אתמול הוא קיבל לבית המלון שלו בבוורלי הילס, סלסלה מלאת שוקולדים ובקבוק חלב, מתנת יום הולדת מחברו הטוב, סטיבן ספילברג. את ספילברג הוא הכיר בעקבות עבודתם המשותפת על "רשימת שינדלר", הסרט שזיכה אותם באוסקר. "הוא איש מקסים. אדם אמיתי. אני מאוד אוהב אותו”, משתפך לוסטיג. בכל פעם שלוסטיג מדבר על ספילברג, הוא מתרגש עד דמעות. "הוא בימאי עם נשמה ואת רואה את זה בסרטים שלו. יש בימאים ששמים את הנשמה שלהם בסרט ויש שלא, כמו רידלי סקוט למשל, הבמאי של גלדיאטור. איתו לא כל כך אהבתי לעבוד, הוא לא כמו סטיבן".

איך הכרתם?

"זה היה מספר שנים לאחר שעברנו, אני ואשתי, ללוס אנג'לס מקרואטיה בשנת 1988. חיפשתי עבודה ולא הצלחתי למצוא. זה לא היה קל. בשלב הזה בחיי עשיתי כבר הרבה מאוד סרטים, ביניהם כנר על הגג ותוף הפח, אבל הייתי חדש בעיר. יום אחד, בראשית שנות ה-90, אשתי היתה במטבח והטלפון מצלצל. היא מרימה ואומרת לי: ברנקו, סטיבן ספילברג בטלפון בשבילך. אמרתי: יופי, בדיחה טובה. אבל באמת, התקשרו אלי ממשרדו של סטיבן להזמין אותי לארוחת צהריים. ג'רי מולר, שניהל את האולפנים של סטיבן, תן לי את התסריט של רשימת שינדלר וקבע לי פגישה עם סטיבן. כשסטיבן הגיע, הוא אמר שיש לו רק חמש דקות, אבל בסוף נשאר שעה וחצי. בסוף נישק לי את המספר שעל היד ואמר לי: אתה תהיה המפיק שלי. נפרדנו כשאנו שרים ביחד את השיר מרשימת שינדלר".

מה חשבת על התסריט?

"מאוד אהבתי אותו אבל זו לא היתה הפעם הראשונה שקראתי אותו. בפעם הראשונה זה היה מישהו מאולפני הסרטים של גולדווין מאייר שהביא לי את התסריט בשנת 1982 כשעבדתי על כנר על הגג. הייתי מנהל הלוקיישן של הסרט. הזכויות על הספר היו אז של סטיבן, אבל הוא לא רצה את הסרט והעביר אותו למרטין סקורסזה. יותר מאוחר, סטיבן התחרט והחליט שהוא כן רוצה לעשות אותו, אז הוא וסקורסזה החליפו ביניהם זכויות".

נאומו זכה לסטנדינג אוביישן. לוסטיג

איך בחרתם לתפקיד הראשי את ליאם ניסן?

"סטיבן, אמו ואני טסנו לניו יורק לחפש שחקן שיגלם את שינדלר וראינו את ליאם בהצגה. הוא מצא חן בעינינו מיד. הוא אחד השחקנים הגדולים בקולנוע. את מרגישה שאת יכולה לבטוח בו. אני מאוד מחבב אותו. כשצילמנו את הסרט היו לו חששות, איך הוא יגלם את הדמות הזאת. אני זוכר שצילמנו את הסצינה בתחנת הרכבת, סצינה מאוד אמוציונלית, והוא אמר לי: ‘איך אני הולך לעשות את זה?’ אמרתי לו: אל תדאג, אני הייתי שם, אדריך אותך. לאחר שצילמנו את הסצינה, עמדנו שם ובכינו. זה היה מאוד מרגש”.

אתה חושב שמההתחלה מטרתו של שינדלר היתה להציל יהודים?

"לא, זה משהו שקרה לו במהלך הזמן. יצחק שטרן (מנהל העבודה של שינדלר - א.א.) הוא מי ששינה אותו. הוא הפך מעובד לחבר, לשינדלר לא היו אף פעם חברים כאלו”.

