"עיר של שוטרים": פרק מספר המתח החדש

המקום: אטלנטה, ג'ורג'יה. השנה: 1974. זה היום הראשון של קייט מרפי בתור שוטרת והיא תעשה הכול כדי שהוא לא יהיה היום האחרון שלה. גם למגי לוסון, שותפתה הוותיקה יותר, לא יהיה קל לחזור הביתה בשלום. יש רוצח שמטיל אימה בעיר והוא רוצח שוטרים. גם בלי פושע שרודף דווקא שוטרים, מסוכן באטלנטה של שנות השבעים להיות אישה, הומו, שחור או יהודי. כשהן מוקפות בחשדנות ובשנאה יוצאות שתי הנשים לחקירה בעולם קשוח ואפל כשהן מסכנות הכול, אפילו את חייהן.

• רוצים לקרוא את "עיר של שוטרים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

מגי לוֹסוֹן היתה למעלה בחדרה כששמעה את הטלפון מצלצל במטבח. היא הציצה בשעון. שום שיחת טלפון בשעה מוקדמת כל כך לא יכולה לבשר טובות. צלילים מהמטבח הידהדו במעלה המדרגות: נקישת השפופרת המורמת מעריסתה. המלמול הנמוך של אמה. הצליפה החדה של חוט הטלפון הנחבט ברצפה בעודה צועדת הלוך ושוב במטבח.

הלינוליאום נשחק בפסים אפורים הלומים מאינספור פעמים שדיליה לוסון פסעה במטבח והקשיבה לבשורות רעות בטלפון.

השיחה לא נמשכה זמן רב. דיליה ניתקה. הנקישה הרמה הידהדה עד קורות התקרה. מגי הכירה כל צליל שהבית הישן השמיע. היא העבירה חיים שלמים בחקר מצבי הרוח שלו. אפילו מחדרה הצליחה לעקוב אחר תנועות אמה במטבח: דלת המקרר נפתחת ונסגרת. ארון נטרק. ביצים נשברות לקערה. אגודל מקיש על גלגל מצית ה"ביק" כדי להדליק סיגריה.

מגי ידעה מה עומד לקרות. דיליה שיחקה בלקג'ק־חדשות־רעות מאז שמגי זכרה את עצמה. היא תחכה זמן־מה, אבל הלילה, מחר, או בעוד שבוע אפילו, דיליה תיזום ריב עם מגי, וברגע שמגי תפתח את הפה כדי למחות, אמה תשלוף את הקלפים: מועד התשלום של חשבון החשמל עבר, קיצצו לה את המשמרות בדיינר, צריך תמסורת חדשה במכונית, ומגי רק מחמירה את המצב עם החוצפה שלה, ובשם אלוהים, אולי היא תיתן קצת מנוחה לאימא שלה?

אכלת אותה. הדילֶר מנצח.

מגי קיפלה את קרש הגיהוץ בחריקה. היא הקיפה בזהירות את ערמות הכביסה המקופלת. היא קמה בחמש כדי לגהץ לכולם. היא היתה סיזיפוס בחלוק אמבטיה. לכל אחד מהם היו מדים כאלה או אחרים. לילי לבשה חצאיות משובצות בירוק ובכחול וחולצות מכופתרות צהובות לבית הספר. לג'ימי ולמגי היו חולצות ארוכות ומכנסיים כחולים של משטרת אטלנטה. לדיליה היה חלוק הפוליאסטר הירוק של הדיינר. ואז כולם חזרו הביתה והחליפו לבגדים רגילים, זאת אומרת שכל יום מגי כיבסה וגיהצה לשמונה אנשים במקום לארבעה.

היא התלוננה רק כשאיש לא שמע.

חריקה בקעה מחדרה של לילי כשזו הפילה את המחט על תקליט. מגי חרקה שיניים. טֵייפֶּסטרי. לילי הקשיבה לאלבום הזה בלי הפסקה.

עד לא מזמן מגי עזרה ללילי להתלבש ללימודים בכל בוקר. בלילה הן היו מעלעלות במגזין כלות וגוזרות תמונות של חתונת החלומות שלהן. זה היה לפני שמלאו ללילי שלוש־עשרה, וחייה, בדומה לחייה של קרול קינג, הפכו לחיזיון בלתי נגמר של צבע משתנה תדיר.

היא חיכתה שג'ימי ידפוק על הקיר ויגיד ללילי להחליש את החרא הזה, אבל אז נזכרה שאחיה עבד במשמרת הלילה. מגי השקיפה מהחלון. המכונית של ג'ימי לא היתה בשביל הגישה. באופן חריג גם המסחרית של השכן נעלמה. היא תהתה אם גם הוא עובד הלילה. ואז גערה בעצמה על שום התהייה, כי לא עניינהּ מה עושה השכן שלה.

היא חשבה שזה רגע מתאים ככל הרגעים לארוחת בוקר. מגי שלפה את הרולים משערה בעודה יורדת במדרגות. היא נעצרה בדיוק באמצע. נקודת הפלא האקוסטית. טייפסטרי נעלם. צלילי המטבח נדמו. כשמגי תיזמנה כמו שצריך, היא יכלה לפעמים לחטוף דקה שלמה של שקט על המדרגות. לא יהיה עוד רגע כזה בהמשך היום שבו תרגיש בודדה כל כך.

היא נשמה עמוק, ונשפה לפני שהמשיכה לרדת.

הבית הוויקטוריאני הישן היה מפואר פעם, אבל כעת לא נותר זכר לתהילת העבר. חלקים מהחיפוי נעלמו. פיסות עץ רקובות נתלו כעטלפים מהגמלונים. החלונות קירקשו מכל משב רוח. גשם יצר פלג בלב המרתף. לא היה פתח אחד בבית שקעקוע רפאים שחור לא הקיף אותו בגלל נתיכים שרופים ועבודה זולה.

למרות החורף, המטבח היה לח. לא משנה באיזו עונה, תמיד עמד בו ריח בייקון מטוגן ועשן סיגריות. מקור השניים עמד כעת ליד הכיריים. גבה של דיליה היה כפוף כשמילאה את הפרקולטור. כשמגי חשבה על אמה, היא חשבה על המטבח הזה — על מכשירי החשמל בירוק אבוקדו דהוי, על הלינוליאום הצהוב הסדוק, על התלמים השחורים השרופים שנחרצו בפורמייקה, היכן שאביה נהג להניח את הסיגריות שלו.

