אהובתו של נפוליאון: פרק ראשון מ"ז'וזפין"

סיפור אהבה שהיה לאגדה וסמל לתאוות כוח עומדים במרכז ספרה של קייט ויליאמס, סופרת ביוגרפית, פרשנית והיסטוריונית הבית של רשת CNN.  נפוליאון בונפארט ואשתו ז'וזפין, שעלו לגדולה באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה הצרפתית הוא גם סיפורו של החייל הקורסיקני האלמוני שהיה לקיסר כמו גם של האישה שעמדה לצדו.

לאחר ילדות פראית באי הקאריבי מרטיניק, נישואים אומללים לאציל צרפתי ומאסר ממושך, נותרת ז'וזפין דה בוארנה, בתו של בעל מטעים עני, בחוסר כל. בעלה ורבים מחבריה הוצאו להורג, וז'וזפין מבינה שעתידה נתון בידיה. בשאפתנות חסרת מעצורים היא מצליחה לטפס במעלה הסולם החברתי.

ואז, כשהיא אחת הנשים הידועות בפריז ופילגשו של איש רב-עוצמה, היא נענית לחיזוריו של קצין צעיר ואלמוני, מצביא שעתיד להיכנס לדפי ההיסטוריה."ז'וזפין" מלא בדמויות ססגוניות ובתקופה היסטורית שעיצבה עולם שלם. בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "ז'וזפין".

• רוצים לקרוא את "ז'וזפין" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

לה פאז'רי

יום אחד באביב 1763 עלתה אישה צעירה אל פסגת גבעה במטע שבדרום האי מרטיניק. רוז-קלייר דה טאשר דה לה פאז'רי, בת עשרים ושש, הייתה בחודש השישי להריונה עם ילדה הראשון, צאצאית לאחת המשפחות החשובות באי, ולא מי שנבהלת בקלות. בשבע השנים האחרונות ראתה קרבות עם הבריטים על השליטה באי. כוחות צרפת שלטו בנמל הסמוך, פור-דה-פראנס, ונלחמו בחירוף נפש.

המתיישבים הצרפתים במרטיניק הסתגרו בבתיהם, מפחד שחיילים או עבדים מתמרדים יגזלו את אדמותיהם. בעלה יפה-התואר הגן על האי והיא הייתה מאוהבת בו בכל לבה. לבסוף, ב-1763, חתמו הבריטים והצרפתים על הסכם - האי מרטיניק יהיה צרפתי. רוז-קלייר עלתה על הגבעה בלוויית שפחותיה, והשקיפה על הספינות הבריטיות באופק, מפליגות לדרכן. היא טפחה על התפיחה שבבטנה בביטחון שבן הוא מה שהיא נושאת ברחמה.

שלושה חודשים אחרי כן, ב-23 ביוני 1763, נולד פרי בטנה הראשון של רוז-קלייר. אפשר לומר שמארי-ז'וזף-רוז דה טאשר דה לה פאז'רי נחלצה ברגע האחרון מלהיוולד בריטית. "בניגוד לתקוותינו ראה האל לנכון להעניק לנו בת," כתבה רוז-קלייר אחרי הולדת בתה הקטנה. "אך אושרי אינו גדול פחות. מדוע לא נאמץ לעצמנו עמדה חיובית יותר כלפי בנות מיננו?"

אבל הילדה הייתה אכזבה מרה לשאר בני המשפחה. בעלה של רוז-קלייר, ז'וזף דה טאשר דה לה פאז'רי, השתוקק לבן שאולי יוכל יום אחד להוביל את המשפחה לחוגי האצולה. משפחתה קיוותה לבן שיקבל עליו את ניהול האדמות. מארי-ז'וזף הייתה חסרת ערך כילדה, ונועדה במקרה הטוב לנישואים בגיל צעיר לאחד מבעלי האדמות, ואחר כך לחיים כמטרוניתה עסוקה בטיפול בחצי תריסר ילדים.

האי הזעיר מרטיניק, שאורכו בקושי שישים קילומטרים ורוחבו כעשרים ושלושה קילומטרים, שוכן במרחק של כששת אלפים קילומטרים והפלגה של שבועות אחדים מצרפת - מרוחק מהמולדת. הצרפתים נלחמו עליו בגלל אדמותיו הפוריות, אך ראו במקום פרה חולבת מזומנים ובתושביו אנשים פרובינציאליים וחסרי השכלה.

