ג'יימס מקברייד עדיין זוכר את הטרמפ ההוא, לפני 25 שנה, שנתן לבחורה ישראלית, בת לניצולי שואה, בדרך לשדה התעופה בניו־יורק. כשנסעו מזרחה ברחוב 125 בהארלם, שאל אותה מקברייד למה השואה עדיין מרכזית כל כך בהגדרת הזהות של ישראלים בני דורה. "זה היה ונגמר, אמרתי לה. למה אתם ממשיכים לדבר על זה?"
הטרמפיסטית הסתכלה דרך חלון המכונית - זה היה הרבה לפני הג'נטריפיקציה שעברה על הארלם, כשרחוב 125 עוד היה רצועה מתפוררת של מסעדות ג'אנק־פוד וחנויות הכל בדולר. "היינו בלב ליבו של הגטו השחור, מסביבנו הומלסים וג'אנקיז, אנשים עניים ומיואשים, והיא הצביעה החוצה ושאלה, 'מתי העבדות נגמרה? הרי היא עדיין כאן'. הבנתי מיד למה היא מתכוונת. כשהסתכלת סביבך לא יכולת שלא לראות שלטראומה ההיא יש עדיין השלכות. הטרגדיה שעברו אבותיך משפיעה על העולם שלך עכשיו".
הסיפור הזה הוא התשובה של מקברייד לשאלה למה בעשור השני של המאה ה־21 הוא עדיין כותב ספרים על העבדות באמריקה, על המאבק לשוויון. אבל הסיפור הזה הוא גם נקודת מוצא לא רעה לשיחת הטלפון שלנו, שמתקיימת יממה אחרי שמיקה ג'ונסון, חייל משוחרר, ירה בגבם של חמישה שוטרים במהלך הפגנה נגד גזענות בדאלאס - סיום רצחני לעוד שבוע אלים, כמעט שגרתי, שבו שוטרים לבנים הרגו צעירים שחורים בשתי תקריות בלואיזיאנה ובמינסוטה.
"מה שקרה בדאלאס מחריד", הוא אומר, "אבל כשיש כל כך הרבה נשק ברחובות, התוצאה היא ששוטרים יורים באזרחים ואזרחים יורים בשוטרים. השחורים מכירים את המציאות הזאת מזמן. ההבדל הוא שעכשיו סוף־סוף אי־אפשר להתעלם מזה.
"במשך שנים הגישה היא של אנחנו נגדם. שחורים נגד המשטרה. וגם מבחינת המשטרה, הקהילה השחורה היא האויב. מכאן הכל נגזר. אם מוסיפים לזה את השימוש הבלתי מוגבל בכוח מצד המשטרה, שהחוקה מאפשרת, ואת הזמינות של כלי נשק - אתה מוצא את עצמך בסיטואציה כמו־צבאית, כאילו בכל רגע עומדת לפרוץ מלחמה".
אובמה היה אמור לשנות את מצב היחסים בין הגזעים באמריקה. אתה שייך לקבוצת המאוכזבים ממנו?
"לא. אני חושב שהוא שינה לטובה את אמריקה, אבל שינויים כאלה לוקחים הרבה זמן. אני מאמין שהוא כן העלה על פני השטח נושאים שקודם לכן היה קל להתעלם מהם. כולם מדברים היום על אלימות משטרתית, זה הפך לסעיף מרכזי בשיח הפוליטי באמריקה; למי היה אכפת לפני 20 שנה ששוטרים מגיעים לשכונות שחורות ומתחילים לירות? מה שבטוח, דונלד טראמפ הוא לא האיש שיביא לשינוי הרצוי".
אתה מאמין שיש לו סיכוי אמיתי להיבחר?
"לא. הוא טוב לתקשורת, הוא מספק סאונד־בייטס, אבל אני לא חושב שזה יוביל אותו לניצחון. האיש הורס את המפלגה הרפובליקנית מבפנים; אתה לא יכול לחסל כוח פוליטי כל כך מרכזי בארץ הזאת ולצפות לזכות בנשיאות. אבל זה לא שאני לא מודאג - על כל אדם שאומר שהוא תומך בו יש עוד שלושה שתומכים בו ולא אומרים כלום".