לוסטיג ששימש מפיק ויועץ לסרט, זכה עבורו בפרס האוסקר. נאומו המרגש מעל הבימה, זיכה אותו בסטדינג אוביישן נלהב מהקהל. לוסטיג קיבל את הפרס בשם כל ששת המיליונים שנרצחו במהלך השואה, ביניהם רבים מבני משפחתו. הוא סיפר להם על הבטחתו לספר ולא להניח לאיש לשכח ועל כך שבזכות הסרט הזה, הוא הצליח לעמוד בהבטחתו.

לוסטיג לא שכח את ההבטחה שנתן. הוא הספיק להפיק ולעבוד על סרטים רבים העוסקים בשואה ובעשר השנים האחרונות הוא מריץ פסטיבל בזגראב, קרואטיה, העוסק בעיקר בשואה ובקיפוח מיעוטים שונים. לקרואטיה הוא שב עם אשתו, לה הוא נשוי כבר 45 שנה, לאחר שנים רבות בעיר המלאכים. "חיינו 26 שנים בבל אייר והיו לנו חיים טובים. הפקתי הרבה סרטים, זכיתי בשני אוסקרים (האוסקר השני היה על גלדיאטור), עשיתי הרבה כסף, אבל לא היתה לנו כל משפחה כאן. יש לנו בת יחידה שעובדת עבור הממשלה בזגראב. במשך השנים הלכתי מספר פעמים לבתי הקברות כאן ללוויות של חברים וראיתי איך כל הזקנים הולכים ולכולם משפחות וילדים והרגשתי צורך לחזור הביתה לקרואטיה. אמרתי לאשתי: בואי נחזור הביתה ונמות שם. יש לנו דירה גדולה בלב העיר והרבה חברים. כל יום אני לוקח את הכלב שלי לפארק ויש לי גם את הפסטיבל שאני מריץ שם, אז החיים שלנו די טובים”.

למדתי שמי שטוב וחלש לא יכול לשרוד. לוסטיג

למעט אשתו ובתם היחידה, אין ללוסטיג כמעט משפחה קרובה. רובם ניספו בשואה. הוא היה בטוח שאמו ניספתה באושוויץ, לשם נלקחו שניהם והופרדו. הוא עבר מאושוויץ לברגן בלזן, בדרך קפאה רגלו ומשקלו הידרדר ל-33 קילו בלבד. לאחר השחרור, הוא סיפר את סיפורו לחייל בעלות הברית שגילה לו לתדהמתו שאמו בחיים. "מסתבר שהוא הספיק לשמוע ימים קודם לכן סיפור דומה מאוד מאישה שאף היא שוחררה ממחנה כפיה. הוא הצליב את המידע והבין שאני בנה. אלא שהוא לא ידע לאיזה בית חולים היא נלקחה. הוא החליט לעזור לי למצוא אותה ואכן מצאנו אותה באחד מבתי החולים. היא היתה נגועה בטיפוס ומלאת כינים והיתה במצב קשה מאוד, אבל כשראיתי אותה, מייד זיהיתי אותה ורצתי אליה, עד כמה שיכולתי לרוץ עם רגלי הקפואה. אמי נפלה על הריצפה כשראתה אותי. היא היתה בטוחה שאני מת".

במשך שלושה חודשים נשארו לוסטיג ואמו בבית החולים שהאמריקאים הקימו וטופל במסירות על ידי רופא איטלקי שהציל את רגלו תוך כדי מכות חשמל. לאחר שהצליחו להתאושש ולהעלות קצת במשקלם, הם החליטו לחזור הביתה לקרואטיה, אז יגוסלביה. "שבנו לעיר וגילינו ששניים משלושת אחיו של אבי ניצלו. גרנו אתם בביתה של סבתי עד שהם עלו לארץ. הייתי בן 15 כשדודי עלו לארץ. אני לא רציתי לנסוע לישראל. הייתי מספיק עם יהודים. הם אלו שהיכו אותי במחנות. כולם היכו את כולם, במטרה להינצל, לקבל הטבות מהנאצים, לגנוב לחם. בגלל זה, כשחזרתי מברגן בלזן, לא רציתי יותר לחיות בין יהודים."

איך אתה מסביר ששרדת, ילד קטן ללא אף מבוגר בחייו?