כרגיל, דיליה קמה לפני מגי. איש לא ידע מה דיליה עושה בשעות הבוקר. ככל הנראה מקללת את אלוהים על כך שהתעוררה באותו הבית עם אותן הבעיות. כלל לא כתוב קבע שלא יורדים עד ששומעים את הביצים נטרפות בקערה. דיליה תמיד הכינה ארוחת בוקר גדולה, זכר לילדותה בתקופת השפל, כשארוחת הבוקר היתה לפעמים היחידה ביום.

"לילי ערה?" דיליה לא הסתובבה אבל ידעה שמגי שם.

"בינתיים." מגי הציעה את מה שהציעה מדי בוקר. "אני יכולה לעזור?"

"לא." דיליה דקרה את הבייקון במזלג. "החנייה של השכן ריקה."

מגי השקיפה מבעד לחלון והעמידה פנים שהיא לא יודעת שלי גרנט לא חנה במקום הקבוע שלו.

דיליה אמרה, "רק חסר לנו שבחורות יתחילו להיכנס ולצאת מהבית הזה בכל שעות היום והלילה. עוד פעם."

מגי נשענה על הדלפק. דיליה נראתה מותשת. אפילו שערה החום הדק לא טרח להישאר מהודק לקודקודה. כולם עבדו משמרות נוספות כדי לממן את בית הספר הפרטי של לילי. אף אחד מהם

לא רצה לראות אותה חוצה את העיר באוטובוס עד לגטו. נותרו עוד ארבע שנים של שכר לימוד וספרים ותלבושת אחידה עד

שלילי תסיים את הלימודים. מגי לא היתה בטוחה שאמה תשרוד עד אז.

בילדותה דיליה ראתה את אביה יורה לעצמו כדור בראש אחרי שאיבד את העסק המשפחתי. אמה עבדה בפרך בחוות אריסים עד למותה בטרם עת. שני אחיה מתו מפוליו. היא בוודאי חשבה שהיא זכתה בלוטו כשהתחתנה עם האנק לוסון. הוא לבש חליפה והיו לו משרה טובה ומכונית נחמדה, ואז הוא חזר מאוקינאווה עם הלם קרב, ומאז התאשפז בבתי חולים לחולי נפש דרך קבע.

מגי לא ידעה הרבה על אביה, אם כי בין האשפוזים הוא בבירור ניסה לבנות מעין חיים. כשלילי נולדה הוא תלה את הנדנדה בחצר האחורית. פעם אחת הוא מצא צבע אפור במבצע בחנות חומרי בניין ועבד שלושים ושש שעות ברציפות, צובע את כל החדרים בצבע של נושאת מטוסים. בסופי שבוע הוא כיסח את הדשא בפרק הזמן הדרוש כדי לחסל שישיית שליץ, ונטש את המכסחה ברגע שהבירה נגמרה. פעם אחת, כשירד שלג ומגי חלתה בדלקת גרון, הוא הביא לה שלג בקערה של טאפרוור כדי שתשחק בו בחדר האמבטיה.

"מגי, בשם אלוהים." דיליה הקישה במזלג על המחבת. "אולי תמצאי לעצמך תעסוקה?"

מגי הרימה ערמת צלחות וסכו"ם שנחו על הדלפק ולקחה אותם לחדר האוכל. לילי כבר ישבה לשולחן. ראשה היה רכון מעל ספר לימוד, ומגי ראתה בזה נס. השנה האחרונה לא עמדה בסימן נביטת הנשיות אצל לילי בת השלוש־עשרה, אלא דמתה יותר למבחן בד מתמשך ל מגרש השדים.

ובכל זאת, מגי סירבה להרים ידיים בעניין אחותה הקטנה. "ישנת טוב?"

"כמו תינוק." לילי הצמידה את אצבעותיה למצחה והצדיעה לדף הספר. שערה היה אסוף בקוקו רפוי. גונו החום הערמוני נע בין החום־עכבר של דיליה לחום הכהה יותר של מגי.

"כמו תינוק זה מצוין." מגי הניחה צלחת ליד המרפק של לילי. היא נתנה לה דחיפה קטנה עם הירך. "מה את לומדת?" דחיפה נוספת. ועוד אחת. כשלילי לא הגיבה, היא שרה את שורות הפתיחה של "אני מרגישה את האדמה רועדת לי מתחת לרגליים", וסיימה כל משפט בדחיפה.

"תפסיקי." לילי הרכינה את ראשה עוד יותר. האף שלה כמעט נגע בספר.

מגי גהרה מעליה כדי לערוך את הצד השני של השולחן. היא הביטה חזרה אל לילי, שלטשה עיניים בנקודה אחת על הדף מאז שמגי נכנסה.

מגי אמרה, "תסתכלי עלי."

"אני לומדת."

"תסתכלי עלי."

"יש לי מבחן."

"אני יודעת שגנבת לי את האיפור עוד פעם."

לילי הרימה את עיניה שהיו מאופרות כעיני קליאופטרה.

מגי לא הרימה את הקול. "חומד, את יפהפייה. את לא צריכה את הדברים האלה."

לילי גילגלה עיניים.

מגי ניסתה שוב. "את לא מבינה איזה מסר האיפור שלך מעביר לבנים בגיל הזה."

"מי כמוך יודעת."

מגי הניחה את ידה על השולחן. היא תהתה מתי אחותה הקטנה והמתוקה למדה לנעוץ פגיונות.

דלת המטבח נפתחה לרווחה. ידיה וזרועותיה של דיליה היו מכוסות צלחות של פנקייקים, ביצים, בייקון ועוגיות. "יש לך שתי שניות לשטוף את החרא הזה מהפרצוף לפני שאני מביאה את החגורה של אבא שלך." לילי נמלטה מהחדר. דיליה הנחיתה את הצלחות על השולחן בזו אחר זו. "את רואה מה את מלמדת אותה?"

