פרידה מהאיש שלא נתן להיטלר לנצח
הלווייתו של אלי ויזל ביום ראשון בניו יורק היתה אמנם פרטית, אבל האבל עליו הקיף את העולם
ביום ראשון, בשעת בוקר מאוחרת, בשדרה החמישית במנהטן, התאספו בבית הכנסת המקומי קרובי משפחה, חברים וראשי הקהילה היהודית בניו יורק לחלוק כבוד אחרון לניצול השואה, זוכה פרס נובל אלי ויזל ז"ל שנפטר יממה קודם בביתו שבאפר איסט סייד, שם הוא מתגורר כבר למעלה משישה עשורים.
הטקס, לבקשת המשפחה היה סגור ופרטי. "בטקס המצומצם”, מספרים כמה מהמוזמנים, "נאמו שבעה מקרוביו, ביניהם אשתו, בנו, בנו של חברו הקרוב, נכדו ואחיינו והרב המקורב.כולם", כך מציינים, "הזכירו את אהבתו ותרומתו לישראל".
מספרים שענייני מדינת ישראל קדמו אצל ויזל לאורך השנים, לכל דבר. ב-2010, למשל, לאחר הדרישה האמריקנית מישראל להפסיק את הבנייה בירושלים, הוא פרסם מודעת עמוד "למען ירושלים"בעיתונים "וושינגטון פוסט"ו-"וול סטריט ג'ורנל". במודעה כתב ויזל כי"ירושלים חייבת להישאר הבירה הרוחנית של יהודי העולם, לא סמל של צער ומרירות, אלא סמל של אמון ותקווה. ירושלים היא הלב של הלב שלנו, הנשמה של הנשמה שלנו". אהבתו למדינה הייתה ניכרת. בעבר אמר שההפך מאהבה זה לא שנאה, אלא אדישות.
אלי ויזל נולד למשפחה דתית אורתודכסית בעיר סיגט בצפון טרנסילבניה ברומניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נשלחה משפחתו למחנות הריכוז, אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ, והוא ואביו נשלחו לעבודה במחנה. כאשר הצבא האדום התקדם לאושוויץ, ויזל ואביו צורפו לצעדת המוות למחנה בוכנוואלד. האב נפטר במחנה וויזל שרד עד לשחרור בוכנוולד על ידי בעלות הברית. לאחר ששוחרר ממחנה בוכנוולד, נשלח לבית יתומים בצרפת. במהלך שהותו במקום צולם לכתבה בעיתון, אחותו הגדולה ששרדה את השואה זיהתה אותו בתמונה ואיתרה אותו.
ויזל עבר לפריז, למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך שימש כעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וגם עבור "ידיעות אחרונות".
בשנת 1956 הגיע ויזל לניו יורק, עבר תאונת דרכים קשה ורותק לכיסא גלגלים למשך שנה. זמן קצר לאחר מכן הפך לאזרח אמריקאי.בתחילת דרכו, סרב לכתוב ולדון על השואה, וטען כי לא נמצאות המילים שיכולות לתאר את גודל הזוועה. בהמשך, לאחר שנפגש עם חתן פרס נובל פרנסואה מוריאק, דעתו השתנתה .
ספרו המפורסם, "הלילה", היה ספר זיכרונותיו של ויזל מתקופת שהותו במחנות ההשמדה, והוא נחשב לאחד הספרים הנפוצים ביותר על תקופת השואה.
לאורך חייו, כתב ויזל 47 ספרים, מהם ארבעה העוסקים בשואת העם היהודי ובסבלן של קהילות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים. מעולם לא חדל לכתוב ולהילחם עבור מה ומי שהאמין . "יושרתו של אדם אחד יכולה לעשות את ההבדל"אמר, ועשה. הוא כתב מאמרים רבים והירצה ברחבי העולם נגד רדיפת עמים, גזעים וקבוצות חלשות בעולם. בשנת 1986 זכה בפרס נובל לשלום כהוקרה על מחויבותו לנושא, והפצתו ברחבי העולם.
