"עכשיו שש בבוקר. התעוררתי לפני שעתיים אחרי 15 וחצי שעות טיסה. אני בהוליווד בדירה עם שטיחים מקיר לקיר וריח מעאפן, כאילו שמיליון כפות רגליים דרכו פה", מדווח עוז זהבי על מיקומו בתחילת השבוע הנוכחי. ארבעה ימים לפני כן החיים נראו הרבה יותר רומנטיים. בעת ארוחת שבת עם משפחתו והמשפחה של חברתו, השחקנית הצעירה ליהי קרונובסקי ('שכונה', 'איש חשוב מאוד'), זהבי שלף טבעת והציע נישואים. "זה היה מאוד מרגש", הוא מודה. "אומרים שכשאתה מתחתן עם אדם אתה מתחתן עם המשפחה שלו, ויש לליהי משפחה מהממת. זה היה אך טבעי שזה יהיה בנוכחות כולם".
אז עכשיו רצים לרבנות? חתונה אזרחית?
"אנחנו עוד חושבים על זה. בינתיים אני מבסוט, מתרגש".
ליהי רק בת 24, ומבחינת קריירה היא במקום דומה לזה שאתה היית בו לפני עשר שנים.
"נכון, אבל מה שכולם יודעים זה שהיא אמרה 'כן', ואפשר להבין מזה שהיא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות וזה לא יפגע בקריירה שלה. אני אוהב אותה ורק רוצה שיהיה לה טוב ואני בחיים לא ארצה לחסום את מי שקרוב אלי, רק לקדם אותו. ההצלחה הפרטית והאישית של כל אחד מייצרת הצלחה בזוגיות. אדם צריך להגשים את החלומות שלו ואם זוגיות מצטרפת לזה היא צריכה לדחוף את החלומות האלה קדימה. אמא שלי אומרת שתמיד צריך לחיות כל אחד לחוד אבל ביחד. שיש לך חופש אישי שלך אבל ביחד, שזה מרים את הלחוד".
מה דוחף אותך למסד את הקשר?
"אני כבר בן 33, יש לי חמישה אחיינים, ואני חווה את הילדים. היום החלומות יכולים לבוא ביחד עם המשפחה, וברור שמשפחה היא יותר חשובה. ליהי איתי בסיפור הזה. בשנים האחרונות היו לי הרבה מערכות יחסים רציניות. זה גם עניין של גיל, אני חושב שמגיל 30 מחשבות מתחילות להשתנות, אתה מזמן לעצמך את זה, וזה מה שאני זימנתי. רציתי בחורה כמו ליהי, וכשהיא הגיעה זה הרגיש הכי טבעי בעולם. מה השתנה בדיוק? אין לי מושג".
יש איזו תחושת פספוס על אינסוף הבחורות שלא תתחתן איתן?
"לא, היה לי מספיק".
* * *
אילו ישראל הייתה אמריקה, עוז זהבי כבר בטח היה תאגיד, עם שורה של מוצרים נלווים הנושאים את שמו. כי בניגוד לשחקנים בכירים אחרים פה, הוא לא רק כוכב, הוא גם סמל מין. שני תפקידי זהב סידרו לו אהדה עממית רחבה - איציק בן סולי מ'עספור' ואביאל (גור) זגורי מ'זגורי אימפריה' - אבל תיק העבודות שלו עמוס ומגוון, משלב בין סוגה עלית להפקות פופולריות: 'האי', 'נבלות', 'חיים אחרים', 'הסיפור של יוסי', 'התגנבות יחידים', 'ג'וני ואבירי הגליל', 'הכל הולך', המחזמר המצליח 'שיער' ועכשיו גם הסרט החדש 'ארבע על ארבע'. בחור יפה, שחקן מצוין, פרפורמר כריזמטי.