"למה אני —"

"אל תעני לי." דיליה שלפה חפיסת סיגריות מהסינר שלה. "את בת עשרים ושתיים, מרגרט. למה אני מרגישה כאילו יש לי שתי בנות טיפש־עשרה בבית?"

"עשרים ושלוש," זה כל מה שמגי היתה מסוגלת לומר.

דיליה הדליקה סיגריה ונשפה עשן מבין שיניה. "עשרים ושלוש," היא חזרה אחריה. "אני הייתי נשואה עם שני ילדים בגילך."

מגי עמדה בפיתוי לשאול את אמה איך זה הלך.

דיליה ליקטה פירור טבק מלשונה. "העניין הזה של שחרור האישה מתאים לעשירות, אבל לך יש רק פנים יפות ופיגורה. את צריכה לנצל את שתיהן לפני שתאבדי אותן."

מגי הידקה את שפתיה בקו צר. היא דמיינה ארגז של אבדות ומציאות בירכתי מחסן, ובו כל הפרצופים והפיגורות של נשים בנות שלושים.

"את מקשיבה לי?"

"אימא." מגי הקפידה על נימה מתונה. "אני אוהבת את העבודה שלי."

"בטח נחמד לעשות את מה שאת אוהבת." דיליה נעצה את הסיגריה בפיה. היא שאפה בחדות והחזיקה את העשן בריאות. היא נשאה עיניים לתקרה. היא הנידה בראשה.

מגי ניחשה שזה יגיע מהר יותר משחשבה. אמה טרפה את החפיסה לקראת השליפה של החדשות־הרעות: למה את מבזבזת את החיים שלך? לכי ללמוד סיעוד. תירשמי בחברת כוח אדם. תמצאי עבודה שתפגשי בה איזה גבר שלא יחשוב שאת זונה.

במקום זה דיליה אמרה, "דון וזלי נהרג הבוקר."

ידה של מגי זינקה אל חזהּ. לבה היה יונק־דבש לכוד תחת אצבעותיה.

דיליה אמרה, "ירו לו בראש. מת שתי שניות אחרי שהגיע לבית החולים."

"וג'ימי —"

"אם ג'ימי היה נפצע, נראה לך שהייתי עומדת כאן ומדברת איתך על דון וזלי?"

מגי שאפה אוויר מלוא הפה והשתעלה. החדר היה אפוף עשן וריחות בישול. היא רצתה לפתוח חלון, אבל אביה צבע את המשקופים כך שלא היה אפשר לפתוח את החלונות.

"איך זה..." מגי התקשתה לנסח את השאלה. "איך זה קרה?"

"אני רק האימא. את חושבת שהם מספרים לי משהו?"

"הם," חזרה מגי. דודהּ טרי והחברים שלו. לעומתם דיליה היתה ממש חביבה. למרבה המזל, היתה דרך פשוטה לעקוף את זה. מגי הכניסה יד לארונית של מערכת הסטריאו והדליקה את הרדיו.

"לא," דיליה עצרה בעדה. "בחדשות לא יגידו שום דבר שאנחנו לא יודעות."

"מה אנחנו יודעות?"

"תרדי מזה, מרגרט." דיליה איפרה לכף ידה. "ג'ימי בריא ושלם. זה כל מה שחשוב. ותהיי נחמדה אליו כשהוא יגיע."

"ברור שאני —"

דלת מכונית נטרקה בשביל הגישה. המשקופים רעדו מעוצמת החבטה. מגי עצרה את נשימתה כי זה היה קל יותר מלנשום. בתוך תוכה היא קיוותה שהשכן שלהם חזר מהעבודה. אבל אז הנעליים נגררו על פני החנייה ובמעלה המדרגות האחוריות. דלת המטבח נפתחה, אך לא נסגרה.

היא ידעה שזה הדוד טרי עוד לפני שראתה אותו. הוא אף פעם לא סגר את הדלת האחורית. המטבח לא היה חדר מבחינתו, סתם עוד משהו שנשים צריכות וגברים לא רוצים לדעת עליו, כמו תחבושות היגייניות ורומנים רומנטיים.

אף שהיום בקושי התחיל, טרי לוסון כבר הצחין מאלכוהול. מגי הריחה אותו מקצה החדר. הוא התנודד כשעמד על מפתן חדר האוכל. הוא לבש את מדי הסמל שלו, אבל החולצה לא היתה מכופתרת וחשפה גופייה לבנה. אניצי שיער הזדקרו מתוך הצווארון. הוא נראה כאילו ישן בניידת עם בקבוק ג'ק דניאלס בין הברכיים. וסביר להניח שזה בדיוק מה שהוא עשה רגע לפני ששמע על דון וזלי בקשר.

דיליה אמרה, "שב. אתה נראה כמו מת מהלך."

טרי שיפשף את הלסת שלו כשהביט באחייניתו ובגיסתו. "ג'ימי בדרך. מק ובאד מטפלים בו."

"הוא בסדר?" שאלה מגי.

"ברור שהוא בסדר. אל תיכנסי להיסטריה."

לפתע מגי חשה דחף להיכנס להיסטריה. "היית צריך להתקשר אלי."

"בשביל מה?"

מגי נדהמה. נעזוב לרגע את העובדה שג'ימי אחיה ודון וזלי חבר שלו. גם היא שוטרת. כששוטר מתאשפז, החברים שלו מגיעים לבית החולים. תורמים דם. מחכים לחדשות. מנחמים את המשפחה. זה חלק מהעבודה. "הייתי צריכה להיות שם."

"בשביל מה?" הוא חזר ואמר. "האחיות הביאו לנו קפה. את סתם היית מסתובבת בין הרגליים." הוא הניד בראשו לעבר דיליה. "אגב, אני אשמח לעוד כוס."

היא נכנסה בחזרה למטבח.

מגי התיישבה. היא עדיין היתה נסערת מהחדשות. היא שנאה את העובדה שטרי הוא המקור היחיד שלה לתשובות. "איך זה קרה?"

"כמו תמיד." טרי צנח על הכיסא בראש השולחן. "איזה כושי ירה בו."

"זה היה ה'יורה'?"