במרוצת השנים נשמעו ביקורות על הרווחים שעושה ויזל מספריו על הנושא הכאוב,מה שלטענת מקורבים הכאיב לו מאוד. "אלי ויזל לא הכניס לכיסו סנט או אגורה שקיבל על פעילותו בנושא השואה", אמרו. את רוב הרווחים מהספרים שכתב הוא נהג לחלק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות" ותרם רבות למדינת ישראל. לפני כמה שנים, היה ויזל אחד הנפגעים מפרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, כשקרן אלי ויזל לאנושיות ספדה נזקים כבדים ואיבדה קרוב ל-15 מיליון דולרים.
כשיצאו פוקדי הלוויה השקטה של ויזל מבית הכנסת בתפילה ללוות את הארון, גילו עשרות בודדות של אנשים, שהתאספו לאיטם בדממה מחוץ לדלת, לאורך הרחוב, מבקשים גם הם להיפרד מהאיש שעבורם היה סמל, ועבור חלקם, משנה חיים. "אלי ויזל ידוע בהיותו ניצול שואה", סיפרה אחת מהנשים הראשונות שהגיעו והמתינו מחוץ לבית הכנסת, "אבל בשבילי הוא היה מורה ששינה את חיי. שמעתי את ההרצאות שלו והוא גרם לי להבין את המשמעות העמוקה של יהדות, ליישם אותה. כשהוא דיבר, אין מי שלא הקשיב". מסביב סקרנים עוברים ותוהים מדוע לימוזינות, שוטרים וקובץ מגוון של אנשים התכנס מחוץ לבית הכנסת. אחד מהם שואל אם ויזל קשור לישראל ומיד מתחילה אחרת לענות לו ולספר על תמיכת ויזל בישראל, ומשם לרזי הסכסוך.
היו שקראו תהילים, היו שעמדו בשקט, דומעים. חלקם הגיעו במיוחד ממקומות מרוחקים. "אני יודע שעוד יהיה טקס ציבורי יותר", אמר אחד מהם, "אבל מאתמול אני חושב על המשפחה שלי שנספתה בשואה, ועל אלי ויזל כסמל, וכמה אמא שלי, ניצולה בעצמה, אהבה אותו, כמה ריגש אותה שהוא עשה כך כך הרבה ותמיד אמר שהוא לא יכול לדבר בשם כל הנספים, שלכל אחד מהם היו חלומות, חזון. היה חשוב לי להיות קרוב היום".
"בעלי היה לוחם”, אמרה אשתו מריון, "הוא הקדיש את חייו להילחם עבור הזכרון של 6 מיליון יהודים שנספו בשואה והוא נלחם למען ישראל. הוא נלחם אין ספור קרבות עבור חפים מפשע, בלי שום התייחסות למוצאם ולאמונתם". כשיצאה מבית הכנסת על כסא גלגלים קיבלה באיפוק, ביחד עם ילדיה, את המנחמים הרבים. ביניהם חברו הקרוב איש הטלוויזיה הוותיק טד קופל, אברהם פוקסמן, לשעבר ראש הליגה נגד השמצה בארה"ב, הרב שמולי בוטח, קנדי אלקין, ג'ורג' קליין וארתור שנייער, מראשי הקהילה היהודית בניו יורק ורון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שאמר עם צאתו מבית הכנסת שזוהי "אבידה גדולה לעם היהודי. אובדן גדול לאנושות. אלי ויזל היה אדם מיוחד במינו ואנחנו נתגעגע אליו מאוד".
מי שחיזק מקרוב את המשפחה עם צאתם מבית הכנסת היה הקונסול הישראלי היוצא עידו אהרוני, ששמר עם ויזל על קשר הדוק. "מותו של אלי ויזל היה אבידה גדולה לאנושות, לא רק לעם היהודי ולישראל. הוא היה קול המוסר בעיר החשובה בעולם וממנה הצליח לחנך ולטפח מנהיגים בינלאומיים לגבי חשיבות הסובלנות. ברמה האישית הוא היה ידיד נפש שלי ושל עמיתי וקודמיי. תמיד נכון לעזור, עם קיבולת בלתי רגילה להכיל וסובלנות אין קץ. הוא שימר מערכות יחסים עם אלפי אנשים, כולל איתי ואני מחשיב אותו למנטור, מורה דרך ומורה אישי".
אחרי הטקס נקבר ויזל בעיירה קטנה באפ סטייט ניו יורק ובתום השבעה מתוכנן אירוע אזכרה פומבי במנהטן.
