אוסלו, עכשיו המחזה
ההצגה החדשה של המחזאי הנודע ג’יי.טי רוג’רס עוסקת באחד ההסכמין השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה, ומגיעה בזמן שאין מתאים ממנו
ב’ניו יורק טיימס’ תיאר לאחרונה המחזאי הידוע ג’יי.טי רוג’רס את הסיבה שהובילה אותו לכתוב את המחזה החדש שלו ‘אוסלו'.כפי שישראלים כמונו מבינים, מדובר בסיפור הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל ובין הפלסטינים. בסיפורו הוא מתאר את המפגש המקרי שהיה לו עם טרז'ה רוד לרסן, דיפלומט נורבגי שנשוי למונה ג’ול, שגרירת נורבגיה באו"ם.
המחזה גם מתחיל באותו מפגש מקרי בין המחזאי הידוע והנורבגי בלינקולן סנטר. רוג'רס מתאר איך נחשף לסיפור ההסכם הסבוך מהמזרח התיכון וכמה ריתקה אותו המעורבות נטולת האגו והפנים של בני הזוג שתיווכו בין שני הצדדים. "מיד אחרי אותו מפגש, היה לי ברור מה יהיה המחזה הבא שלי", אמר.
במשך שנה נסע הלוך ושוב למזרח התיכון, שוחח ארוכות עם בני הזוג ויצר מחזה שמציג מזווית אחרת את התהליך לגיבוש הסכמי השלום. במהלך ההצגה הוא מאפשר לצופים הצצה אל תוך עולמם של הזוג הנורבגי. ספק נחישות וספק תמימות, שהובילו אותם לקדם את אחד ההסכמים הכי שנויים במחלוקת. ניכר שגם הם, כפי שרומז רוג'רס לא בטוחים בראייה לאחור בהצלחת המהלך.
בהצגה תזהו דמויות מוכרות שמגולמות דרך עיניהם של הזוג הנורבגי. יוסי ביילין, אורי סביר, יאיר הירשפלד, רון פונדק, עו"ד יואל זינגר ושמעון פרס, אשר מגולמים על ידי שחקנים לא ישראלים. וכן הדמויות המרכזיות מהצד הפלסטיני, אבו עלא וחסן עספור, שמגולמים על ידי שחקנים ממוצא איראני. רוג'רס לא מביע דעה ומציג את המחלוקת, הקשיים והאומץ שנדרש מכל אחד מהצדדים כדאי לנבות להגיע לאיזשהן הסכמות.
"סצנות ההצגה בנויות מהמפגשים בין הצדדים, רוויים במפגשים אינטימיים, ריבים קולניים, רגעי המשבר והפשרה, שעל רקע ההומור בתסריט של רוג'רס מעלים גם כאב וקושי. המפגשים מתקיימים במסעדות, בסלון ביתם של הנורבגים, או חצר של טירה מפורסמת בה נפגשו הצדדים לראשונה, כל אלו על פי תיאור הנורבגים.
"לרגעים ‘אוסלו’ נראה כמו אחד מאותם מחזות האבסורד", נכתב עליו, “אנחנו נחשפים לאותם רגעים אנושיים של אנשים מבולבלים ומורכבים שיכולים למצוא את החיבור גם בעניינים שאינם מלחמה ושלום”.
המחזה מציג את הזוג הנורבגי כמי שלא התערבו בהסכם עצמו והדמויות של השניים לא מופיעות בשלבי הדיונים. מה שברור הוא שרוג'רס מעניק כובד רב לתהליך שעברו לצורך בניית האמון בין שני הצדדים.
אנחנו אמנם יודעים את הסוף, אבל בהצגה גם אנחנו מרגישים את המתח שיש באותם רגעים בהם נראה שמגיעים למבוי סתום, אותן טענות ומחסומים לא פשוטים שמי כמונו יודע כמה הם סבוכים. כמה קונפליקטים זה יעלה אצל ישראלים שצופים בהצגה ורואים אותה מזווית אנושית של כל אחת מהדמויות. בביקורת שנכתבה על המחזה נרמז שדעתו של רוג'רס על ערפאת ניכרת במחזה כשכל הצדדים רואים בו ערמומי ולא ממש אמין. אבל האמת היא שגם חלק מהדמויות הישראליות זוכות לביקורת סמויה. פונדק והירשפלד למשל נראים כאילו לקחו על עצמם את תפקיד הדמויות המשעשעות יותר ואורי סביר ושמעון פרס שמגיע רק בשלב מאוחר יותר למפגשים, זוכים לתיאורים מכובדים וכריזמטיים יותר. "מפליא ששמעון פרס מגולם באופן דומה בכל העולם" נכתב בביקורת ישראלית. "מטוביה צפיר בישראל ועד אורסקיס בתפקיד כפול בניו יורק, עם המצח הגבוה והמבטא הכבד".
רוג'רס סיכם והצהיר שהוא אמנם הסתמך על העובדות אך ניתב כמה דברים בדרכו. "לקחתי את החופש האמנותי לעצב את הסיפור". נראה שגם במבט מהצד, רוג'רס השכיל להבין את המשמעות חסרת התקדים של הדיונים וההסכם. "בלב תקופה קשה של שפיכות דמים אינסופית ושנאה יוקדת, חברי ממשלת ישראל והפלסטינים בחרו לשבת מול האויבים שלהם ולראות אותם כבני אדם. כל צד הקשיב לאחר וניכר שניסו למצוא את הדרך לספק את הצד השני. אני מתפעל מהאומץ האישי והפוליטי שלקחו כל אחד מהמשתתפים. זהו רגע של ההיסטוריה שלא הייתי רוצה שישכח".