"היורה," הוא נהם. "תפסיקי לדבר מהתחת."

"דוד טרי!" לילי נכנסה לחדר בריצה. היא נפלה על צווארו ונישקה את לחיו. היא תמיד התנהגה כמו תינוקת בנוכחותו של טרי.

מגי אמרה לה, "ג'ימי בסדר גמור, אבל דון וזלי נהרג הבוקר."

טרי טפח על זרועה של לילי. הוא נעץ במגי מבט נוקב. "אני והחבר'ה נתפוס את המניאק הזה. אל תדאגי."

"אף אחד לא דואג." דיליה חזרה עם הקפה של טרי. היא הניחה את הספל על השולחן והגישה לו את העיתון. "קאל והאחרים בסדר?"

"ברור. כולם בסדר." טרי פתח את העיתון בתנועה מהירה. ה  אטלנטה קונסטיטיושן ללא ספק הלך לישון לפני שדון וזלי נרצח. הסיפור הראשי עסק בשינויים מבניים שראש העיר השחור החדש ביצע בעירייה.

מגי אמרה, "דון הוא הקורבן החמישי."

"מגי." דיליה פנתה בחזרה למטבח. "אל תציקי לדוד שלך."

היא העמידה פנים שלא שמעה את האזהרה. "זה ה'יורה'."

טרי ניענע בראשו.

"ברור שהוא ארב להם. זה חייב להיות —"

"תאכלי ארוחת בוקר," הוא אמר. "אם את רוצה טרמפ לעבודה, את צריכה להיות מוכנה כשאני יוצא."

אחת מידיה של לילי עדיין היתה מונחת על כתפו של טרי.

קולה נשמע קטן במידה בלתי אפשרית כששאלה, "יהיה בסדר, דוד טרי?"

"זאת עדיין עיר של שוטרים, מותק. קופים לא מנהלים את הגן־חיות." הוא טפח על עכוזה. "בואי. תאכלי."

לילי אף פעם לא התווכחה עם דוד טרי. היא התיישבה וניקרה בארוחת הבוקר שלה.

טרי חטף את העיתון והפך דף. מגי ראתה רק את קצה ראשו, את התספורת הקצוצה המרובעת שחשפה קו שיער נסוג. הוא נזקק למשקפיים. המצח שלו התקמט כשצימצם את עיניו בניסיון לקרוא את תוצאות משחקי הפוטבול.

קול פיצוח רם של רעש סטטי בקע מהמטבח. הטרנזיסטור הישן של ג'ימי. קולו של הקריין קירקר מתוך הרמקול הזעיר. "...מדווח ששוטר נוסף נהרג בעת מילוי..." הקול התפוגג כשדיליה הנמיכה את העוצמה.

מגי ידעה שאמה צודקת בדבר אחד: הם לא זקוקים לחדשות כדי לדעת את מה שהם יודעים ממילא. בשלושת החודשים האחרונים נרצחו ארבעה שוטרי סיור לפנות בוקר באזור הפַייב פוינטס בדאונטאון. השניים הראשונים נמצאו בסמטה — היורה אילץ אותם לעמוד על הברכיים והוציא אותם להורג עם כדור בראש. השניים האחרים נמצאו מאחורי כניסת השירות של מלונית פורטמן. אותה השיטה. אותם ראשים מרוסקים. בלי עדים. בלי תרמילים. בלי טביעות אצבעות. בלי חשודים.

בתחנה התחילו לכנות את הרוצח "היורה מאטלנטה".

"העמדתי קנקן טרי." דיליה התיישבה לשולחן, משהו שבדרך כלל נמשך זמן קצר מאוד. היא הסתובבה בכיסא לעבר טרי — דבר נוסף שעשתה לעתים רחוקות. "תספר לי מה באמת קרה, טֵרֶנס."

טרנס. המילה עמדה באוויר עם העשן ושומן הבייקון.

טרי הפגין את הסתייגותו בתיאטרליות. הוא נאנח. הוא קיפל את העיתון בשיטתיות. הוא הניח אותו על השולחן. הוא יישר אותו עם שפת השולחן. במקום לענות לשאלתה של דיליה, הוא התווה צורת אקדח בכף ידו והצמיד אותו לרקה. אף אחד לא אמר דבר עד שהוא לחץ על ההדק.

לילי לחשה, "שאני אמות."

לשם שינוי, אף אחד לא העיר לה.

טרי אמר, "ג'ימי לא היה יכול לעשות שום דבר. הוא רץ עשרים רחובות עם דון על הכתף. הגיע לבית חולים אבל כבר היה מאוחר מדי."

מגי חשבה על אחיה רץ את כל המרחק הזה עם הברך הפצועה. "ג'ימי לא היה —"

"ג'ימי בסדר." טרי נשמע כאילו הוא עושה להן טובה. "מה שהוא לא צריך זה חבורת תרנגולות שתכרכר סביבו."

ובמילים אלה הוא שוב פתח את העיתון וטמן את אפו בין הדפים.

הוא לא באמת ענה לשאלתה של דיליה. הוא רק מסר ראשי פרקים, ככל הנראה כאלה שהיה אפשר לשמוע גם ברדיו. טרי ידע בדיוק מה הוא מעולל להן. הוא היה נחת במלחמה. היחידה שלו התמחתה בלוחמה פסיכולוגית. הוא משך זמן רק משום שהיה יכול.

במקום לחזור למטבח, דיליה הוציאה את חפיסת ה"קוּלס" מכיס הסינר וניערה אותה עד שסיגריה הגיחה מתוכה. ידה רעדה כשגיששה אחר המצית. היא נראתה רגועה יותר ברגע שהסיגריה נדלקה. עשן הסתלסל מנחיריה. כל קמט בפניה של דיליה לוסון נבע מיניקת סיגריות — העור כמו נייר קרפ סביב הפה, קו הלסת הרפוי, החריץ העמוק בין הגבות. אפילו שערה היה מפוספס באפור מעושן בגלל ה"קולס" שלה. היא היתה בת ארבעים וחמש, אבל נראתה בת שישים ביום טוב. כרגע היא נראתה זקנה כפליים, כאילו כבר שכבה בקבר.

