמת זה מגיע ממנו. התנועה הרומנטית הייתה על הבעת רגש, פנטזיה, הבעת דברים שלא מושלמים בעיצוב שלהם. הקורס בחן את התנועה והאם רומנטי זה משהו שיש לו אלמנטים ויזואלים. למשל יש מעצבים שמזוהים עם רומנטיקה היום כמו מקווין או ויויאן ווסטווד, אבל מה עושה את זה רומנטי. המטרה הייתה לבחון מה בדיוק זה אומר" .

מה זה אומר?

"אי אפשר להגיע למסקנה בלי התיאוריה וההיסטוריה שנעוצים בתנועה הרומנטית. זו הייתה כמיהה לפתיחות. כמו כל טרנד ותנועה באמנות הוא התחיל ממה שקדם לו. מה שקדם לזה היה לא פנטזיונרי אלא מדויק ופרופרציונלי, ובמקביל למהפכה הצרפתית ותמורות בעולם זה פתח את האמנות לבדיקת צדדים אחרים של אנשים ומציאות, מה שבתנועה הניאו קלאסית לפניהם לא עשו. הרומנטים אהבו את הלא נורמלי, הלא צפוי”.

איך אפשר להגיע להגדרה מדויקת?

"זו בדיוק המטרה בקורס. צריך לקחת את האינפורמציה ולבדוק את זה בעצמך כי אין הגדרה מדויקת. יש כל כך הרבה רעיונות מסביבה בניגוד לתנועות אחרות באמנות. עד היום היסטוריונים לא יודעים ועדיין בקורס היה חשוב לי לבדוק מדוע מעצבים מגדירים או מוגדרים עצמם ככאלו. למה הם מתכוונים?".

במהלך הקורס שהעביר רועי לעשרות תלמידים, סקרו את האמנים והמעצבים, בדקו קווים לדמותם והדיון עצמו, הוא מספר, היה מטרת הקורס. "הדיון שבו כל אחד מביא מהעולם העשיר שלו שתמיד יעשיר סטודנט אחר במידע שלא יודע היה מאוד מעשיר ומעמיק. הקורס מוביל מעצבים לעצב ממקום לא רק אינטואיטיבי אלא מגובש מתיאוריות ומסקנות".

לומדים גם גבולות עיצוביים?

"כאן הגדולה של עיצוב רומנטי. זה ללכת על חבל דק ללכת בתוך המסגרת ולצאת ממנה. התנועה הרומנטית מסרבת לתת לך להניח לילד החולם בך לגווע. הגבול הוא האתגר".

כל העיסוק בעיצוב וגבולותיו לא עורר בו את הכמיהה לעצב אלא להעמיק בעוד ועוד תיאוריות. למעשה הוא עבר ללמד בפרסונס גם קורס חובה מול 400 סטודנטים. "היה מלחיץ להעביר קורס כזה באנגלית אבל מדהים. אחת המטרות היא לגרום לסטודנטים לעיצוב לא לחשוב שזה משעמם. זה היה אתגר גדול להפוך את זה לנגיש וכיפי".

איך עושים את זה?

"היתרון שלי הוא שאני מגיע מעיצוב. אני מבין שזה צריך להיות נגיש. משהו שהעין קולטת והראש מבין. אקדמאים נוטים לפספס את זה ומייבשים גם נושאים מעניינים".

בקורס המבוא לעיצוב שהעביר רועי ניתנה לו האפשרות לעצב את ההרצאות והכיוונים כרצונו. "כמו ברומנטיקה כששאלתי שאלות גם כאן שאלתי מה זה יפה, מה זה מכוער, מה זה יקר או זול, מה הופך את כל אלו לעובדתיים? כמובן שאתה חייב לגבות את זה בתיאוריות אבל אני נותן גם המון דוגמאות. למשל בהרצאה של יוקרתי וזול התרכזתי בתיאוריה של מרקס כי אי אפשר להבין יוקרה של מוצר בשוק בלי להבין מרקסיזם. הורדתי את זה לרמת ההשוואות. אני לא מביא רעיון שלי אלא עובדות ורקע אקדמי תיאוריטי ומציג את זה לפיתחם".

סטודנטים לאופנה חולמים על איכות ותג מחיר גבוה, איך הם מקבלים עובדות כאלו?

"זה חזר שוב ושוב בקורס, הרעיון של מותג ומה זה מותג. גם בני אדם היום הפכו למוצד. לואי ויטון התיק עצמו לא שווה יותר מתיק אחר. מה שעולה לכם כסף זה מה שמסביב. זה משהו שלא בא לסטודנטים לקבל, הרי אף אחד לא רוצה למכור בזול. צריך לעבור את האנטי שלהם לשמוע את העובדות כי הן עלולות לנפץ חלומות. האתגר הוא לתת להם כלי כזה שהוא הכרחי למעצב".

היו הערות על הישראליות שלך?

"לא נתקלתי בזה אישית, לא הרגשתי משהו שמאיים עלי אישית, אבל הרגשתי הרבה פעמים צורך לתמרן דיונים קשים. למשל במבוא ללימודי עיצוב דיברתי על המושג של ה"אחר"תרבותית איך אנחנו מרימים את עצמנו ומורידים מישהו אחר כדי להרגיש טוב עם עצמנו. ממתגים אותו כאויב ודברים שהם חלק אינטגרלי בעיצוב. אתה מבין שזה נפיץ ומתישהו יגידו על ישראל ופלסטינים. אני לא נכנס לדברים האלו כי אני כישראלי ולא אובייקטיבי. זה לא קשור לדיעה פוליטית, אני פשוט יודע יותר על העובדות. יש אנשים שניזונים מסטטוסים בפייסבוק ואתה שומע את זה בצורה ברורה מאוד. זה מרתיח הרבה פעמים. לשני הצדדים אגב".

אתה מגשים חלום אמריקאי.

"לא היה לי חלום כזה אבל כן. אני מאושר פה מאוד”.