משפחות אחדות באו מצרפת כדי לעשות שם את הונן, אבל לא בלי מבוכה, כי עיר הבירה, פוֹר-רויאל - כיום פור-דה-פראנס - לא הייתה מעוז של תרבות. "כולם נחפזים להתעשר, כדי להימלט ממקום שגברים חיים בו בלי מעמד, בלי כבוד."2 הנשים שם היו רדומות והגברים נאבקו עם פיתויי ההתמכרות לרוּם של האי, להימורים ולפתרון בעיות באמצעות דו-קרב. הילדים חונכו לקבל לידיהם את המטעים, כאדונים או כרעיות ולעולם לא לעזוב את הקריביים.

ז'וזפין הוא השם שנתן לה נפוליאון מקץ שנים. מארי-ז'וזף הייתה מוכרת במשפחתה בשם איוֶוט, או רוז במעמדים רשמיים מאוד. היא נולדה לשושלת בירידה. אמהּ, שנולדה בשם רוז-קלייר דה וֶרזֶ'ה דה סַנוּאָה, הייתה בת למשפחה עשירה של בעל מטע, וצאצאית של פייר בֶּלאן ד'אֶנאמבּוּק שייסד את המושבה הצרפתית הראשונה באי ב-1635, ושל גיוֹם ד'אוֹרַנז', שהגן על תושבי המושבות מפני הצי ההולנדי שניסה לכבוש את האי ב-1674. רוז-קלייר הייתה בת גאה למשפחה מיוחסת - משפחת סנואה הייתה הבעלים של שטחי קרקע במרטיניק, ואביה היה מעמודי התווך של החברה המקומית - grand blanc אמיתי - ואחד מבעלי האדמות האמידים ביותר ובעל שליטה כמעט מוחלטת באי.

רוז-קלייר הייתה אמורה להינשא לבן של משפחה עשירה אחרת. אך היא הייתה כבר בגיל מתקדם להחריד – בת עשרים וחמש - ועדיין לא נשואה, שעה שרוב הנערות היו נשואות זה כשמונה שנים וכבר היו לאמהות. כאשר ז'וזף-גספאר דה טאשר דה לה פאז'רי העני למדי ביקש את ידה, היא שמחה להזדמנות, ולהוריה לא נותר אלא להסכים. ז'וזף היה גבר רב-קסם ומבין דבר בנשים. אביו, גספאר-ז'וזף, היה משגיח במטע, עם מוניטין של קלות דעת ונֶהֶנתנות. הודות לכישרונו ביצירת קשרים, הוא הצליח למקם את בנו במשרה בחצר המלוכה הצרפתי, כמשרת בארמון ורסאי. הצעיר חזר מקץ שלוש שנים, הדור, מלוטש ובחיפוש אחר אישה עשירה.

הזוג הצעיר וחסר ההתאמה התמקם בביתו, במקום שמארי-קלייר חיה בו את רוב חייה - מטע גדול ויפה ליד הכפר הקטן טרוּאָה-אילֶה בדרום-מערב מרטיניק. "אחוזת לה פאז'רי", כפי שנודע שמו של המקום, השתרעה על כחמשת אלפים דונמים של אדמה פורייה מאוד, בין גבעות מוריקות. קקאו, קפה, קַסאוָוה וכותנה פרחו על המדרונות, וכבשים ופרות רעו בשדות מרעה עשירים, וזה אחרי זה הקיפו שדות של קני סוכר את הבית. הנהר לה פאז'רי התפתל בשטחי האחוזה.

בדומה לרוב האחרים סיפק גם מטע זה את צורכי עצמו והיו לו נגרים וסוחרי ברזל משלו, וגם טחנת קמח, מנסרה וביתן לטיפול בפציעות ובמחלות. למעלה משלוש מאות עבדים מותשים, ולא אחת חולים, עסקו בגידול קני הסוכר והקקאו וטיפלו בפרות, וכולם היו דחוסים בצריפים ובפחונים צרים ליד הבית הגדול. כמעט ברגע שז'וזף שלח את ידו בניהול, החלו רווחי המטע להידלדל. "יש לו כוונות טובות," אמר עליו אחיו, "אבל צריך לדחוף אותו."

לאיווט, קיסרית צרפת לעתיד, הייתה, לדבריה שלה, "ילדות של פינוק".4 הוריה, סביה ודודתה הרווקה הניחו לה לעשות כרצונה. ביתה היה בית אחוזה גדול, מבנה חד-קומתי מעץ עם חלונות גדולים שנפתחו לאוויר שבחוץ. ככל הבתים במטעים, הוא ניצב במרכז מתחם האחוזה, כדי לאפשר לבעלים לראות את עמל עבדיו.