על רקע ההתבטאויות שלו נגד מיעוטים, היית מגדיר אותו כגזען?
"השאלה אם טראמפ גזען או לא היא כמעט שולית. מה שבטוח, הדבר היחיד שמעניין אותו זה כוח, ואנשים תאבי כוח ישתמשו בכל מה שעומד לרשותם כדי להפריד בינינו ולשסות קבוצות בחברה אלה נגד אלה. סיימתי לקרוא עכשיו את 'עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי', ואין לי ספק שטראמפ הוא איש מסוכן. זה יהיה נורא לאמריקה ולעולם כולו אם הוא ייבחר".
'ציפור אלוהים שבשמים', ספרו של מקברייד שיוצא עכשיו בעברית (הוצאת מטר, בתרגום צילה אלעזר), חוזר לאמריקה של אמצע המאה ה־19, ומתמקד בדמותו האמיתית של ג'ון בראון, ממנהיגי התנועה לביטול העבדות בשנים שלפני מלחמת האזרחים; קשיש תמהוני אדוק שראה בעבדות חטא מוסרי והפרה בוטה של תורתו של ישו.
"כילד, הייתי שומע הרבה על ג'ון בראון בכנסייה, אבל אף פעם לא באמת ידעתי מי הוא. וכשהתחלתי לחקור קצת ולקרוא, הדמות שלו הסעירה אותי", מספר מקברייד. "היום בקושי מכירים אותו, אבל עבור אנשים מבוגרים יותר בקהילה השחורה - דור וחצי מעליי - בראון הוא גיבור. פעם היו שרים לכבודו בכנסייה, הוא היה נערץ. במשך הזמן הדמות שלו כמעט נשכחה".
על פניו, יש משהו מפתיע בבחירה לעגן את הרומן סביב דמותו של אדם לבן דווקא. אבל בהתחשב בסיפור המשפחתי החריג של מקברייד - בן לאב שחור ולאם לבנה, יהודייה שהתנצרה - שום דבר לא נראה כמו הפתעה. "גדלתי כנוצרי שחור, ושני ההורים שלי היו מאוד פעילים בכנסייה, אבל טכנית אפשר להגיד שאני חצי יהודי כי אמא שלי נולדה יהודייה. אני חי עם שתי הזהויות האלה בשלום".
רחל דבורה שילסקי (רות), נולדה בפולין למשפחה יהודית והגיעה עם הוריה לארה"ב בגיל שנתיים. אביה היה רב וחנווני, גבר אכזרי וגזען, שהעביד את בתו בחנות המשפחתית וניצל אותה מינית. בגיל 16 נכנסה רות להיריון מהחבר השחור שלה, והחליטה לברוח. היא עברה לניו־יורק, נישאה לכומר שחור, התנצרה והקימה איתו משפחה בברוקלין. ג'יימס הוא השמיני מבין ילדיהם של רות ואנדרו מקברייד - אביו נפטר עוד כשהיה בבטן אמו. רות נישאה שוב וילדה ארבעה ילדים נוספים.
את הסיפור הלא־שגרתי הזה - על אישה לבנה שמגדלת 12 ילדים שחורים בשכונת עוני בברוקלין - חשף מקברייד ב'צבע המים': ביוגרפיה כפולה - שלו ושל אמו - שהתפרסמה ב־1995, כשכבר היה עיתונאי מבוסס, וזכתה להצלחה גדולה. יותר מ־2.5 מיליון עותקים נמכרו מהספר, שתורגם ל־16 שפות (כולל עברית) ונכלל בתוכניות לימודים באמריקה.
"לאן שלא הלכנו, אנשים היו מסתכלים עלינו", הוא מספר היום. "בשכונה שלנו, שבה כמעט כולם היו שחורים, זה היה בסדר. הכירו אותנו וקיבלו אותנו - בכלל, שחורים מגיעים בכל מיני צבעים: משחור מאוד כהה ועד כמעט לבן - אבל כשיצאנו מהשכונה זה היה מאוד לא נוח. שנאתי את תשומת הלב הזאת. אבל למען האמת, הסעיף העיקרי בהיסטוריה המשפחתית שלנו לא היה הגזע אלא העוני. לא היה אוכל בבית, וזה היה עיקר ההתעסקות".
כילד, ידעת על ההיסטוריה של אמא שלך?
"היא מעולם לא דיברה על הרקע היהודי שלה או על נושא הגזע. היא הייתה מאושרת עם הילדים ועם המשפחה החדשה שלה. תמיד שאלתי אותה, 'לא מפריע לך שכולם מסתכלים עלינו?' והיא אמרה שלא אכפת לה. טוב, היא הייתה עסוקה בגידול ילדים - לקום מוקדם בבוקר, לדאוג שיהיה מה לאכול. לא היה לה זמן לשום דבר אחר.
"רק מאוחר יותר, כשכבר הייתה מבוגרת, היא נפתחה קצת והתחילה לדבר על זה. היא אהבה את אמא שלה ואת אחותה, וכאבה את הניתוק מהן. בגיל מבוגר היא יצרה קשר עם בת דודה שלה בקליפורניה, והתחברה מחדש למשפחה. זה היה דבר טוב אבל גם מכאיב מאוד. במובן מסוים, היה לה יותר קל כשהיא מחקה אותם מחייה".
חלק ממנה נשאר יהודי למרות ההתנצרות והחיים בקהילה השחורה?
"לגמרי. אני מאמין שבפנים אתה תמיד נשאר מה שהיית. בשלב מסוים כמה מהאחיות שלי התחילו להתעניין ביהדות, ואמא שלי הייתה מאוד בעד זה. היא תמיד אמרה שזו דת נהדרת. הבעיה שלה לא הייתה עם היהדות אלא עם המשפחה שלה - וליתר דיוק עם אבא שלה".
אתה זוכר את הרגע שבו התחלת להתעניין? שביקשת מאמא שלך לדבר על העבר שלה?
"הייתי בווירג'יניה ופגשתי חברת ילדות שלה. היא סיפרה לי שטקס הסיום של בית הספר שלהן נערך בכנסייה, ואמא שלי לא יכלה להשתתף כי אסרו עליה להיכנס לשם, והיא לא הפסיקה לבכות. כשחזרתי הביתה שאלתי אותה על זה, והיא הייתה מאוד עצובה. הבנתי שאני צריך לעזור לה להיפתח. זה היה מאוד קשה. הייתי צריך להשתמש בכל הכישורים שלי כעיתונאי מקצועי כדי לגרום לה לדבר".
איך היא הגיבה כשיצא הספר?
"היא לא אמרה הרבה מעבר למשהו בסגנון, 'זה נחמד'. אבל אחותי, שגרה איתה בתקופה ההיא, סיפרה לי שהיא נכנסה לחדר שלה בוכה ולא יצאה ממנו כמה ימים. היא הייתה מאוד נסערת, אבל כמו רוב האנשים מהדור שלה - לא הייתה מסוגלת לחשוף את הרגשות האלה. לקראת סוף חייה היא נסעה לביקור בישראל ומאוד נהנתה. היה לה טוב שם".
בשונה מהרומנים כבדי הראש של טוני מוריסון או אליס ווקר, 'ציפור אלוהים שבשמים' הוא ספר קומי, על גבול הפארסה. "לא רציתי לכתוב רומן מדכדך - יש מספיק ספרים רציניים על עבדות - אלא ספר שמאיר כמה מהנושאים החשובים לי בדרך מרעננת ומשעשעת. יש יותר מדרך אחת לספר את הסיפור הזה. לא כולנו יכולים להיות אלי ויזל, בטח לא באמריקה, שבה אנשים כמעט לא מתעניינים בהיסטוריה בכלל.
"בוא נגיד ש־70 אחוז מהספר הוא אמת היסטורית, ו־30 אחוז קריקטורה. ג'ון בראון הוא דמות נהדרת לעשות ממנה קריקטורה, כי הוא עצמו היה כל כך מוגזם, אבל מבחינתי הוא מייצג סוג מסוים של אנושיות ושל מוסר אוניברסליים".
שיאו של הרומן הוא בפשיטה של בראון ואנשיו על הנשקייה בהרפרס־פרי, ווסט־וירג'יניה, ב־1859 - אחד האירועים שבישרו את פרוץ מלחמת האזרחים שנתיים אחר כך. בדרכו לשם נלווה אל בראון נער שחור, בן של עבדים, שהוא חושב בטעות לילדה, מדביק לו/ה את הכינוי "אניון" ומאמץ אותו/ה כקמע מזל במסע הצלב שלו נגד העבדות. כדי לשרוד, אניון נאלץ להמשיך להתחזות לנערה.