כמו שדון וזלי יהיה בקרוב.

מגי ידעה שהשותף של אחיה היה חייל שחזר מווייטנאם, ולא הצליח להחזיק שום עבודה שלא חייבה נשיאת נשק. הוא הגיע מדרום אלבמה. הוא שכר דירה ליד שדֵרת פּידמונט. הוא נהג בשברולט שוואל בצבע בורגונדי. היתה לו חברה — נערת פרחים אינדיאנית שדיברה על "הגבר שלה", ולא התלוננה כשדון הכה אותה כי הוא ראה יותר מדי חרא בג'ונגל.

ודבר מזה לא היה חשוב עוד, כי הוא מת.

טרי הטיח את הספל בשולחן. קפה ניתז על המפה הלבנה. "יש פה משהו בשבילי?"

דיליה קמה. היא לקחה את הצלחת שלו והתחילה להעמיס עליה מזון, אם כי טרי בדרך כלל סבל מהנגאובר כזה שלא היה מסוגל לאכול בבוקר.

היא הניחה את הצלחת לפניו. נימת תחנונים השתרבבה לקולה כשאמרה, "טרי, בבקשה ממך. רק תגיד לי מה קרה, טוב? הוא הבן שלי. אני צריכה לדעת."

טרי הביט אל מגי, ואז השפיל מבט אל ספלו הריק למחצה.

היא הרשתה לעצמה להיאנח בקול לפני שהלכה להביא את קנקן הקפה מהמטבח. ברגע שיצאה מהחדר, טרי התחיל לדבר.

"לקראת סוף המשמרת כלום לא קורה. ואז שומעים שיש ארבעים־וארבע בקצה וייטהול על פייב פוינטס. כנראה שוד." הוא צד את מבטה של מגי כשהיא חזרה לחדר, כאילו היא לא נהגה בניידת בחמש השנים האחרונות ולא הכירה את הקודים המשטרתיים. "הם מגיעים לשם, בודקים את המקום. דלתות נעולות מלפנים ומאחור. הם מודיעים בקשר שהכול תקין. ואז..." הוא משך בכתפיו. "בחור קופץ מהפינה, יורה בראש של דון ובורח. את השאר אתן יודעות. ג'ימי עשה כל מה שהוא יכול. זה לא הספיק."

"מסכן ג'ימי," מילמלה לילי.

"אף אחד לא מסכן," ענה טרי. "ג'ימי לוסון מסוגל לדאוג לעצמו. הבנת?"

לילי הינהנה במהירות.

"תשמעי מה שאני אומר לך." טרי תקע את אצבעו בעיתון. "זה מלחמת גזעים, חד וחלק. לא תקראי על זה בעיתון ולא תשמעי על זה בחדשות. אנחנו רואים את זה ברחובות. בדיוק כמו שאמרתי לפני עשר שנים. אתה נותן להם טיפה כוח, הם מתנפלים עליך כמו כלבים עם כלבת. מה שצריך לעשות זה לקחת את הכוח בחזרה."

מגי השעינה את כתפה על משקוף הדלת. עיניה איימו להתגלגל לאחור. היא שמעה את הנאום הזה כל כך הרבה פעמים, שיכלה לדקלם אותו עם טרי. הוא שנא את כולם — את המיעוטים, שרק לאחרונה קיבלו את השליטה בעיר, ואת הבוגדים שעזרו להם. אם זה היה תלוי בטרי, החברים שלו היו חופרים מנהרה עד סין וזורקים את כולם פנימה.

"מי דיווח על הארבעים־וארבע?" מגי הופתעה לרגע מהשאלה, עד שהבינה שהיא עצמה שאלה אותה. זו היתה שאלה טובה. היא חזרה עליה. "מי דיווח על השוד?"

טרי שוב פרש את העיתון. הוא קיפל אותו בחוזקה.

דיליה קמה. היא נגעה בזרועה של מגי לפני שפנתה חזרה למטבח. לילי לטשה עיניים בביצים הנקרשות בצלחתה. מגי התיישבה בכיסא שאמה פינתה. היא מזגה לעצמה קפה, אבל לא היתה מסוגלת לשתות אותו.

הדיווח על השוד שלח את ג'ימי ואת דון לפייב פוינטס. לב לבו של הדאונטאון. מקור השיטה של שמות הרחובות. אתר אספקת המים הראשון של אטלנטה כמו גם שכונה של אורות אדומים עוד מהימים שלפני מלחמת האזרחים. חמישה רחובות התנקזו לשם: פיצ'טרי, וייטהול, דקאטור, מרייטה ואג'ווד. הצומת היה קרוב לאוניברסיטה וללשכת הסעד שמעבר לרחוב. נשים עמדו שם בתור מדי יום כדי לקבל דמי אבטלה. רבות מהן חזרו בלילה, כשהאורות בגורדי השחקים כבר כבו, והגברים היחידים בשטח היו כאלה שמוכנים לשלם תמורת חברה.

מגי יכלה לנחש מה תהיה התגובה המשטרתית על הרצח של דון. אמצעים יינקטו בכל רחבי העיר. הכלא יתמלא מדי לילה. לקוחות יפחדו לצאת. זה יפגע בעסקים. כולם מתרברבים שאסור לדבר עם שוטרים, אבל ברגע שהמסחר נתקע, המלשינים יוצאים מהחורים.

לפחות ככה זה בדרך כלל. אבל הרציחות של ה"יורה" היו שונות. בכל פעם התכוננה המשטרה לסגור את העיר, ובכל פעם המומנטום נעצר, המלשינים הפסיקו לצוץ, הרחובות חזרו לענייניהם, וכולם חיכו לרצח השוטר הבא.

זאת לא היתה רק חשיבה פטאליסטית; התברר ששנות השבעים הן עשור גרוע לשוטרים. אטלנטה ידעה קורבנות רבים יותר מרוב הערים. בשנתיים האחרונות נתפסו חמישה רוצחי שוטרים, אם כי רק אחד מהם הגיע לבית המשפט. לאחרים קרו תאונות — הבחור שהתנגד למעצר גמר בתרדמת, אחר התעורר בכלא עם אולר בכליה, השניים האחרים נכנסו לגריידי עם כאבי בטן וגמרו בשק גופות.

החמישי יצא מבית המשפט אדם חופשי. לא היה שוטר בעיר שלא ירק לפני שסיפר את הסיפור הזה. תוסיפו לזה חור אפשרי נוסף בחגורה של היורה מאטלנטה, והיום יהיה יום רע מאוד לכל מי שייקלע לצד הלא נכון של החוק.

טרי כיחכח בגרונו. הוא שוב לטש מבט בספלו הריק.

מגי מזגה קפה. היא הניחה את הקנקן. היא יישרה את הסכין והמזלג שלה. היא סובבה את ידית הספל שמאלה, אחר כך ימינה.

טרי רטן בגועל. "יש לך משהו להגיד, נסיכה?"

"לא," אמרה מגי, אבל אז דיברה. "מה עם המכונית שלהם?" לג'ימי ולדון היתה ניידת. אף אחד לא סייר ברגל בשעה כזאת. "למה ג'ימי היה צריך לסחוב אותו? למה הוא לא פשוט —"

"הוא חתך להם את הצמיגים."

מגי הרגישה שהמצח שלה נחרש קמטים. "ארבעת השוטרים האחרים — גם להם חתכו את הצמיגים?"

"לא."

היא ניסתה להבין את רצף ההתרחשויות. "מישהו דיווח על שוד, חתך את הצמיגים שלהם, ירה בדון, אבל לא נגע בג'ימי?"

טרי ניענע בראשו מבלי להרים את עיניו מהעיתון. "תשאירי את זה לבלשים, מותק."

"אבל —" מגי לא היתה מסוגלת להרפות. "היורה משנה את שיטת הפעולה שלו." היא היתה מוכרחה להוסיף, "או שזה לא היורה, אלא מישהו שמנסה לחקות אותו."

טרי שוב ניענע בראשו, הפעם לאות אזהרה.

לילי אמרה, "אני מכינה עבודה על מלחמת האזרחים."

מגי שאלה, "הם היו ביחד כשירו בדון?"

טרי נאנח. "אף אחד לא נוטש את השותף שלו. אפילו את אמורה לדעת את זה."

"אז ג'ימי היה עם דון?"

"ברור."

לילי אמרה, "רוב הילדים מדברים עם סבא וסבתא שלהם, אבל אני —"

מגי קטעה אותה. "אבל הוא לא ירה בג'ימי. ג'ימי עמד ליד דון, או לפחות קרוב אליו." זה היה ההבדל הגדול. במקרים הקודמים שני השוטרים כרעו ברך והוצאו להורג בזה אחר זה. היא שאלה, "ג'ימי שלף?"

"אלוהים ישמור!" טרי הכה באגרופו בשולחן. "אולי תסתמי כדי שאני אוכל לקרוא את העיתון הזה?"

"טרי?" קראה דיליה מהמטבח. "הכיור שוב נסתם. אתה חושב שתוכל —"

"עוד רגע." הוא לא הסיר את עיניו ממגי. "אני רוצה לדעת מה קשוּחית כמוך חושבת. פתרת את זה, קולומבו? את רואה משהו שהחבר'ה שעובדים בזה מאז שהיית זרעון בשק האשכים של אבא שלך פיספסו?"

מגי חשבה שאם כבר עומדים להיכנס בה, עדיף שזה יהיה מסיבה טובה. "ברציחות הקודמות שני השוטרים היו על הברכיים. הוא ירה להם בראש, בסגנון הוצאה להורג, אחד אחרי השני. הוא ירה בדון. אז למה לא בג'ימי?"

טרי גהר מעל השולחן. היא הריחה את הוויסקי ואת הזיעה מדממים מהנקבוביות שלו. "כל הקשקוש הזה בינך לאח שלך נגמר ברגע זה. שמעת?"

מגי הרגישה שהרצפה מתנועעת תחתיה. "זה לא העניין," היא אמרה, וכולם ידעו למה היא מתכוונת.

"אז מה העניין?" שאל טרי. "למה את שואלת את כל השאלות האלה?"

היא רצתה לומר לו שזה מפני שהיא שוטרת, וששוטרים מפענחים פשעים בעזרת שאלות, אבל הסתפקה ב"כי זה לא הגיוני".

"הגיוני." הוא פלט נחרה. "ממתי את חושבת בהיגיון?"

"הוא חזר!" צרחה לילי.

כולם נבהלו. אבל היא צדקה. מגי שמעה את המכונית של ג'ימי פונה אל שביל הגישה. עמם הפליטה של הפרליין החליד כמעט לגמרי. האגזוז פלט שיעול צרוד דומה לזה של דיליה כשהיא קמה בכל בוקר.

מגי ניסתה לקום, אבל טרי תפס לה את היד ואילץ אותה להתיישב.

היא ידעה שמוטב לא להיאבק בו. הדבר היחיד שמגי יכלה לעשות הוא להקשיב. הצלילים היו תמיד זהים כשג'ימי הגיע: דלת המכונית נטרקה. נעליים נגררו על פני האספלט ובמעלה המדרגות. דלת המטבח כבר היתה פתוחה, אז ג'ימי סגר אותה. הוא השתהה כמה שניות. מגי דמיינה את המבט שהחליפו האם ובנה. אולי ג'ימי הניד בראשו אל דיליה. אולי הוא נתן לה את הכובע שלו כדי שתרגיש שהיא מביאה תועלת.

כשג'ימי נכנס לחדר האוכל, מגי ראתה שכנראה אין לו מושג איפה הכובע שלו. הוא לא לבש מדים. הוא לבש כותונת ירוקה של בית חולים. החולצה היתה קשורה בכתפיים. הפנים שלו היו לבנות כמו גיר. העיניים אדומות. השפתיים חיוורות מתחת לשפם. הוא נראה רדוף. מגי נזכרה כיצד אביהם נראה בכל פעם שהגיע זמנו לחזור לבית החולים.

טרי שאל, "מק ובאד טיפלו בך?"

היה נדמה שג'ימי מסוגל רק להנהן. הוא שיפשף את עורפו. הוא לא התנקה כמו שצריך. נקודות של דם קרוש עדיין נראו על צווארו ופניו. מגי ראתה גוש אדמה תקוע באחת מפאות הלחיים שלו.

לילי הניחה את ידה על חזהּ. דמעות מילאו את עיניה.

טרי אמר, "אל —" אבל היה מאוחר מדי. לילי רצה אל ג'ימי וכרכה את זרועותיה סביב מותניו. היא טמנה את פניה בבטנו ופרצה בבכי.

"זה בסדר." ג'ימי היה צרוד. הוא ליטף את גבה של לילי. הוא נשק לקודקודה. "בואי למעלה. שלא תאחרי לבית הספר."

לילי שיחררה אותו באותה המהירות שאחזה בו, ורצה אל מחוץ לחדר. צעדיה הלמו במדרגות העץ החשוף. לרגע נראה ג'ימי כעומד ללכת אחריה, אבל אז כתפיו צנחו, סנטרו נשמט, והוא לטש עיניים ברצפה.

הוא אמר, "אני לא רוצה לדבר על זה."

"ואנחנו לא רוצים לשמוע." דיליה עמדה מאחוריו. היא שלחה יד אל כתפו של ג'ימי, אבל עצרה רגע לפני שנגעה בו. באופן כללי, מחוות החיבה הנדירות של אמם לבשו צורת טיפוח. היא השתמשה באצבעותיה כדי ליישר קמטים בסוודר של לילי. היא תלשה שערות סוררות מכתפי המדים של מגי. וכעת היא ליקטה את גוש האדמה מפאת הלחי של ג'ימי.

דיליה הביטה בפירור שבקצות אצבעותיה, והבעתה לימדה את מגי שזאת לא אדמה. דיליה איגרפה את כף ידה ותחבה אותה לכיס הסינר.

היא אמרה, "כולכם — תאכלו ארוחת בוקר לפני שהיא תתקרר. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבזבז אוכל."

ג'ימי צלע סביב השולחן והתיישב במקומו הקבוע. הוא התכווץ בכל פעם שהפעיל לחץ על רגלו השמאלית. מגי רצתה לעזור לו. היא השתוקקה לרוץ אליו בדיוק כמו לילי ולחבק את אחיה.

אבל היא ידעה שהיא לא יכולה.

"אז ככה." דיליה כבר הגישה לג'ימי קפה. עכשיו היא מילאה את הצלחת שלו. היא השתמשה ביד אחת. בשנייה עדיין אחזה בכיס הסינר. "מישהו צריך עוד משהו?"

"אנחנו בסדר." טרי נופף בידו בביטול.

דיליה אמרה, "הביצים קרות. אני אכין עוד." היא חזרה למטבח.

מגי נעצה עיניים באחיה כי ידעה שהוא לא יחזיר לה מבט. כתמי הדם הדהויים על עורו הזכירו לה אותו כשהיה נער מחוצ'קן. ג'ימי בבירור בכה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה ראתה את אחיה בוכה. לפני שמונה שנים לפחות.

היא אמרה לו, "הפסדת את טייפסטרי הבוקר."

ג'ימי נהם בעודו תוחב לפיו מזלג עמוס ביצים.

היא ניסתה שוב. "תליתי לך את המדים בארון."

ג'ימי בלע בקול רם. "יותר מדי עמילן בצווארונים."

"אני אכבס אותם עוד פעם אחרי העבודה, טוב?"

הוא תחב עוד ביצים לפיו.

"פשוט תשים לי אותם בחדר." משום־מה מגי היתה לחוצה. היא לא יכלה להפסיק לדבר. "אני אכבס אותם כשאני אחזור מהעבודה."

טרי שרק כדי להסות אותה.

הפעם מגי מילאה אחר ההוראה — לא למען טרי אלא למען ג'ימי. היא פחדה שתגיד את הדבר הלא נכון, ורק תחמיר את מצבו של אחיה. וזאת לא תהיה הפעם הראשונה. הם הילכו על חבל דק בכל פעם שאחד מהם ניסה להתקרב לשני.

היא הקשיבה בדממה ללעיסותיו של ג'ימי. הן השמיעו צליל מכני, רטוב. היא שמה לב שהיא צופה בציר הלסת שלו, כיצד הוא מזדקר בכל פעם שנגס. זה נראה כמו מכונה שמכניסה ביצים לפה שלו, לועסת ומכניסה עוד. פניו היו נטולות הבעה. עיניו היו כמעט מזוגגות. הוא לטש עיניים בנקודה על הקיר מול הכיסא שלו.

היא ידעה מה הוא רואה. קיר גבס אפור עם פטינה חומה מרוב עשן סיגריות. זה היה החדר שהאנק לוסון שכן בו בהזדמנויות הנדירות שבהן התגורר עם משפחתו. ברגע שחזר הביתה, הוא הוריד את הטלוויזיה מחדר השינה של דיליה והציב אותה על שולחן המזנון. ואז היה מעשן בשרשרת וצופה בטלוויזיה עד הישמע ההמנון. בלילות מסוימים היתה מגי יורדת לשתות מים ורואה את אביה לוטש עיניים בדגל האמריקאי המתנופף על פני רקע אטום.

מגי פיקפקה בכך שג'ימי חושב על אביהם כרגע. אולי הוא נזכר במשחק הפוטבול האחרון שלו. בחיים שלו לפני שליינבֵּקֶר אחד הפך את הברך שלו לדייסה. מגי היתה ביציע עם כולם. היא צפתה בג'ימי נכנס למגרש בביטחון עצמי כהרגלו. הוא הניף אגרוף. הקהל הריע. הם קראו בשמו. הוא היה נער הזהב שלהם, יליד השכונה שהצליח בגדול. עתידו כבר נקבע. הוא עמד ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'יה בכספו של מישהו אחר. הוא עמד להיבחר לליגה המקצוענית, ובפעם הבאה שיראו אותו, ג'ימי לוסון יצא ממועדון לילה במעיל מינק עם בחורה על כל זרוע כמו ג'ו ניימת.

במקום זה הוא ישב ליד שולחן האוכל של אמו עם כתמי דמו של מישהו אחר על הפנים.

"הנה." דיליה החליפה את הצלחת של ג'ימי בחדשה. היא הוסיפה קצת בייקון. ואז פנקייקים. היא הטביעה הכול בסירופ כמו שהוא אהב.

"אימא." ג'ימי נופף במזלג. "מספיק."

דיליה התיישבה והדליקה עוד סיגריה. מגי ניסתה לאכול. הביצים היו קרות. השומן נקרש סביב הבייקון. מגי אילצה את עצמה לבלוע, כי ידעה שאם לא תמלא את פיה במזון, היא תשאל שאלות.

היא לא הבינה איך התרחש הירי. ברגע שמישהו התקרב לג'ימי ולדון, במיוחד אם הוא היה צבעוני, הם היו אמורים לשלוף מיד, באופן אוטומטי. זו היתה הישרדות בסיסית. דון שירת בווייטנאם די זמן כדי לדעת שאתה לא נותן לאף אחד לשלוף לפניך. וג'ימי שירת במשטרה מגיל שמונה־עשרה.

מגי הביטה אל אחיה מעבר לשולחן. אולי הוא נבהל. אולי הוא עמד שם עם הדם של דון ופחד כל כך, שהוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר מלבד ליפול ולהתפלל שהוא לא ימות.

מגי חשבה על הגוש שאמה פלתה מפאת הלחי של ג'ימי. פיסה מראשו של דון וזלי שכבה כנראה בפח המטבח מעל קליפות ביצים שבורות ואריזת הפלסטיק של הבייקון.

"אני צריך ללכת." טרי קיפל את העיתון. הוא אמר לג'ימי, "תישן קצת, בן. אני אתקשר אליך אם יקרה משהו."

ג'ימי הניד בראשו לשלילה עוד לפני שטרי גמר את המשפט. "אין סיכוי. אני לא ישן עד שנתפוס את המניאק הזה."

"ועוד איך נתפוס אותו." טרי קרץ אל מגי כאילו זה רק הוא וג'ימי נגד העולם.

אולי בגלל זה היא שאלה את אחיה, "מה קרה בעצם?"

טרי לפת את ברכה של מגי בעוצמה כזאת שהכאב העתיק את נשימתה. היא צעקה ושרטה את גב כף ידו.

הוא הידק את לפיתתו. "אמרתי לך לא להציק לאחיך."

הכאב פילח את רגלה לכל אורכה. שפתיה של מגי רעדו. היא לא תתחנן. אסור לה להתחנן.

"היא תשמע בתחנה ממילא." ג'ימי נשמע נרגז יותר מאשר מודאג. "בחייך, טרי. תעזוב אותה."

טרי שיחרר את רגלה.

"אלוהים!" מגי שיפשפה את הברך שלה. היא התנשפה. רעד חלף בגופה.

"אל תעשי סצנות." דיליה תלשה פיסת מוך מהחלוק של מגי. "מה קרה, ג'ימי?"

הוא משך בכתפיו. "דון נפל. אני הצלחתי לירות שלושה כדורים. היורה ברח. התחלתי לרדוף אחריו, אבל לא יכולתי לעזוב את דון." ובמחשבה שנייה הוא הוסיף, "לא ראיתי אותו טוב. צבעוני. גובה ממוצע. מבנה גוף ממוצע."

מגי המשיכה לשפשף את ברכה בעודה מקשיבה. הגיד פעם עם כל דפיקת לב.

"קאל ויק יצמיד אותי לצייר קלסתרונים." ג'ימי משך בכתפיו. "לא ברור לי מה זה יעזור. הסמטה היתה חשוכה. זה קרה מהר."

דיליה אמרה, "מזלך שהוא לא ניסה לירות גם בך."

"ברור שהוא ניסה," ירה ג'ימי בעצבנות מסוימת. "האקדח שלו נתקע. הוא ניסה לירות בי, אבל שום דבר לא קרה. ג'ים עושה־נסים, מה?" ככה נהגו לומר עליו בתיכון. "כזה אני. בר־מזל."

טרי בבירור לא אהב את כיוון השיחה. הוא אמר לג'ימי, "לך תתנקה. נתראה בתחנה." הוא קם ללכת.

מגי נבהלה. "אתה חייב להקפיץ אותי."

"למה בדיוק?"

הוא ידע למה. המכונית של מגי היתה במוסך השבוע. "אסור לי לאחר לתדריך בוקר."

"אז כדאי שתזדרזי." טרי הקיש עם העיתון המקופל על פיה. "אבל שהחריץ הזה מתחת לאף שלך יישאר סגור, שומעת?"

מגי הרימה את הצלחות מהשולחן וצלעה לעבר המטבח. חגורת התחמושת של ג'ימי נחה על הדלפק. האקדח היה נתון בנרתיק.

מגי שמעה בקלות את השיחה מחדר האוכל. טרי פלט הערות גסות על כמה טירוניות בבית הספר לשוטרים. מגי הניחה את הצלחות בכיור. היא מילאה אותן במים כדי שלא יידבקו עד שלילי תשטוף אותן.

ואז היא צלעה לעבר החגורה של ג'ימי.

היא פתחה בזהירות את רצועת העור שאיבטחה את האקדח ושלפה אותו מהנרתיק. היא בדקה את המחסנית. מלאה. אף תרמיל לא ריק. מגי כיוונה את הקנה למטה כשריחרחה את הנוקר, את הרצועה העליונה ואת נקודת המפגש בין הקנה למחסנית.

שום עופרת שרופה וגופרית, רק הריח הרגיל של שמן ופלדה.

מגי הכניסה את האקדח בחזרה לנרתיק ואיבטחה אותו. היא נאחזה במעקה המדרגות כדי לעלות בהן. היא שמעה את טרי וג'ימי מדברים על בייסבול, תוהים איך ה"ברֵייווס" יסתדרו בלי האנק ארון. השיחות של השניים האלה תמיד קלחו. הם יכלו לדבר על כל דבר — כל עוד הוא היה חסר חשיבות.

כמו העובדה שתהא אשר תהא השתלשלות העניינים בסמטה הבוקר, ג'ימי לוסון לא ירה באקדח.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן