שבת, מונטה־קרלו, מפליגים.
"בשלהי הקיץ (לקראת עונת הסקי) מתחילה התִכתוֹבֶת בין ברלין ללונדון, בין פריז לאמסטרדם, בין רומא לורשה, בין המבורג לפראג. אנשים פונים אל חבריהם לברידג' בשנה שעברה, גולשי סקי נדברים ביניהם ובחורף נפגשים מחדש".
(אריך קסטנר, "שלושה גברים בשלג", 1933)
לפני ארוחת הערב הראשונה על ה"קריסטל סימפוני", יורשה נא לי להתעכב לרגע על ההליך הקרוי צ'ק־אין. למי שלא הפליג מעולם, זהו תהליך הקבלה לאונייה - משהו שבין תור בנמל תעופה לתור בבית מלון. היינו כבר באולמי רישום ובידוק לוהטים מחום, והמתנו שעות רבות לתורנו. במיוחד באוניות מרובות נוסעים. האונייה שלי, סימפוני, נחשבת לבינונית בגודלה: 940 נוסעים. אני נכנסת, מחייכים אליי, מבקשים דרכון וכרטיס אשראי ו...זהו. התהליך הסתיים. לאן ללכת עכשיו? אני שואלת, מבולבלת. את חופשייה. תשתי משהו על הבר על הסיפון. תלכי לחדר. תסיירי. תנוחי. המזוודות יגיעו.
רק שתדעו, זה הרגע הנשגב מכל: הכרזת העצמאות הזאת. האונייה לרשותך, היום עוד ארוך, ובכלל עוד לא הפלגת. נושמים לאט על הסיפון והולכים לתפוס את ההמבורגר הראשון ב"טריידנט" - בר אמריקאי עם בשרים טובים ושפע בלתי־נדלה. בריזה, והיא תתגבר עם ההפלגה. התחושה היא, כתמיד, כאילו שתיתי המון. ראש קל כנוצה. מעכשיו — אני מוח מפוך קליל וכל אלה במדים הם האחראים. מסע נטול הפקות, הזמנות, GPS וביטולים. אם אני רוצה עכשיו לישון 14 שעות (הו, הימים. פעם), איש לא יעיר לי דבר.
ה"קריסטל" היא חברת שיט מהטובות בעולם. הכל כלול על הסיפון, כולל משקאות חריפים ולא כל כך. הצ'ק־אין המייגע אינו קיים. המוטו הכללי הוא: "לא משנה מה תבקש — התשובה היא כן". המחירים בהתאם, אבל גם בכך, כידוע, אפשר למצוא הקלות (ראו קרוז טרנס־אטלנטי להלן).
למה לטוס אם אפשר להפליג לשם?
הוזמנתי לכאן לשישה ימים קצרים מדי שבהם איאלץ להקריב את גופי לנוחות שאיני מורגלת בה, ולחוות שיט מסוג אחר. אלא שאני ישראלית. אני אמורה להבין איך לנצח את השיטה, בדיוק כמו ווייז. איך לזכות בכל אלה ולא לשלם את מלא המחיר. נדמה לי שמצאתי פתרון. ראו בהמשך.
בארוחת הערב הראשונה בחדר האוכל של סימפוני, אני נזכרת מיד בקטע ההוא מ"שלושה גברים בשלג": יושבי השולחן, כולם מאזורים שונים בארה"ב, כבר מכירים זה את זה, מהפלגות ארוכות. מאוד. לחברת השיט הזו יש גוף רחב של קרוזיונרים מתמידים: לא מעטים עולים עליה למסע סביב העולם, או מבצעים רק קטע (Leg) ארוך או קצר ממנו (כמוני, למשל).