אבל רק הלבנים מאמינים שהוא נערה. השחורים שהוא פוגש קולטים מיד מה מסתתר בתוך השמלה.
"רלף אליסון כתב ספר בשם 'האדם הבלתי נראה', שבו הוא מתאר את ההרגשה שאיתה מסתובבים שחורים רבים, שהעולם לא באמת רואה אותם. לא רואה את האנושיות שלהם מעבר לצבע. אז שיחקתי כאן עם הרעיון הזה. מבחינת העולם הלבן, אניון היא משרתת, שפחה. הם לא רואים בה שום תכונה אחרת - שזה כמובן מה שנמצא במוקד התפיסה שאיפשרה את העבדות מלכתחילה".
העובדה שאתה חצי שחור־חצי לבן שמה אותך בעמדה מיוחדת לספר את הסיפור הזה?
"אני מאמין שכן. זה נותן לי פרספקטיבה אחרת במובן שאני משוכנע שמה שמשותף בינינו הוא הרבה יותר גדול ממה שמבדיל. זאת הדרך שבה חונכתי. ברור לי שכשאני הולך ברחוב אני נתפס, קודם כל, כגבר שחור - בטח כששוטרים עוצרים אותי - אבל בפנים אני פשוט בן אדם, ואני לא מבזבז יותר מדי זמן בשיחות פנימיות על זה. אני יותר עסוק בשאלה מה צריך לעשות כדי ששני הגזעים יוכלו להסתדר ביניהם".
את יחסי הגזעים בחן מקברייד גם בשאר הספרים שפירסם עד היום, ביניהם 'נס בסנט אנה', שמספר את סיפורה של יחידת חיילים שחורים במלחמת העולם השנייה. הרומן עובד ב־2008 לסרט קולנוע של ספייק לי, שאיתו שיתף מקברייד פעולה גם בכתיבת סרט נוסף בהמשך. "מאוד נהניתי לעבוד איתו ואני רואה בו חבר, אבל אנחנו מאוד שונים בעמדות שלנו ובטמפרמנט שלנו", הוא אומר. "ספייק מאוד נחרץ וקולני בהתבטאויות שלו בנושא הקהילה השחורה והיחסים בין הגזעים באמריקה. אני הרבה פחות".
הוא גר בלמברטוויל, ניו־ג'רזי, מרחק שעה וחצי מניו־יורק. גרוש בן 58, מגדל לבד את בנו השלישי, בן 14. סופר, עיתונאי ולא פחות מזה - מוזיקאי. סקסופוניסט, מלחין, מנגן בלהקה, מופיע עם קבוצה של סופרים שהם גם מוזיקאים. "טיפוס של ג'אז".
ספרו האחרון, שיצא השנה בארה"ב, הוא ביוגרפיה של המוזיקאי האגדי ג'יימס בראון. "זה לא היה רעיון שלי. המשפחה שלו פנתה אליי וביקשה ממני לקחת על עצמי את הפרויקט. וזה היה הספר הכי קשה שכתבתי. בראון היה אמריקאי מאוד יוצא דופן, איש מורכב ומלא פגמים, גבר שחור בתקופת ההפרדה הגזעית שתמך בניקסון. כשזה הגיע לפוליטיקה הוא היה קצת טמבל".
יש סיכוי שבעוד כמה שנים תכתוב ביוגרפיה של קניה ווסט?
"אני ממש לא אוהב אותו. הוא הרבה יותר סלבריטי מאשר מוזיקאי. אם כבר ראפר, אני מעדיף את נאס".
אני חייב לשאול: מה הקטע שלך עם כובעים?
"יש לי משהו כמו 25 כובעים בארון, וזה אחרי שמסרתי חלק. כל כמה חודשים אני קונה כובע חדש, חובש אותו כמה זמן ואז חוזר לכובע הישן שלי. אני כמעט לא מוריד אותו. עכשיו, למשל, אני שוכב במיטה ויש לי כובע על הראש".