"הרצון לחיות הוא מאוד חזק וגם התקווה שאפגש עם אמי. זה מה שחיזק אותי כל השנים. אבל זה לא היה קל. למדתי שמי שטוב וחלש, לא יכול לשרוד. רק החזקים שרדו ולפעמים, גם הם לא. לפעמים הם מתו בגלל שהיו יהירים מדי. אלו שהיו חכמים באמת, אלו הם ששרדו. אני חלמתי על איחודי עם אמי, ביתי ונופי ילדותי. זה מה שעזר לי לעבור את השנים האלו”.

קראתי שאתה אתאיסט ויש הרבה ניצולים שאכן איבדו את אמונתם במהלך השואה. ובכל זאת, בשנת 2011 כשהיית בן 79, החלטת לחגוג בר מצווה באושוויץ, למה למעשה?

"כי בשבילי זה לא קשור לדת אלא למסורת, לתרבות וזהו משהו שלא יכולתי לעשות בגלל שהייתי במחנות בגיל 13. עשיתי את הטקס בזמן אירועי מצעד החיים והשתתפו בו מספר רבנים, ביניהם הרב לאו. כתבו לי את התפילה שהייתי צריך לשאת בעברית באותיות באנגלית וככה נשאתי את הדרשה שלי. היו שם אלפי צעירים יהודים, אולי עשרת אלפים והם צעדו ביחד אתי והקשיבו לסיפורי וזה היה מאוד מרגש. סטיבן ספילברג גם שלח אלי ברכה מצולמת לכבוד בר המצווה”.

באמצעות הסרט, ניסיתי לספר את מה שראו עיני. לוסטיג

ב-22 ביולי, 2015, מסר לוסטיג את פסלון האוסקר שהוענק לו על "רשימת שינדלר" למוזיאון יד ושם. אל לוסטיג התלוותה בביקורו במוזיאון השואה, נשיאת קרואטיה, קולינדה גראבר קיטרוביץ. "ברנקו לוסטיג הוא ניצול שואה שקידם ערכים של סובלנות וחינוך בקרואטיה”, אמרה הנשיאה,"זוהי חובתנו האנושית להנחיל סובלנות וחינוך מסוג זה לילדינו, גם כהורים וגם כמורים. האוסקר הזה מייצג קרן אור מבריק של חסידי אומות עולם שעשו החלטה נכונה למרות הסיכון האדיר".

לוסטיג, נרגש עד דמעות אמר באותו מעמד: "באמצעות הסרט, ניסיתי לספר את מה שראו עיני. פרס האוסקר הזה מסמל עבורי את כל הנרצחים והשורדים של השואה, כל מה שהם עברו. הוא מייצג את כל האנשים שביקשו מאתנו לפני שנרצחו, לספר את סיפורם."

במהלך הראיון, מפתיע אותי לוסטיג כשהוא אומר שלדעתו השואה יכולה לקרות שוב. "אני בין הבודדים אולי שחושב כך. אבל זה יכול לקרות שוב אם לא נמשיך לדבר על כך ואני בין אחרוני ניצולי השואה שנותרו בחיים. מה יקרה לאחר שאנחנו נלך לעולמנו? אם לא נספר, היא תישכח. היא תישכח ממילא בעוד 50 שנה. אנשים צעירים בקרואטיה, לא יודעים ברובם הגדול על השואה. אין להם מושג מי היה היטלר ומה זה מחנה ברגן בלזן. בגלל זה כל כך חשוב לי ללכת לבתי ספר ולספר. אני מבקר כבר שנים, פעמיים בשבוע בבתי ספר, מרצה בפני ילדים בני 14 ומספר להם את סיפורי. הספקתי כבר לדבר בפני 8,000 בני נוער. אשתי קצת כועסת עלי על כך כי באחת הפעמים האלו, נפלתי וכך קיבלתי את הכיב בקרסול שמאוד מציק וכואב לי. כשאני הולך לנאום באירועי הזיכרון אני רואה בעיקר אנשים זקנים, אין מספיק צעירים שמגיעים לשמוע".

