"אצלנו אוהבים כדורגלנים, לא סופרים"
איך הצליחה פסיכיאטרית מאנגליה לכתוב בהפסקות שבין המשמרות ספר שהפך תוך זמן קצר לרב־מכר מטורף? יניב חלילי נפגש עם ד"ר ג'ואנה קאנון, אחת הסופרות הכי מדוברות בעולם כיום, ושמע ממנה למה היא לא מאמינה שמישהו יקרא את הלהיט שלה, "הצרה עם עזים וכבשים", גם בעברית
ג'ואנה קאנון זוכרת את היום הראשון שלה בעבודה כרופאה בבית חולים פסיכיאטרי באנגליה. עוד בטרם הספיקה להתרגל לשם "דוקטור", נקראה הדוקטור קאנון לחדרו של אחד המטופלים. "את צריכה לקבוע את מותו", הצטוותה. קאנון הייתה המומה. “ידעתי מה לעשות אבל היה קשה לי מבחינה אמוציונלית. חשבתי על קרובי המשפחה של הנפטר, התבוננתי בכל איחולי הרפואה השלמה שהתנוססו על כרטיסי הברכה לצד מיטתו, ראיתי את הנפטר כאדם, לא כמטופל".
אז היא עשתה את הדבר הנכון ביותר במטרה להתגבר על הטראומה ההיא ועל אלו שבאו אחריה - היא התחילה לכתוב. “חזרתי לילדות, הייתי ילדה יחידה, שגדלה בכפר קטן בחור נידח ואת מרבית הזמן ביליתי בספרייה. אמא שלי נהגה לקחת מחברת ועט לכל מקום שהלכנו אליו ובזמן שהיא הייתה יושבת ומדברת עם חברות או עוסקת בעיסוקיה, אני כתבתי. כרופאה, התחלתי לכתוב בלוג על רפואה. חשבתי שאף אחד לא יקרא אותו, אך להפתעתי קיבלתי תגובות רבות. הסופרת ג'ואן האריס ("שוקולד") שאלה אותי: 'למה את לא כותבת ספר?' אז התחלתי לכתוב בהפסקות בין המשמרות שלי, או בשלוש לפנות בוקר, כשכל המטופלים בבית החולים ישנו. זה היה הגילטי פלז'ר שלי, לא סיפרתי לאף אחד".
מה יגידו השכנים
לפני שנתיים היא החליטה לקחת חלק בתחרות סופרים בפסטיבל בעיר יורק, שבו כותבים מקריאים חלק קצר מספר הביכורים שלהם בפני עורכים וסוכנים - כמו "אקס פקטור - גרסת הסופרים". קאנון הקריאה קטעים ממה שעתיד היה להפוך ללהיט "הצרה עם עזים וכבשים" - וזכתה בפסטיבל. שלושה ימים לאחר מכן קיבלה מבול של פניות מסוכנים. היא שכרה סוכנת, שכבר באותו סופ"ש השיגה לה חוזה ב"הארפר קולינס", אחת מהוצאות הספרים הגדולות בעולם. “זה היה מפחיד, קיבלתי מקדמה וחוזה לספר שעדיין לא נכתב, בהתבסס על כתב יד שלא יצא את גבולות הלפטופ שלי", היא אומרת וההתרגשות עדיין ניכרת בקולה.
בחודש ינואר השנה ראה אור ספר הביכורים של קאנון, ולמרות השם הלא־שגרתי הוא טיפס בקלילות של כבשה אל מצעד מכירות הספרים בבריטניה. אחר כך הגיעה גם ערימת סופרלטיבים חריגה בכמות וברמת ההתלהבות, במיוחד עבור סופרת שזהו ספרה הראשון. "הרומן שכולם יתאהבו בו השנה", נכתב ב"אובזרבר". "ספר ביכורים עילאי", התענג "הטיימס".