יותר מארבע מאות מטעים היו באי, ולה פאז'רי היה קטן וצנוע יחסית אבל יפה למראה - לפחות בעיני התושבים הלבנים. מרפסת מקורה, מקושטת בעציצי פרחים הקיפה שלושה צדדים של הבית, וסביבו היו מבני חוץ, לרבות אחד מאבן ששימש מטבח, וגם גן יפה ובו עצי תמרינד ומנגו והרדוף, וסביבם גדר פורחת. כל שנותר היום ממִבני הבית הוא המטבח, כי הוא, כנהוג, נבנה מאבן ולא מעץ. אף שהוא עכשיו חלק מהמוזיאון ובלי כל האביזרים והמחבתות והסירים, גודלו בלבד ממחיש כמה מזון נדרש אפילו למשפחה קטנה ומשרתיה.

איווט גדלה והייתה לילדה יפה ומאושרת, עם עיני ענבר צלולות ועור יפה. ככל ילדי המטעים הייתה לה אומנת שחורה (נוהג שזעזע את הצרפתים). הילדה עשתה את ימיה עם אומנתה, מריון, ועם המשרתות האישיות שלה, ז'נבייב ומוריסֶט, שהקדישו את עצמן לטיפול בה. מחשש שאחרת יאבדו את מעמדן כמשרתות בבית, הן צייתו לכל גחמה של איווט והתייחסו אליה כאילו הייתה נסיכה.

"רצתי, קפצתי, רקדתי, מבוקר עד ערב; איש לא ריסן את תנועות ילדותי הפרועות," סיפרה איווט.5 אחותה קתרין נולדה ב-11 בדצמבר 1764, והשתיים היו חברות למשחק - שיחקו מחבואים בין השיחים והתקינו צעצועים ממקלות. מעטים מדיירי המטע האחרים היו חופשיים כל כך. הסוכר היה אדון תובעני, ומשנקצר יבול אחד, כבר היה השדה מוכן לזריעה חדשה. העבדים המורעבים עבדו משש בבוקר עד שבע בערב במשך כל ימות השנה, חרשו, זרעו, קצרו וחוזר חלילה.

חבורות חבורות הם עמלו בשמש קופחת, וגנחו מייסורים כשהולקו בשוט. משנקצר קנה הסוכר, עבדו העבדים בדחיפות עד שמונה-עשרה שעות ביממה כדי לסחוט ממנו את המיץ. במפעל הסוכר, באמצע המתחם, דחפו שפחות את קנה הסוכר דרך גלילי סחיטה. מצֶ'טות הוחזקו בהישג יד, כי לא אחת קרה שידיהם של העבדים נתפסו במכונה, והדרך המהירה ביותר לשחרר אותן הייתה גדיעתן. במקומות אחרים, ב-sucrerie או ב-purgerie ("בית הסוכר"), נאבקו העבדים, בחום הנורא שבחדר הדוד לחימום מים, להפיק סירופ סוכר סמיך.

מרטיניק היה התחנה השלישית במסעותיו הקטלניים החוזרים ונשנים של סחר העבדים. נשים וגברים אפריקנים נחטפו ונמכרו בחוף השנהב תמורת זהב, טבק, רובים, אבק שריפה או אריגים, ואחר כך נדחסו לאוניות שהפליגו לצרפת. בצרפת הצטיידו האוניות באספקה שנדרשה להפלגה לקריביים ויצאו לדרך, עמוסות עבדים וספרים, שמלות ורהיטים. כשאיווט הקטנה הלכה לנמל היא ראתה איך מורידים את העבדים מהאוניות, גוררים אותם לשוק, מסמנים אותם בברזל מלובן, כובלים אותם בשלשלאות ואז שולחים אותם לעבודה. משפורקו ממטעניהן האנושיים, הוטענו האוניות שוב בצרורות ובארגזים ונשלחו בחזרה לצרפת, שם המתינו גברות להוטות לתה ולקקאו שיועדו לחנויותיהן.

ילדי העבדים היו קניין הבעלים של אמם, ועל עבדים נאסר להחזיק בחפצים משלהם ואפילו להוריש שם משפחה. העונשים המותרים בחברה הקולוניאלית הצרפתית היו חמורים - החל מהלקאה אכזרית, סימון אות קלון בברזל מלובן וכלה בשריפה חיים. עבדים היה אפשר למרוח בדבש ולהעמידם על נחיל נמלים כדי שייעקצו שם למוות, היה אפשר לירות בהם (אם כי הבעלים ראו בכך בזבוז של כדורים), להטביע אותם או להשליכם לתנורים. תוחלת החיים הממוצעת של עבד הייתה עשרים וחמש.