אילו ישראל הייתה אמריקה, זהבי לא היה אורז את עצמו ונוסע לאל־איי כדי לפתוח לעצמו אופציות. "חודשיים לפני שהחלטתי לנסוע הרגשתי שאני אבוד מבחינה קרייריסטית", הוא מסביר כמה ימים לפני שהוא עולה על המטוס, "וגם עכשיו אני מרגיש שההצעות שאני מקבל לאחרונה לא ברמה שלי - צ'ארמרי, סקסי, חמודי, חתיכי. לא מעניין אותי לעשות את זה. קיבלתי הצעות כאלה גם בתיאטרון וגם בטלוויזיה, ולא לקחתי אף אחת מהן, ועכשיו, כש'שיער' יורד, יש לי חלון זמן כי סירבתי להצעות, ולכן אני טס. מצחיק, אבל בארה"ב אני מקבל הרבה יותר אודישנים מפה. אני לא מבסוט. עוד לא הגעתי בכלל לשיא האמנותי שלי, אני רחוק מזה שנות אור".
על איזה תפקיד אתה מפנטז?
"אני חולם הרבה על כלא, מת לעשות תפקיד של אסיר. לצאת מהעור שלי, משהו אחר לחלוטין. הייתי שמח לעשות דברים כמו 'מאחורי הסורגים', משהו כבד מהחיים המסריחים, נרקומן, חומרים אפלים".
אתה לא מפחד שאם לא תהיה פה פיזית תיעלם מקצועית?
"אני לא מאמין לקטע של להיעלם. הייתי שנה בארץ ולא צילמתי שום דבר. גרתי ביפו, אז מה זה משנה אם זה יפו או לוס־אנג'לס? ואני לא אוהב להיות גורלי ולהגיד 'אני עוזב'. מניסיון, זה מנחס. יש המון שחקנים זרים בלוס־אנג'לס, שבאים לכמה חודשים בקיץ ועושים אודישנים. אם זה לא תופס אתה חוזר למדינה שלך, זה מקובל. זו פעם חמישית שאני עושה את זה. זה גם לנקות את הראש, קצת חופש. הקושי הכי גדול זה הבדידות. ליהי תהיה איתי רק חודש, כי היא לומדת משחק כרגע, מסיימת שנה א'".
הפעם הראשונה של זהבי באל־איי הייתה לפני חמש שנים ונפתחה בצורה מסחררת. האודישן הראשון שלו שם, לתפקיד בגרסה האמריקאית של 'תמרות עשן', עבר בהצלחה. "התחלה חלום, הרבה מזל", הוא אומר. "מה שנורא יפה זה שיש המון כבוד לכל איש צוות באשר הוא. ויש המון כבוד לשחקנים, גם לזוטרים כמוני, מחלקה ראשונה בטיסה לקנדה, מלון חמישה כוכבים, נהג פרטי, כסף לבזבוזים. מבחינת העבודה עצמה זה בדיוק אותו דבר, הרגשתי שם כמו דג בים, נורא בנוח".
אבל אחרי שצילמתם פיילוט, הסדרה נגנזה. נורא מבאס.
"ברור שאתה מתבאס, זה משהו שאתה רוצה שיקרה. מצד שני זה המקצוע. עד שקיבלתי תפקידים קיבלתי המון סירובים, זה חלק מהעניין של לעשות אודישן. וכשאתה עושה אודישן אתה צריך לחשוב שזה שלך וביום שאומרים שזה לא שלך אתה שוכח מזה. אני לא יושב ובוכה על דברים שלא קיבלתי. זה לא תלוי בי, מי שמחליט לא לקבל את הפיילוט זה NBC, לא אני. היו בסדרה עוד 50־40 שחקנים. בסך הכל הייתי בנבחרת טובה".
היו גם אכזבות מסוג אחר. "באחד הסיבובים שלי שם", מספר זהבי, "עשיתי אודישן לתפקיד של אמריקאי שתיין ונרקומן. במהלך הסצנה הדמות פותחת בקבוק בירה ושותה, והתכוננתי ברצינות, שחקן טוטאלי, אז אני מביא איתי בירה. מתחיל האודישן ובאיזשהו שלב אני מוציא מהתיק את הבקבוק ורואה שכולם מעקמים עליי פרצוף. לא הבנתי למה. כשסיימתי כולם היו בשקט, אמרו לי, 'אוקיי תודה'. אני אומר להם 'זהו?' והם 'כן, תודה'. לא הבנתי איך פישלתי. כשהם התקשרו לסוכנת שלי, אמרתי לה, 'נו, הם נתנו פידבק?' היא אמרה, 'עוז, יכול להיות שפתחת בקבוק בירה באמצע האודישן?!' אמרתי, 'כן, מה הביג־דיל?' והיא אמרה, 'זה לא חוקי לשתות בירה באמצע היום במקום ציבורי'. אמרתי לה, 'טוב אבל מה הם חשבו על המשחק?' היא אמרה, 'הם לא התייחסו למשחק. הם אמרו שהרחת מסיגריות ופתחת בקבוק בירה והם לא מוכנים לשמוע ממך יותר'".
ואתה חשבת שאת הטיפוס הזה הם חיפשו.
"בדיוק! ואז הבנתי שבארצות הברית זה עובד טיפה אחרת. בארץ היית מביא גם בירה אחת לבמאי. מצד שני בארצות הברית אתה מקבל את התסריט המלא, את כל פירוט התפקידים, ופה בארץ שואלים אותך, 'כמה עולה עוז זהבי', יציאות כאלה, או 'תביא אותו לאודישן', בלי לתת אפילו סצנה קודם. בחו"ל לא מכירים אותך, זה נהדר, אתה מרגיש אתה. מדבר בקול הטבעי שלך, חשוף ולא מעניין אף אחד. פה כבר יודעים מי אתה ומתייחסים אליך בצורה מסוימת ואתה הרבה פעמים פוליטיקלי קורקט. זה קשה כי אתה צריך להמציא את עצמך מחדש, לעשות תפקידים קומיים ודרמטיים ומשניים ולשנות מה שבמאים ומפיקים חושבים עליך".
עבור חלקם אתה היפיוף שגם עושה פסטיגלים.
"הכוכבים הכי גדולים בארץ עושים פסטיגלים. יהודה לוי עשה את 'איש חשוב מאוד' עם פסטיגלים לפני ואחרי. ואלי פיניש ומריאנו, בראבא, חנה לסלאו, שלמה וישינסקי. אני שיחקתי בשתיים מהסדרות הכי נצפות בוי־או־די, אבל אין לי תמלוגים על זה, אז כשמגיע פרויקט של חנוכה פעם בשנה, שזה פסטיבל גדול להצגות ילדים, זו הזדמנות גם לעשות כסף וגם ליהנות. אם בן אדם פנוי ומציעים לו לעשות הרבה כסף והצגות, לסרב זה איזושהי התחכמות היפסטרית שלך תקנה איתה משהו במכולת".
"אני מאוד רוצה לעשות פיצ'רים איכותיים, ויכול להיות שתגיד לי 'אם תעשה פסטיגל, לא ייקחו אותך לפיצ'ר איכותי', אז לא צריך. אני מעדיף לעשות כסף מאשר להיות עני, כשרון המשחק שלי לא בא על חשבון זה. בהוליווד אנשים עושים גם כסף וגם תפקידי איכות, וזה לא מוריד מהם. עכשיו עשיתי סרט עם רמה בורשטין מ'למלא את החלל', במאית מאוד איכותית, והתסריט היה מצוין. נפגשנו כמה פעמים והיא הסתכלה לי בעיניים, נטרלה את כל העוז זהביות ולקחה אותי".
* * *
בזמן הראיון עם זהבי, שני שולחנות מאיתנו במסעדה שאנחנו יושבים בה, שלוש צעירות לא מפסיקות לצלם את עצמן. הן עם הגב אלינו, עושות סלפי שוב ושוב ושוב, מנסות לתפוס את התמונה המושלמת, שהיא למעשה תמונה משותפת עם זהבי, בלי שהוא נשאל להסכמתו. "כשאני יוצא החוצה לאזור עם הרבה אנשים רוב הסיכויים שאני אעשה כמה סלפים", הוא אומר כשאני מסב את תשומת ליבו למתרחש. "יש אנשים שהם מאוד מנומסים, ניגשים ומבקשים, וזה מאוד כיף, ויש כאלה לא מנומסים. הישראלי המצוי. 'אוספים אותך' מה שנקרא, מכניסים אותך לפריים שלהם, 'תחייך', נותנים לך הוראות, תוריד משקפיים תוריד כובע, דברים כאלה. בהתחלה היה לי קצת קשה להסתדר עם זה. רוב האנשים מתוקים, וברגע שאתה מבין שגם מישהו לא מנומס מתרגש לראות אותך, אתה הרבה יותר סבלני. עשיתי לעצמי חוק, אם אין לי סבלנות לאנשים אני לא יוצא מהבית, נורא קל".
וכשאתה צריך לצאת מהבית למקום עם הרבה אנשים, זה מבצע?
"ממש לא. שם כובע ומשקפיים כדי שלא באמת ישגעו אותי, אבל אני מודע לזה שאני הולך להצטלם עם אנשים, כי אני יודע שאני הולך למקום הומה. אני מוכן לזה, אפילו לוקח לי עוד חצי שעה מראש. אבל כבר לא קופצים עליי כמו פעם. אני מקבל מלא אהבה אבל אולי משהו בי נרגע ודווקא בגלל שאני פתוח לזה, זה פחות קורה. אני גר ביפו, האוכלוסייה באזור שאני גר בו רובה ערבית ולא מכירים אותי. יש לי כל כך הרבה שקט שכשאני יוצא החוצה למקומות הומי אדם יש לי סבלנות.
"כשהתפרסמתי דווקא אהבתי לצאת לרחוב. זה הכי טבעי בעולם למי שכל החיים חולם להיות שחקן. בהתחלה אתה לא מאמין שזה קורה לך, הולך קצת ברחוב ומסתכלים עליך ואתה מחייך. אחרי זה נהיה קצת לא כיף, אחרי זה כיף, ואחרי זה תלוי מה האופי שלך. זו ישראל - הכסף לא כזה כסף והתנאים לא כאלה תנאים, אז זה נורא מנמיך אותך. אין שום הבדל בינך לבין אלה שמבקשים ממך תמונה".
אבל אלה שמבקשים תמונה, יודע גם זהבי, הם אלה שפותחים אחר כך את הטלוויזיה וקונים כרטיסים. אותן צעירות שמצלמות אותו מהשולחן הסמוך הן גם אלה שנהרו לצפות בו ב'שיער'. 250 הצגות, עד שירד המסך על המחזמר. כשהפירגון לזהבי מתמקד במראה שלו, הוא נהיה עצבני. "התפיסה הכי מוטעית לגבי זה שאני אוהב שאומרים לי שאני חתיך", הוא מתמרמר. "בדרך כלל השאלות ששואלים אותי נוגעות יותר לפרסום וכדומה, ולא 'מה אתה חושב על המצב'".
אז יאללה, למצב. אם אתה מתעורר מחר בבוקר כראש ממשלה, מה הדבר הראשון שאתה עושה?
"חותר להסכם מדיני ולא מרפה עד שאני משיג אותו, שתי מדינות לשני עמים. זה תלוי נטו בראש הממשלה ובדרג המדיני אם יש פרטנר או אין פרטנר. אם הממשלה תרצה ללכת על זה, היא תלך על זה".
יש התנחלויות ומתנחלים, מה איתם?
"אם כל כך חשוב להם להיות שם, אז מה זה משנה של מי זה? מה זה משנה איזה תעודת זהות יש לך? תהיה שם, אין בעיה. אני לא חושב שזה שווה שבשביל שהמקום הזה ייקרא 'ישראלי' יהיו בו כל כך הרבה מוות ומלחמות. מה גם שהמקומות האלה מעניינים מיעוט קטן מהעם. אני הייתי במקומות הקדושים ובמערת המכפלה רק בשירות הצבאי שלי. בלי זה בחיים לא הייתי נוסע לשם".
כלוחם בצנחנים היית בחברון, מה אתה חושב כשאתה רואה שם חיילים כיום?
"אני מרחם עליהם. אני יודע מה זה להיות שם, ואני יודע שהם לא מרחמים על עצמם. הם מורעלים במורשת קרב. גם אני הייתי ילד מורעל. אם היום הייתי בצבא באותה מתכונת, אני מניח שהייתי מערער על מיליון דברים ושואל הרבה שאלות. אז לא הבנתי בכלל איפה אני ומה זה חברון. לא שאלתי מה אנחנו עושים במובלעת הזאת מוקפים בפלסטינים, עשיתי מה שאמרו לי".
ראית דברים.
"ראיתי חיילים שעומדים במחסום ובא אליהם המפקד ואומר, 'יכול לעבור כאן רק מי שיש לו את האישור הזה והזה'. החייל נכנס פעם ראשונה בחיים שלו למחסום, בא הבן אדם הראשון ואין לו את האישור והחייל אומר לו, 'שמע, אני מצטער אתה לא יכול לעבור'. ואז הבן אדם אומר לו, 'למה? אני חייב, יש לי קו חלוקה של חלב. זו הפרנסה שלי', והחייל אומר לו, 'אני נורא מצטער, אבל אתה לא יכול'. וככה דין ודברים רבע שעה עד שהוא משחרר אותו. ביום השני זה עשר דקות, ביום השלישי חמש דקות וביום הרביעי אתה כבר נורא חסר סבלנות, מאבד את האנושיות שלך, מתנהג בגסות וחושב שכולם באים לערבב אותך - כל הפלסטינים שמנסים לעבור. לא כל הערבים טרוריסטים, ואתה צריך לציית לפקודות, והמצפון המוסרי שלך נמעך, נכבה. בשלב מסוים אתה נהיה קר - אני הייתי קר - ואתה עונה, 'תקשיב לי טוב, אל תזיין לי את המוח! אתה לא עובר'. אני מסתכל על זה בדיעבד ואומר 'איזה מכונה הייתי'"
ומה אומרים הפלסטינים על החייל הזה?
"בשביל הפלסטינים המפגש עם צה"ל הוא נורא מייאש. הם ממש לא רואים את הצבא המוסרי בעולם. מצד שני הם מודעים לזה שיש להם אנשים מבית שדופקים להם את העתיד, אבל הם מפחדים. אתה אומר לעצמך, 'טוב, שהם יהיו אחראים על עצמם', אבל אתה רואה שהם לא, אז אתה שואל, 'מי אחראי פה?' ובשטח הזה אנחנו האחראים. היו לי מפקדים טובים שהיו מוסריים ומקפידים, אבל הם לא הצליחו לשמור על כולם. אתה בן 18, יש לך אגו, הורמונים, נשק ביד, ואתה מרגיש מלך העולם, לא חסרים סרטונים שמראים איך הדם עולה למוח לחיילים. חם לך, קשה, אלה מצבים בלתי אפשריים. תמיד היו צוחקים עליי שאני רך, הייתי מתייחס בכבוד לאנשים. מצד שני לא שפטתי אנשים שלא התייחסו בכבוד כי הבנתי באיזה לחץ הם היו".
הטראומה הצבאית של זהבי טופלה מכל כיוון אפשרי בראיונות איתו לאורך השנים. הסיפור בקצרה: באחת השמירות שלו ביישוב היהודי בחברון, מחבל פתח בירי לעברו. זהבי השתטח על הרצפה, דרך את הנשק, לא הבין מהיכן מגיעה האש, ירה באוויר והתקדם ממקומו קפוא מפחד. האירוע הסתיים במותו של אזרח שהיה במקום. זהבי עמד למשפט, שבסופו סולק מהיחידה שלו כי "לא התנהג כראוי לצנחן". מצבו הנפשי הידרדר, הוא סבל מסיוטים, מנדודי שינה, מחרדה ומדיכאונות, עד ששוחרר מן הצבא. "האמת יצאה שם, שאני לא רמבו", הוא אומר. "הייתי מבולבל, זו סיטואציה מורכבת ומהירה. אבל כן ניסיתי לעשות, יריתי".
אומרים שמי שנכנס למוסד ולשב"כ יוצא שמאלני, זה תופס גם לגבי לוחמים בשטחים?
"יכול להיות, אני יודע שזה מה שקרה לי. אנשים לא מבינים את התנאים המסריחים והעלובים שחיים בהם בצד הפלסטיני. יש שם אנשים שפויים שגדלים לתוך מציאות בלתי אפשרית, והיא מייצרת עוד ועוד מחבלים. אנחנו כרגע עסוקים בכיבוי שריפות, ניכר שאין שום מדיניות שהולכת קדימה, ויותר מזה, אחרי שיש אירועים כאלו אתה שומע שעשו ישיבת קבינט, ואז הולכים ובונים. בשביל לפתור את המצב הזה צריך לא להיות פופוליסט, אלא לאזור אומץ ולעשות את הבחירה הכי נכונה".
"אני לא מאשים אנשים מהעם שלנו שהם מיואשים. ככל שהיומיום יותר קשה, המנגנון ההישרדותי נכנס לתוקף ואתה פחות חושב על השבט ליד, אלא על איך להאכיל את הילדים והמשפחה שלך, וזה טבעי. אני מאמין שלכולם יש תקווה שיהיה טוב. אבל היומיום הוא מייאש. רוצחים פה יהודים, אין כסף לגמור את החודש, אז אני אתחיל לרחם על הערבים שבאים לרצוח אותי? זה מאוד קשה. ולכן האחריות היא לא של האנשים ברחוב, היא של ההנהגה, ודווקא ההנהגה רוכבת על הייאוש של האנשים ברחוב ומלבה ומסדרת לעצמה עוד סיבוב ועוד סיבוב".
מה נשאר לך מהשירות הצבאי שלך?
"שאני מוכן בכל רגע לאירוע טרור. גם שאנחנו יושבים עכשיו, אני מדמיין שמישהו נכנס ומתחיל לרסס, או שיש פצצה, וכשאני נוסע לאילת ליד הגדר אני עולה במהירות ואני מדמיין מה אני עושה אם יורים עליי".
אם עכשיו מישהו ייכנס וירסס, מה אתה חושב שתהיה התגובה שלך?
"אני נורא רוצה להגיד שאנסה לעצור אותו, אבל יכול להיות שבזמן אמת אני אקפא ואתחבא. אני כל הזמן מדמיין את זה, מה יכול לקרות. חושב על זה הישרדותית. זה התחיל בחברון".
* * *
בחמישי הבא, כשזהבי כבר יהיה עמוק במרדף אחר אודישנים באמריקה, תעלה בבתי הקולנוע בארץ הקומדיה 'ארבע על ארבע' שבה הוא מככב. לסרט שביים שי כנות ('איביזה', 'שושנה חלוץ מרכזי') וכתב רועי עידן בסגנון סרטי 'הנגאובר' האמריקאיים (או בשמם העברי: 'בדרך לחתונה עוצרים ב...') יש פוטנציאל גדול להפוך ללהיט קיץ: ארבעה חברים לעבודה (זהבי כגורו הייטק כריזמטי ולצדו אושרי כהן, שלומי קוריאט ואבי דנגור) יוצאים למסע סוריאליסטי אל חוף סודי בסיני. בדרך הם מסתבכים עם המשטרה, נלכדים בידי בדווים שרוצים למכור אותם לדאעש, בורחים מהשבי - וכמובן שיש גם מנת יתר של תרופות שמובילה לבלקאאוט.
"זו הייתה חוויה כיפית, קלילה" אומר זהבי. "בקולנוע הישראלי יש בימוי נורא עמוק, כבד לפרקים. דווקא בגלל שאין לנו תקציבים, זה תמיד יותר דרמה ותסריטים של סיפורים קטנים על האדם הפשוט. לעשות קומדיות כאלה זה חידוש, ואני אוהב לגוון. יש תפקידים רציניים פסיכולוגיסטיים, ופה הייתי צריך להיות מאוד משוחרר ולא לחשוב על מה יהיה ואיך ייצא. אחת הסיבות שעשיתי את התפקיד היא בשביל לשבור את מה שאני מכיר ומה שמכירים עליי. ללכת על שיגעון מוחלט".
מה הדבר הכי סוריאליסטי שקרה לך בקריירה?
"חירפלצתי בצילומים של 'זגורי'".
מה זה אומר?
"הייתי בסצנה קרובה עם נינט, ונורא כאבה לי הבטן. לא הצלחתי לאבחן את המצב וחשבתי שאם אני אשחרר, זה יירד. היינו בדרך להתנשק על הגג בבאר־שבע והיה אוויר והרשיתי לעצמי לשחרר ופתאום קלטתי שחירפלצתי. הכל היה רטוב. פשוט צעקתי קאט, ואמרו לי, מה קאט? אמרתי, תנו לי כמה דקות. לא היו שם שירותים ונכנסתי לאוטו שלי והורדתי את התחתונים וביקשתי מהמלבישה תחתונים וסיפרתי לה בסוד ועיכבתי את הסט. וכולם דופקים לי על האוטו, ובאוטו יש ריח נוראי. לא יכולתי לספר לאנשים מה קרה. עכשיו הסט של 'זגורי' יידע למה נעלמתי אז בבאר־שבע. ואם נינט קוראת את זה - אז שטפתי ידיים ממש טוב אחרי זה".
מאז שנגמרה העונה האחרונה של הסדרה התפוצץ הסיפור של איבגי.
"נורא כואב לי עליו. היה לי מאוד קשה לקרוא על זה ולקבל את זה. הוא האבא הרוחני של משחק בארץ. יצא לי להיות איתו הרבה שעות והתחברתי אליו. אני מקווה שהכול יהיה בסדר".
ואם תדע שלא?
"מגיע לדבר הזה להיבדק, ואני אגיב אחרי. כל מי שמואשם ומורשע, צריך לשלם את המחיר. איבגי משלם מחיר מאוד כבד כבר עכשיו. אני מקווה שהאמת תצא לאור, לכאן או לכאן, כמה שיותר מהר. אני יכול להגיד לך שאני באופן אישי בחיים לא ראיתי שום התנהגות כזאת".
היו לא מעט שמועות.
"היו דיבורים פה ושם, שמעתי שמועה מבן אדם מאוזן שביעית, שמינית ותשיעית. יש חקירה, בודקים, ואם יתברר שזה מה שהיה, אני מניח שהוא ישלם את המחיר, ואם לא היה, אז לא היה. יצא לי לקשקש איתו אחרי, לשאול מה שלומו ולנסות לתמוך בו. זה מאוד עצוב. אני עוקב אחריו כבר שנים, והוא בן אדם שאני מאוד מעריך, ואני לא היחידי שאוהב אותו".
כמי שנמצא באור הזרקורים, אתה ערני יותר לעניין ההטרדות המיניות? חושב פעמיים לגבי התנהלות עם נשים?
"אני מברך על העידן שאנחנו נמצאים בו, אני חושב שמדינת ישראל הייתה צריכה את הניעור הזה, דור המיידלע מקבל סטירה לפרצוף ואני שמח על זה. במישור האישי, אין לי את הפחד הזה בגלל מי שאני. יש לי סטנדרטים ודרך ארץ, אני נותן את הכבוד לכל מי שאני עובד איתו, גברים ונשים".
יצא שהטרידו אותך?
"אני יכול להגיד לך שכן על פי חוק, אבל גברים ונשים זה סיפור אחר. זה המוסר הכפול, מצד אחד אנחנו בעידן שכל הכבוד האמיתי לאישה יוצא. יש גל של שינוי, ומי שלא מקבל את זה נפגע. מצד שני נפגשתי עם המון מעריצות שצעקו לי אינספור הערות סקסיסטיות. בחורות באות ומחפצנות אותי במחשבה שהן מחמיאות לי. זה נחמד שאומרים לך שאתה יפה, אבל כשאומרים את זה יותר מדי זה מעצבן. הרבה פעמים יצא לי להגיד שאני חושב שאם הן היו אומרות את זה לאישה זה לא היה נגמר אותו דבר".
לבחורה לא היו זורקים את ההערות האלה?
"אם היו זורקים זה היה חד־משמעית הטרדה מינית. לתת הערות סקסיסטיות לגבר זה לא כמו לתת לאישה, בנשים זה הרבה יותר פוגע. לא לכל אחת, במיוחד אם היא עובדת תחת מישהו, יש את האומץ לבוא ולהגן על עצמה כמו שאני מסוגל. לי אין בעיה להעמיד אנשים במקומם".