והם לא הגזימו. "הצרה עם עזים וכבשים" הוא ספר נבון, קולח, מענג ובעל רבדים רבים. זהו מותחן שנון שעלילתו מתפקדת גם כמיקרוקוסמוס לאמירה חברתית. בקיץ 1976 גל חום בלתי נסבל פוקד את אנגליה, אבל תושבי השדרה עסוקים בהיעלמותה המסתורית של גברת קריזי מבית מספר שמונה. גרייסי בת העשר, ילדה בריטית טיפוסית - צינית ונבונה, מחליטה לחקור את התעלומה ביחד עם חברתה טילי. הן עוברות בית אחר בית, פותחות את תיבות הפנדורה השונות של השדרה, חושפות את ערוותם של השכנים, את דעותיהם הגזעניות ואת סודותיהם הכמוסים ביותר.
הבחירה לספר סיפור למבוגרים מנקודת מבטה של ילדה בת עשר הייתה בחירה אמיצה. אמנם נכתבו ספרים בסגנון דומה, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא אחד מהם, ולחלופין ספרי שואה כאלה ואחרים. אבל זה לא מוריד את מעמסת האמינות המוטלת על כתפיה של קאנון בת ה־47, רווקה ללא ילדים ("אבל עם כלב", היא מדגישה). אלא שמאחורי הבחירה בגרייסי נמצאה סיבה טובה: "רציתי מְספר ללא אג'נדה, כי לכל דיירי השדרה יש אג'נדה כלשהי ורציתי דמות ללא צל עבר. ילדים רואים את הדברים כהווייתם אבל הם לעיתים לא רואים הכל ולכן הקורא צריך להתאמץ ולהשלים פערים. הילדה גם מסתובבת בין מבוגרים, שלא מתייחסים אליה או לוקחים בחשבון שהיא שם - ואומרים את כל שעולה על רוחם. במהלך כתיבת הספר, קולה של גרייסי הידהד בראשי. הייתי הולכת לסופרמרקט ושומעת אותה בראשי, מגיבה על דברים שהיא רואה, ואז חוזרת הביתה וכותבת כל מיני שורות שהיא 'אמרה'". אמנם אין לי ילדים משלי, אבל בכל אחד מאיתנו יש ילד. לפעמים אנחנו מתעלמים ממנו, אבל הילדה בתוכי ממשיכה לדבר ולחיות".
אצלנו אוהבים רק כדורגל
את התמימות שלה מאבדת קאנון בעקביות בחודשים האחרונים. מאז שהספר ראה אור בבריטניה, בתחילת השנה, היא עסוקה במסע מסיבי של יחסי ציבור. היא לקחה הפסקה מהעבודה בבית החולים הפסיכיאטרי בו היא עובדת, סמוך לכפר בו היא מתגוררת, אשבורן שבמחוז דרבי. "מדי פעם אני מתגעגעת למטופלים שלי, אז אני קופצת למשמרת", היא אומרת. "אני לא אהפוך לסופרת במשרה מלאה, כי אני לא רוצה לשבת ולכתוב בבית כל היום".
אבל בימים אלה היא בכל זאת יושבת וכותבת את ספרה השני, עליו היא קיבלה מקדמה חסרת תקדים בת 300 אלף ליש"ט מהוצאת הספרים שלה. לאחרונה היא נאלצה להתגבר גם על פחד הטיסה שלה והוציאה דרכון, "כי אני חייבת להגיע לניו־יורק ולמוסקבה, לפולין ולפריז. הספר שלי יצא בכל המקומות הללו, אתה מבין? התרגשתי מאוד לראות גם את הספר בעברית, כתוב מימין לשמאל. מי היה מאמין שאכתוב ספר, שאנשים בישראל יקראו אותו?" (הספר ראה אור בעברית בהוצאת תמיר־סנדיק, י"ח).
רק למקום אחד הספר עדיין לא הגיע - לכפר הקטן בו היא מתגוררת. רק לא מזמן למדו 8,000 תושבי הכפר על הסופרת הבינלאומית המצליחה המתגוררת ביניהם. "העיתון המקומי כתב עליי כתבה נחמדה. גם אמא שלי מסתובבת בשוק המקומי ומספרת שכמה אנשים קנו את הספר, אבל אין לנו חנות ספרים מקומית והספר עדיין לא הגיע לספרייה. אף אחד לא מתייחס אליי כאל סופרת מפורסמת - אצלנו בכפר הבריטי הקטן אוהבים כדורגלנים, לא סופרים".
לפנייה לכתב/ת 