איווט שמעה את העבדים זועקים שעה שפיזזה בגן. כשהיא ומשפחתה ישבו בבית, סעדו את לבם בדגים, במיני בשר צלוי, בעוגות ובפירות מתוקים, הבליחו בחלונות הלהבות האדומות של מדורות העבדים, וקול זמרתם הדהד בצללי הערב. האוויר במטע היה תמיד מתוק במקצת, ובעונה של הפקת הסירופ עמד בו ריח כבד של סוכר שרוף. היא שיחקה עם בני גילה מבין ילדי העבדים, והחביבים עליה היו בּוֹיוֹקוֹ שהייתה לו רגל אחת, וטימידֵיאַס שהיה חולני. חיי היומיום של איווט היו קשורים לעבדים והדבר נראה לה טבעי לגמרי. עבדים, כך חשבה, הם דרכו של העולם.

לארבעים עבדים התמזל המזל לעבוד ישירות בשירות המשפחה כמשרתים ומשרתות בבית, כמבשלות וככובסות. למשפחות הם היו ידיד וגם אויב - הנחשים בחיקן שהן פחדו שעלולים לקום עליהן עם רעל או סכין בשעת רתחה או, במקרה של הנשים, לפתות את בעליהן. שפחות התקבלו כמשאב מיני של הגברים הקולוניאליים. כמה מהשפחות הקרובות ביותר של איווט היו ככל הנראה גם קרובות משפחה. אומנתה המולטית הנאמנה, מריון, יכלה להיות בתו של סבהּ או אולי של המשגיח במטע, והמשרתת האישית העדינה שלה, אֶפֶמי לֶפֶבר, שנסעה איתה לפריז ושאיווט תמכה בה עד סוף חייה, הייתה ככל הנראה בתו של ז'וזף, אביה. אפמי הייתה בת לווייתה כדרך שגרה, המשרתת האישית שלה וידידתה.

בעלי העבדים חיו בפחד שהעבדים שלהם יתקוממו נגדם. החשש היה מה- marrons – הנמלטים שהסתתרו בהרים ורקמו תוכניות נקם - או מרצח; ואמנם, לימים תבעה אמהּ של איווט את אחד העבדים בבית בטענה שניסה להרעיל אותה. החדשות על התנועה לביטול העבדות, גוף שנחשב יותר ויותר למהימן בצרפת, עוררו את חמתם של ה-grand blancs, והם נקטו עמדת התגוננות גוברת והולכת. ברחבי העולם כולו הלכה והתגבשה התחושה שעבדות היא שיטה לא הוגנת ואכזרית.

הכלכלה הבריטית והכלכלה הצרפתית היו תלויות בתוצרת של האיים הקריביים, אבל הקווייקרים וקבוצות דת אחרות טענו זה כבר שהמחיר גבוה מדי. בקריקטורה מאוחרת יותר נראו טיפות של סוכר כדמעות של עבדים בספלי התה של גברות. ב-1771, עבד ששמו ג'ון סומרסט שהובא לבריטניה בידי קצין מכס אמריקאי, נמלט ונתפס שוב. אחרי משפט שזכה לפרסום רב, הוכרז רשמית כי החזקתו והעברתו ממקומו בניגוד לרצונו אינן חוקיות. בבריטניה (אם לא ברחבי האימפריה הבריטית) לא יכול אדם להיות קניין. השאלה אם יש לבטל את העבדות התגלגלה בחברת המתיישבים, למרות ניסיונותיהם להתעלם ממנה.

לקריאולים, שם שניתן ללבנים שנולדו בקריביים, יצא בצרפת שם של רודפי תענוגות, עצלים, גחמניים, חושניים ובעלי מיומנויות מיניות מסתוריות. זה היה שם שז'וזפין המבוגרת יותר טיפחה בחריצות, אם כי הוא הלם את אישיותה. בעת שהתרוצצה בחופשיות בשטחי לה פאז'רי, חיו ידידיה לעתיד בצרפת במשטר נוקשה של חובת ציות לכללי משמעת קפדנית, כמו החובה לשבת בגב זקוף, ללבוש בגדים עם מלמלות מעומלנות כשמבקרים אצל מבוגרים, לחיות על פי לוח זמנים נוקשה של שיעורים ולהסתפק באוכל פשוט.