בגלל זה, חשוב לו מאוד להמשיך ולהריץ את פסטיבל הסרטים שלו, בו הוא מקרין בנוסף על סרטי שואה, סרטים על צוענים, שחורים, ויטנאמים ובכלל מיעוטים שונים החיים באירופה. "אנו מקרינים סרטים על סובלנות בתקווה לעורר מודעות ושאנשים יתחילו לדבר ולחשוב. יש לנו תיאטרון קטן בן 500 מקומות ואני והשותפה שלי הצלחנו להגיע במשך 10 השנים האחרונות ל-21 אלף צופים”.

כמה יהודים נותרו בקרואטיה?

"בזמנו היו כ-70 אלף יהודים, עכשיו יש לנו אולי 2000".

יש לכם בית כנסת?

"הנשיאה שלנו נתנה לנו מקום לבנית בית כנסת, אותו מקום בו שכן בזמנו בית הכנסת הישן שנהרס במלחמה, אבל אין מספיק אנשים שיבואו לתפילות. המקום יהיה טוב רק עבור הזיכרון, כמו מוזיאון”.

אתה חושב לפעמים מה היה קורה אתך אילו השואה לא היתה?

"הייתי מנהל מלון. זה מה שרציתי לעשות. אבי היה מלצר ואגב, אני גילמתי תפקיד קטן של מלצר ברשימת שינדלר".

אז איך בכלל התגלגלת להיות מפיק?

"דיברתי 4-5 שפות והיתה חברה בזגראב שחיפשה מישהו שמדבר שפות כי הם צילמו רפרודוקציה גרמנית על גבול הונגריה ויוגוסלביה. הם פירסמו מודעה בעיתון וכך הגעתי אליהם. זה היה הסרט הראשון שלי בשנת 1955. כך התחלתי להיכנס לעסקי הסרטים. הייתי מעורב בהפקת "מלחמה וזיכרון", "כנר על הגג", "בחירתה של סופי", "רוחות מלחמה" ועוד סרטים רבים".

אני מעריכה שרשימת שינדלר הוא הסרט החשוב מבין כולם.

"בהחלט. היה מאוד מרגש וקשה לצלם אותו.הוא החזיר אותי אחורנית, הזכיר לי את העבר ובכל זאת, הוא לא סרט ריאלי מספיק. המציאות היתה הרבה יותר קשה ונוראה. אמרתי זאת לספילברג והוא ענה לי שאם נעשה את זה כך, אנשים לא יצפו בסרט. גם לניצולי שואה היה קשה עם הסרט הזה. רבים הגיעו לסט וטענו בפני ספילברג שזה לא היה ככה וזה לא היה כך. הוא עורר הרבה אמוציות. אני זוכר שביום הראשון לצילומים, אחד הצלמים היהודים, צייר צלב קרס על המצלמה שלו. ספילברג ראה את זה וכעס מאוד: עוד פעם אחת אתה עושה דבר כזה ואתה מפוטר, הוא אמר לו. הצלם כעס שמצלמים סרט על השואה במצלמה גרמנית ובגלל זה צייר את צלב הקרס”.

יש הרבה ניצולי שואה שלא מוכנים להשתמש בתוצרת גרמנית או לנסוע במכוניות גרמניות, אתה אחד מהם?

"לא. אני סלחתי לגרמנים כבר מזמן. זה היה בביקור הראשון שלי באושוויץ לאחר השואה בשנת 1983 כשצילמנו את רוחות מלחמה. אני זוכר את הנאום שנשא דן קרטיס במקום לפני תחילת הצילומים, הסתכלתי מסביבי וראיתי כמה כולם היו מאוד נרגשים, חלקם הזילו דמעות, צלמים, אנשי הפקה, שחקנים, כולם אנשים צעירים, רבים מהם גרמנים. חשבתי לעצצמי: הם לא יודעים דבר על האס.אס אין להם שום דבר עם מה שקרה בשואה, אני לא יכול להאשים אותם. באותו רגע סלחתי להם. את לא יכולה לחיות את חייך מלאת שינאה, זה לא בריא. תראי, אתמול ישבתי לחגוג את יום הולדתי במסעדה עם שבעה חברים, ביניהם שלושה גרמנים ושלושתם אנשים נפלאים. חשבתי לעצמי שאם היו אומרים לי בתור ילד שיום אחד אשב לחגוג את יום הולדתי עם גרמנים, לא הייתי מאמין".