האנשים האלה לא טסו למונטה־קרלו, שממנה יוצאת האנייה, אלא פשוט הפליגו אליה ממיאמי. עבורם המסלול הזה של מונקו־קורסיקה־סורנטו־קפרי־מונטנגרו־דוברובניק־ונציה — הוא רק מקטע מתוך חודש שלם בים התיכון, שאחריו ישובו (כלומר, יפליגו!) חזרה לניו־יורק, יוסטון, ממפיס, לוס־אנג'לס. בדומה לגיבוריו של קסטנר, אנשים אלה כבר מכירים זה את זה, מתכתבים על הפלגות עתידיות, ומצרפים אליהם חבורות־חבורות של ספנים חדשים. השותפים במשט מחאה מסוג זה חולקים נוחות כלכלית וגיל שבו החיים אינם נגזרים על פי חופשות הילדים. האנשים האלה מפליגים המון, וזוכים (כמו כל העשירים) להנחות מפליגות. ללא קשר, מגיעות לכאן גם משפחות צעירות רבות להפלגות קצרות יותר.
יום ראשון: סוגיית המדריכה המנוזלת
קורסיקה. היום הראשון לשיט. זה הביקור השני שלי באי המרהיב הזה, הפראי וההררי ונטול הסצנה. אני מסמנת אותו לעצמי כיעד חופשה קיצי, קריר, אותנטי ויפה עד כלות.
הנה אחד מיתרונות השיט: עוצרים, טועמים, מסמנים כיעד לחופשה או מוחקים מן האג'נדה. הבעיה היא המדריכה שלנו: איומה. עניין של מזל. תיירי האוטובוס השכן זוכים בַשכִינָה, שעושה להם סיור מרתק, ואנו חובקים טמבלית מנוזלת שמקפידה למחוט אף לתוך המיקרופון.
הסיורים המאורגנים על ידי האונייה הם עקב אכילס בכל חברת שיט שהיא, אין שום שליטה על איכות המדריך שיעלה בגורלכם ויעלה לכם המון.
ל"קריסטל", לפחות, יש מגננה: בכל אוטובוס יש נציגים מן האונייה שממלאים טופס משוב קפדני. העילגת שלנו לא תדרוך יותר בבית ספרנו. נציגים אלה מעירים למדריך גם במהלך הטיול, אבל תמיד קיים הסיכוי להיקלע לזרועות טומטום קשקשן.
שני: יום שכולו ים
בא הרגע לנסות במרתוֹן את כל הסדנאות, ההרצאות והשיעורים שיש לקריסטל להציע. אם הייתי כאן על תקן נופשת בטלנית, מיינד יוּ, הייתי מתפרקדת לבטלה של תכלת שהדעת אינה סובלת. הייתי רק אוכלת, צוללת לתנומות של ים, טובלת בנופי מֵצַרי מסינה מן הסיפון הקדמי (באוניות האלה של קריסטל יימצאו לכם המון סיפונים קטנים וצדדיים להתבודד).
אבל אני כאן במשימה מדעית! אני עוברת קורס מרשים לצילום בסמארטפון אצל צלמי האונייה וחייבת לדהור באמצע אל הקורסים המפורסמים באמת של קריסטל: לימודי מחשב ורשת במסגרת מכללת University on the Sea. לנו, למשל, מסביר מדריך כיצד באמת להשתמש באייפון שלנו: אם תלחצו על Del ו־כ"ף סופית בבת־אחת, האייפון ישגר טיל קטן עם פרעושי דבר אל המשפחה הרועשת בתא הסמוך. טוב, סתם, אבל יופי של קורס.
האוצֵר לאמנות על האונייה מעביר הרצאה על מוזאיקה בוונציה שבה נסיים את מסע הכוּפתָה שלנו, ומכאן מדגימה נוריקו־סאן קשירת צעיפים: שלא ייראו על הצוואר כמו תחבושת חרדל נגד מיחושי גרון (רמז דקיק, נחשו כמו מי). השף היפני של מסעדת Silk Road, הסניף הימי של נובו על אוניות הקריסטל, מראה כיצד לצַלְחֵת סלט וואקמה ונורִי. וסליחה, אבל אני רצה עכשיו להרצאה של ד"ר סטיבן ווסלי על פומפיי: שלדים, ציורי קיר וגרפיטי שהשתמרו. אולי פומרול של פטרוס, אולי איזה אופוס של מונדאבי? אני נגררת אל טעימת היינות המלווים את השיט. מתבייתת על הארמניאק: שמיימי. לצערי, הוא אינו ב"הכל כלול". סביבי מאבדים אנשים את הפיכחות שנותרה בהם. ואני דוהרת לארוחת ערב, יגעה מרוב השכלה.
שלישי, ערב: מסעדת Silk Road
על כל אונייה יש מסעדת חדר אוכל ומסעדות מיוחדות בתוספת (באמת זעירה) של תשלום. כאן אין תוספת: הכל כלול. עיצוב בעץ שחור וגוני ים רכים, לבחירה, תפריט פאן־אסיאתי של נובו, או סושי־בר מעוצב לעילא, שמרני אך מבוצע לתפארת. אפשר לערבב בין השניים וכדאי להוסיף גם את אומצת ה־וואגיוּ (Wagyu) או את ה־Miso Black Cod. אל תוותרו על קומפוט הג'ינג'ר ולא על פריכיות השומשום השחור.
רק מה? רק שחובה לציין שהתפריט במסעדה הראשית כאן נותן פייט רציני ברמה זהה של טעם וצילחות. באוניות האלה תוכלו להפליג חודשיים ועדיין לזכות לגיוון ערָנִי, במיוחד אם תשלבו את כל הגילטי פלז'רס מה"טריידנט" שעל הסיפון, כלומר המבורגרים, נאצ'וז, צ'יפס ואמריקנה קולינרית בכל מנעמיה המלוחים/מתוקים/שמנים.
רביעי, ערב:
עייפים חזרנו מסורנטו ומקפרי כלילת היופי. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת לבדוק אישית כל אחד מארנקי הפורלה הוורודים־סגולים־בז'ים. בדיוטי פרי כאן יש מאה, כן? זכותי, לא? טוב, בסוף כמובן לא קניתי, כי אם אראה פתאום בעתיד חצי קילו בצל בסייל הם לא יכנסו לתיק הזה.
הכי חשוב: הקרוז האטלנטי
עכשיו יוני: תנו לי קרוּז אטלנטי סתווי. בבקשה, בבקשה. אני רוצה לעשות זאת על האונייה הזאת! למה? כי זאת ההזדמנות שלי לחוות את יופייה בזול. יופי שנועד לאנשים מהצד השני של גיל 40. העולם שייך לצעירים? חחחח... שיתרמלו להם, ב־3 רופיות ליום.
שבעה דברים שרציתם לדעת על קרוז טרנס־אטלנטי:
נתחיל מהשורה התחתונית: קרוז טרנס־אטלנטי הוא הרבה־הרבה יותר זול. את הקרוזים האלה מבצעות אוניות רבות בכל חברה אמריקאית פעמיים בשנה. באביב הן מפליגות ממילא מיבשת אמריקה לאירופה. הן עובדות כל הקיץ בכל מסלולי אירופה הקלאסית ועם בוא הסתיו, גם הספינות, כמו עגורים, מפליגות חזרה אל נמלי־החורף שלהן, בנסאו, למשל.
בעיקרון יש מסלולי הפלגה צפוניים מנמלים בבריטניה, הולנד, צרפת וסקנדינביה לניו־יורק ומסלולים דרומיים מאיטליה, ברצלונה או ליסבון אל מיאמי. הצפוניים עוברים למשל ברייקיאוויק, בגרינלנד ועוצרים באזורים לא מוכרים כמו נובה־סקוטיה והליפקס בקנדה. ההפלגות עוברות גם בחופי מיין היפהפיים.
המסלולים הדרומיים פוקדים בדרך את האיים האזוריים, קריביים כמו סנט־תומס. בקיצור, אתרים שעד היום לא ישבו חזק על מפת התיירות שלכם. הפשוט ביותר הוא לגגל Transatlantic Itineraries, ולהפעיל את הדמיון במסלולי הפלגה לא שגרתיים.
בחברה יקרה דוגמת הקריסטל, זוהי הזדמנות לחוות את כל מנעמי האונייה בשליש ממחיר ההפלגה בעונות הבוערות. עורו הנוסעים הבשלים! אלה שאינם כבולים למפגש עם הגננת! אתם הקהל שיכול לנצל זאת יותר מכולם.
רק תארו לכם איך תפתיעו את מוישה ממיאמי: היי, גבר. אני מפליג אליך מברצלונה! ובמקום להצטופף במכלאת הבקר הקרויה מטוס, אתם מתרווחים בעשרות נקודות החן של אונייה גדולה, וחוסכים טיסה טרנס־אטלנטית שוחקת.
ומה אעשה שם בלי לרדת לחוף?
תרד לחוף, אבל פחות, ולכן דואגות חברות השיט לשלל תוכניות על האונייה (ראו יום ים).
הספרייה! זו שעל הסימפוני היא העשירה והמפתה ביותר שראיתי. כולם שואלים מכאן גם סרטים, כמובן. מודעת להרגלי התולעת שלי להיעלם בתוך ספריות, אני מגבילה את עצמי לחצי שעה ביום (של ספרי בישול! תארו לעצמכם). אבל בהפלגות ארוכות יותר, אפשר להתמסר לפיקשן, אלבומי מסעות, המון גיאוגרפיה, סרטי טבע, והכל בישיבה נפלאה בספרייה כמו של פעם.
ואם נהיה קטנוניים נזכיר שגם הקזינו וגם הדיוטי־פרי פתוחים הרבה יותר שעות ביממה בשל מיעוט העגינות (למי שלא הפליג עדיין: על פי חוק בינלאומי הקזינו וחנויות הדיוטי־פרי נפתחים רק בלב ים וסגורים בשעות העגינה).
ויש גם מתכון: הצ'אטני של דבשני
כותבת מדור זה מצוידת תמיד, גם בתור לביטוח לאומי, באייפד, אייפון, ארבעה עטים ושני פנקסים קטנים.
המתכונים המתוקים ביותר, התובנות המפתיעות ביותר, כולם מתרחשים, איכשהו, בתור לקוסמטיקאית או לירקן. אני צדה אותם בעודם עפים באוויר, שלא לאבד טיפה. שולחנות ארוחת ערב על אונייה עם שכנים זרים הם מקור מופלא לרעיונות מפילים לשולחן המטבח.
אלא שנוסעי השולחן שלנו הם ספנים למרחקים ארוכים, כאמור, וספק אם מישהי מהנשים בישלה משהו בחודשים האחרונים. היא הרי הפליגה במקום לטוס, ממיאמי לברצלונה, משם לגנואה, משם דרך ונציה למקדוניה.
נו, אז מה? הנה ייסדתי ופתחתי בורסת מתכונים עם העובדים השונים על סיפון האונייה, צעירים ברובם, מחלקי עולם שונים. מרתק, אני אומרת לכם.
מרי, החדרנית שלנו, היא יהודייה ממאניפור, הודו, והיא מספקת מתכון מצות הודיות.
מכולם אני מבקשת את אותו הדבר: את ממומבאי? אני פונה לקוסמטיקאית הנפלאה דבַשני — אז אנא ממך מתכון הודי, קצר, כן? אבל עם סוד, כלומר, טריק. כלומר, טיפ. (באנגלית זה: Recipe with a Spin).
דבשני אף אינה מהססת: זה המתכון הסודי שלי לצ'אטני עגבניות פשוט:
דבשני. את דבש.
אני כבר יודעת מה זה דבש בעברית. כל הנוסעים מישראל זוכרים ככה את השם שלי.
והספין?
אוה. אני מוסיפה לזה ביצים.
יעני שקשוקת סלאם בומביי.
אבל אפשר גם חתיכות קטנות של טלה!
הנה המתכון: צ'אטני בומביי עם הפתעה
(השתמשו בצ'אטני הזה הצונן, כמו בצ'ימיצ'ורי לליווי בשר ודג על האש)
1 כוס מחית תמרינד
1 כוס מים רותחים
2 כוסות מיץ עגבניות טרי או משומר
חצי כוס עלי כוסברה טריים
1 בצל בינוני קלוף וחתוך לקוביות
1 כוס סוכר חום
1 כפית פלפל צ'ילי טחון (או בהתאם לחריפות הנהוגה אצלכם)
3 שיני שום קלופות
מלח ופלפל לטעם
3 כפות מיץ לימון טרי וסחוט
הכנה:
מערבלים את כל הטעמים במעבד מזון לבלילה קצוצה. מצננים 30 דקות בכלי סגור במקרר. טועמים, מתקנים תיבול וחריפות. מגישים עם הבשר.
הכותבת הייתה אורחת מחלקת השיט קרוז No.1 של אופיר טורס