רוז-קלייר לא התפנתה לחינוכן של איווט וקתרין. הן חיו בגן-עדן של תענוגות וחיי חופש נטולי השכלה ומשמעת. איווט התרוצצה עם אפמי ומריון, בשמלות כותנה רחבות כמנהג הילדים הקולוניאליים, והן חיפשו לטאות ופרפרים, קטפו פרחים ופירות שהיו תלויים במלוא כובדם על ענפי העצים. כשבגרה מעט היא רכבה בשטח על הפוני הספרדי שלה, יצאה לטיולים רגליים ארוכים בהרים ושכשכה בים כמו דולפין. היא מצצה קני סוכר שקטפה בשדות, ושתתה את הסירופ בשקיקה שהותירה אצלה חור בשן החותכת. בבגרותה סבלה מכאבי שיניים, וכדי להסתירן חייכה בשפתיים סגורות, מה ששיווה לה מראה אניגמטי ומסתורי בעיני מי שלא ידעו את האמת.

היא אהבה את ביתה, אבל אביה היה מרוצה פחות. לאחר שחי על חשבון אביו במשך שנים, הוא ציפה להתכרבל בחיקה של משפחת אשתו. להוותו התברר לו שרוז-קלייר והוריה מצפים שהוא יעמוד בראש המשפחה, ינווט את לה פאז'רי בעתות משבר ויקדיש את עצמו לניהולו. הוא היה חסר כישרון וגם חסר מזל בעסקים, בלי שום נטייה למטלות המשמימות של פיקוח על המשגיח, בדיקת ספרי החשבונות ומעקב קפדני אחרי מה שנקנה ומה שנמכר, נוסף לחוסר יכולת להתיידד עם סוחרים עמיתים.

בריאותו הייתה רופפת, הוא שנא את החום, סבל מהתקפים תכופים של מלריה ונטר לאשתו על שלא ילדה בן. בגלל דרכים משובשות שהקשו על הגישה ללה פאז'רי, היו האורחים שהגיעו אליה מעטים, להוציא בימות החגים, וז'וזף היה אכול געגועים לנשפים ולמסיבות בוורסאי. עד מהרה הוא כמעט שלא היה בבית, ובמקום זאת התמכר להימורים בקלפים וללילות עם פילגשים בעיר הבירה. "הוא מבלה את זמנו בפור-רויאל המקסימה שלו, שם הוא מוצא הנאה רבה מזו שהוא מוצא איתי ועם בנותיו," כתבה רוז-קלייר לאֶדמי, אחות בעלה.6 היא הייתה שוב הרה, ונכספה לבן. "אני מקווה בכל לבי שזה יהיה האחיין הקטן שאת משתוקקת לו. אולי זה יעורר באביו קצת יותר אהבה אלי," אמרה.

ב-13באוגוסט 1766 הייתה עונת ההוריקנים ועננים כבדים ונמוכים הסתירו את האופק. עד מהרה הצליף גשם בעצים ורוחות שמהירותן עד מאה וחמישים קילומטרים לשעה ריטשו את האי. באמצע הלילה התעוררה איווט בת השלוש, כשמריון הוציאה אותה מהמיטה. ז'וזף, רוז-קלייר וקתרין התינוקת ועוד כמה עבדים בבית נחפזו אל המחסה שבקומה הראשונה של בית הסוכּר. שם כרעו איווט ובני משפחתה, עם הידיים על האוזניים בניסיון לחסום את קול זעקותיהם של העבדים, כששתי רוחות חמסניות תלשו את בקתותיהם.

במשך יומיים הכתה הסערה במרטיניק. לאחר שהרוחות שככו ובני המשפחה יצאו החוצה, הם לא ראו אלא חורבן. הם איבדו הכול.

 גופותיהם של עבדים היו פזורות בשטח, ובתיהם נחרבו כליל. העצים היו משוטחים, היבולים הרוסים ורוב בעלי החיים מתים. בית המטע הגדול היה לערמת שברי עצים. השיירים היחידים של גדולתם היו מבני החוץ מאבן, המטבח ובית הסוכר, שהם מצאו בהם בחוכמתם מקלט.

ההרס היה נורא - 440 איש נספו, מאות נפצעו וקרוב לחמישים אוניות התרסקו ליד החוף. יבולי הסוכר, הקפה והקקאו של האי נמחו כולם וכפרים שלמים נחרבו. אנשים איבדו את חייהם, אנשים איבדו את בתיהם ואת שאיפותיהם לעתיד. בעיר הסמוכה טריניטֶה תלשה הרוח כנסייה מיסודותיה, השליכה אותה לאוויר וניפצה אותה שוב על הקרקע. בזמן הסערה נסקו בתים, עצים ועדרי בקר אל העננים ומשם צנחו ארצה והתרסקו על האדמה הרטובה או בים הגועש. משפחה אחת מצאה את עצמה משתמשת בדלת של ביתה כרפסודה, ונאחזה בה עד שהיה אפשר להצילה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן