בעוד שבועיים, יום לפני טקס הנעילה של אולימפיאדת ריו, תציין אסתר רוט 40 שנה לשיא הלאומי שקבעה בריצת 100 מטר משוכות — 12.93 שניות. התוצאה הזאת, שהושגה בתחרות בברלין שבועיים אחרי שרוט הפכה במונטריאול לישראלית הראשונה שהגיעה לגמר אולימפי — הייתה שולחת אותה גם היום לאולימפיאדה, אולי אפילו מקנה לה מקום בגמר. העובדה שהמינימום שנקבע לריו במקצה שלה הוא 13.00 שניות מעידה על הכישרון הנדיר של האצנית הישראלית, אבל לא פחות מזה גם על רמתה הירודה של האתלטיקה הישראלית, שעדיין מחפשת יורשת ברמתה של רוט.
אבל רוט (64), שבמונטריאול נקראה עוד רוט־שחמורוב, לא מתרפקת בנוסטלגיה חמימה על השיא ההוא וגם לא על המקום השישי ההיסטורי בגמר. מבחינתה, היא פיספסה מדליה אולימפית. אין לה ספק שאם האתלטיקה העולמית, וליתר דיוק המזרח־אירופית, הייתה נקייה מסמים בשנות ה-70 — היא הייתה זוכה במדליה אולימפית ראשונה לישראל, 16 שנה לפני שעשו זאת יעל ארד ואורן סמדג'ה בברצלונה. "אם לא היו יריבות שהשתמשו בסמים במונטריאול, הייתי מביאה מדליה", היא אומרת בנחרצות שאפיינה את הקריירה הספורטיבית שלה.
את רוט הקדימו במונטריאול חמש אצניות מהגוש המזרחי: יוהנה שאלר (מזרח־גרמניה), טטיאנה אניסימובה (בריה"מ), נטליה לבדבה (בריה"מ), גודרון ברנד (מזרח־גרמניה) וגרז'ינה רבשטיין (פולין) — כולן נציגות גאות למעצמות שהפכו את השימוש בסמים באתלטיקה לענף ספורטיבי בזכות עצמו. "אני יודעת מה אומרים היום בגרמניה על שנות השיא של האתלטיקה המזרח־גרמנית", אומרת רוט, "אבל הוכחה יש לי רק מפולין. רבשטיין, שדורגה מקום אחד לפניי, השתמשה בחומרים אסורים. אני יודעת את זה כי המאמנים שלה, בזמן מחנה אימון משותף בצרפת, פתחו את הפה אחרי שתיית וודקה, פנו לבעלי פטר ז"ל והציעו לו שייתן לי את הסמים שהם נותנים לאתלטים שלהם. זה אפילו לא היה סוד, כולם ידעו.
"יוהנה שאלר, המזרח גרמנייה שזכתה בזהב, שותקת כבר שנים, לא מסכימה להתראיין. למה היא לא מתראיינת? כדי שלא תצטרך לספר את האמת. הייקה דרקסלר, שהייתה כוכבת עולמית בקפיצה לרוחק ובספרינטים בשנות ה־80 וה־90, התנצלה בעבר בראיון כשאמרה שהיא והחברות שלה לנבחרת המזרח־גרמנית לא ידעו מה נתנו להן המאמנים שלהן. אני מתארת לעצמי שעכשיו היא יודעת שאלה היו סמים".
לפני חודש ביקרה רוט בגרמניה כאורחת של היידה רוזנדהל האגדית, אלופת אולימפיאדת מינכן בקפיצה לרוחק ושותפה לזהב של מערב גרמניה בריצת השליחות 100X4, ובעלה הכדורסלן האמריקאי לשעבר ג'ון אקר. "היידי סיפרה לי: 'קיבלתי הזמנה להיכנס להיכל התהילה של הספורט הגרמני, הצעה מכובדת לכל הדעות, אבל דחיתי אותה בתוקף כי אני לא נכנסת לשום היכל תהילה עם ספורטאים מסוממים'. אז אם היידי הגרמנייה אומרת, מי אני שאסתור אותה".
עברו כמעט 50 שנה מאז, והיום משלחת האתלטיקה הרוסית הורחקה בבושת פנים מאולימפיאדת ריו בגלל סימום. אז שום דבר בעצם לא השתנה?
"אחרי כל כך הרבה שנים של חשדות — ובעצם הרבה יותר מחשדות — הגיע הזמן שמישהו יבוא ויפוצץ את הביזיון הזה אחת ולתמיד. חבל שזה לא קרה הרבה קודם. הרשות הבינלאומית למניעת סמים בספורט התחילה סוף־סוף לפעול בעוצמות הנכונות, ויחד איתה נשיא התאחדות האתלטיקה הבינלאומית לורד סבסטיאן קו. זה עונש ראוי ומדויק לאתלטיקה הרוסית, אבל הוא לא מגיע רחוק מספיק, כי חוץ מהם וממרימי המשקולות וכמה שחיינים, המשלחת הרוסית קיבלה היתר להתחרות. אומרים לי שצריך לרחם על האתלטים המזרח אירופאים שלא ידעו שהמאמנים שלהם מסממים אותם. התשובה שלי לזה היא שכולם חיים בסרט. אין מצב שהאתלטים לא היו מודעים למה שנותנים להם. רבים מהם שיתפו פעולה בהסתרת ממצאים בחסות המדינה".
אפשר להיות רגועים עכשיו ולהגיד שיותר לא יהיו סמים באתלטיקה?
"זו רק התחלת המלחמה. מזל שבראש ההתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה עומד כוכב גדול בעבר, הרץ סבסטיאן קו, שגילה הרבה אומץ בהרחקה שכנראה לא תעבור בשקט מצד הרוסים. לעומת זאת, הוועד האולימפי הבינלאומי פעל על פי אינטרסים פוליטיים. הוא לקח בחשבון הפסד של כיבודים בעתיד, קיפל את הזנב ברגע הכי חשוב והסתפק בעונש חלקי, שמאפשר לחלק מהרוסים כן להשתתף בריו".
אפשר לפחות לומר שבזכות ההשעיה, תופעת השימוש בסמים תהיה פחות מסיבית?
"אני מאמינה שהפיקוח ההדוק יגדיל את הקושי של אלו שרוצים להשתמש. עם זאת, מאחר שהרבה כסף מושקע באתלטיקה ולספורטאים יש פיתוי לזכות בו, יהיה נאיבי לחשוב שעניין הסמים — שאגב מסכנים את בריאות הספורטאים שמשתמשים בהם — ייעלם לגמרי. זה ייקח עוד כמה שנים טובות".
בלי סמים ותוספי תזונה, מה חיזק אותך לפני תחרויות חשובות, מיץ תפוזים?
"אפילו מיץ תפוזים לא שתיתי. לא ידענו מה זה ויטמין. היינו יחידה של שני אנשים, פטר ואני, אפילו לא הדריכו אותי מהי אכילה נכונה. מי חשב פעם על יחידה לספורט הישגי כמו שיש עכשיו בוועד האולימפי הישראלי? הכל היה טהור. טהור".
ואז הגיע פטר
אסתר שחמורוב נולדה ב־1952 והפגינה מילדות כישרון ספורטיבי יוצא דופן. בגיל 18 הפכה לגיבורה ישראלית כשזכתה במשחקי אסיה בבנגקוק בשתי מדליות זהב בריצת 100 מטר משוכות ובקרב חמש (שהקדים את קרב שבע) ובמדליית כסף בקפיצה לרוחק. שנתיים אחר כך הגיע המבחן הבינלאומי המשמעותי הראשון שלה, כאשר התמודדה באולימפיאדת מינכן בריצות ל־100 מטר ול־100 מטר משוכות.
שחמורוב הספיקה להעפיל לחצי הגמר ב־100 משוכות לפני שמחבלים מארגון ספטמבר השחור רצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית, ספורטאים ומאמנים, בהם גם המאמן האישי שלה עמיצור שפירא. האסון הלאומי היה מבחינתה אסון פרטי מאוד.
מתברר שלגורמים האחראים לקח קצת זמן עד שקיבלו את ההחלטה לפרוש מהאולימפיאדה. "לא הבנתי אז, וגם היום, מדוע דרשו ממני, אחרי שכבר ידעו ששניים מחברי המשלחת נרצחו בכפר האולימפי, להשתתף בחצי הגמר במשוכות יום אחרי הרצח, כדי להראות על הגב שלי שישראל לא נכנעת למחבלים וממשיכה להתנהל בצורה רגילה", היא אומרת עכשיו. "אני לא יודעת מי היה אחראי להחלטה הזאת. רופא המשלחת נתן לי שני כדורי שינה באותו לילה כדי שאישן טוב ואוכל לרוץ למחרת בחצי הגמר. לא הייתי רגילה לכדורים, וכל הלילה היו לי סיוטים. אני זוכרת שחלמתי איך אני מנסה להציל את עמיצור. רק בהמשך, כשהמחבלים רצחו בתוך המטוס את תשעת הספורטאים הנוספים, השתנתה ההוראה וההשתתפות שלי בוטלה. למה היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן לכך?"
בזמן אולימפיאדת מינכן כבר היה לשחמורוב בן זוג קבוע, המתעמל פטר רוט. הוא קיווה להגיע להשתתף בתחרויות ההתעמלות, אבל לא הצליח ונשאר בארץ. "למדנו ביחד במכון וינגייט, הוא היה שתי כיתות מעליי", מספרת רוט. "בפעם הראשונה הוא ראה אותי בטלוויזיה בתחרות ואמר לאמא שלו שישבה לידו: 'עם זו אני רוצה להתחתן'. עדיין לא הכרנו אז. אחר כך נוצר הקשר ופטר רצה להתחתן עוד לפני מינכן. כשהייתי כבר במינכן הוא שלח לי מכתב — עם בול, כמו שהיו עושים אז — שבו כתב שהוא כבר מצא דירה מתאימה בהרצליה. אחרי הרצח והאובדן של עמיצור, הייתי בטוחה שגמרתי עם הספורט. לא חשבתי שאוכל להמשיך. ובטח לא חשבתי שפטר יהיה המאמן שלי".
אז מה גרם לך לחזור להתחרות?
"איגוד האתלטיקה קיבל הזמנה מפתיעה עבורי להתחרות בדרום־אפריקה. לא הייתי בכושר. כל הספורט שעשיתי היה לרוץ עם פטר, להנאתנו. בכל זאת, נסעתי לתחרות שבה השתתפו הרבה מדליסטים ממינכן. להפתעתי, כל אמצעי התקשורת הסתערו עליי ולא על הכוכבים הבינלאומיים. פתאום גיליתי שיש מקומות בעולם שבהם עוד מתעניינים לדעת מה קרה למשפחות של הנרצחים. כבר שם היה לי ברור שהחוויות מהנסיעה ישנו את התוכניות".
אנשי המקצוע בארץ ביקרו אותך קשות על ההחלטה שפטר, שלא הייתה לו הסמכה רשמית, יהיה המאמן שלך.
"פתאום כל המאמנים רצו לקבל אותי מוכנה. טבעי שזה קסם להם. לא אמרתי את זה אז, אבל זכרתי את הדברים שאמרו מאחורי הגב של עמיצור כשהוא אימן אותי. עמיצור הרחיק אותי מרעשי רקע ולא סיפר לי — אבל ידעתי. מאחר שחייתי עם פטר והכרתי אותו היטב, הבנתי שמדובר באדם יסודי שיצליח בכל דבר שיבחר לעשות, אפילו אם יצטרך ללמוד אותו לבדו. כך קרה כשאחרי הספורט עבר לעסוק בתיאטרון ובטלוויזיה. הייתה לו חברת הפקות מצליחה והוא אפילו התחרה באולפני הטלוויזיה. בתיאטרון הספיק לביים את הקטעים האקרובטיים בהצגות 'מנדרגולה' ו'חמורים', שזכו בפרסים גם בזכותו. כשהתחיל לאמן אותי, הוא קרא את כל הספרים שהיו אז על ריצת המשוכות. מהר מאוד הוא הפך למקצוען ויכולתי לסמוך עליו".
במהלך החזרה לפעילות כאתלטית, קרה לה נס לא מתוכנן. באחת הריצות שבהן השתתפה במשחקי המכביה ב־1973, שהתקיימו באצטדיון רמת־גן, היא חשה בחילות. "חשבנו בהתחלה שהבחילות הן תוצאה של אלרגיה לדשא. יותר מאוחר הגעתי לרופא שקבע שאני בחודש השלישי להיריון. הרופא הציע לסגור מיידית את הסיפור, והתכוון להפלה. התנגדנו, פטר ואני. אמרנו, 'מה החוצפה הזו של הרופא', ומההיריון הזה נולד בננו הבכור ירון. כך יצא שרצתי כשאני בהיריון ועוד זכיתי מדליות. אני מאוד גאה בירון (42) שהיה סייף מצטיין וזכה במדליית ארד באליפות אירופה לנוער". בהמשך נולדה גם הבת מיכל (34). "עוד אין נכדים, הם כנראה רוצים לשמור עליי צעירה", אומרת רוט.
ב־2006 נפטר פטר רוט כשהוא בן 57 בלבד. הוא אושפז בבית החולים בילינסון למה שהגודר צנתור פשוט, ולא חזר. "בגיל 40 הוא קיבל התקף לב קל ומאז טופל גם בכדורים לדילול הדם. הרופא הורה לו ללכת לצנתור. בבוקר לפני שהתאשפז הוא עוד הספיק לעבוד. אמרו לי בבית החולים שבתוך חצי שעה הוא חוזר הביתה. אבל אז, פתאום, אחרי חצי שעה, יצא המנתח ואמר לי: 'פטר במצב קשה'. הבנתי. התברר שהצנתור לא הצליח, היה צורך לעשות מעקפים. העבירו אותו למחלקה כשהוא חי רק בעזרת אמצעים מלאכותיים. הפרופסור קרא לי ולבננו ירון שהיה איתי, וביקש שאחתום על טופס אפוטרופסות לקראת כל מה שיקרה איתו. הופתענו, אבל בבית החולים הצליחו בתוך יום־יומיים לגייס לב להשתלה. עשו לו את ההשתלה, ואחרי שבועיים המערכות קרסו. אני זוכרת שאמרו לנו: 'יש לנו חדשות רעות וחדשות עוד יותר רעות'. מה שבטוח, הליך שהיה אמור להיות שגרתי הסתיים במוות נורא של אדם צעיר שחשבנו שהוא בריא".
בכך לא הסתיימו האתגרים שהחיים זימנו לה. רוט תמיד ידעה שהגנטיקה המשובחת שלה, שהפכה אותה לאתלטית הישראלית הגדולה אי פעם, תזמן לה גם בעיות רפואיות חמורות. "יש אצלנו במשפחה בעיה תורשתית בכליות, שמתחילה בדרך כלל בגיל 50. ראיתי מקרוב איך אמא שלי, רחל, הייתה מטופלת במשך 15 שנה בדיאליזה וכמה היא סבלה. לא רציתי לחיות ככה. כשהתפקוד של הכליה יורד לעשרה אחוזים, זהו הסימן להתחלת הסבל. כשמגיעים לשבעה אחוזים, זה כבר בלתי נסבל לגמרי. מאחר שבארץ יש רשימת המתנה ארוכה החלטתי לעבור השתלת כליה בחו"ל. היום אני כבר יכולה לגלות שזה היה בבאקו, אזרבייג'ן, שם אפשר לקבל כליה".
המצב השתפר מיידית?
"מה זאת אומרת 'השתפר'? פשוט ניצלתי ממוות. וגם אם הייתי נשארת בחיים, זה היה כמו מוות".
בטח עקבת אחרי הסיפור של אריאס מריט, שיאן העולם מארה"ב ב־110 מטר משוכות, שרץ באליפות העולם בבייג'ינג ב־2015 כמה ימים לפני השתלת כליה.
"מכירה את הסיפור המדהים הזה. זה באמת לא ייאמן".
מחזיקה בשיא
לקח זמן עד שהתוצאות של אסתר רוט נמחקו מספר השיאים של הספורט הישראלי, ואפילו לא כולן. בשנת 2002 שברה אירנה לנסקי את השיא שלה ב־100 מטר משוכות והעמידה אותו על 12.80 שניות. 11 שנה אחר כך קיצצה בתה של אירנה, אולגה לנסקי, שלוש מאיות השנייה מהשיא שקבעה אסתר במינכן ב־100 מטר, 11.45. ההמשך ידוע. לנסקי טסה למחרת עם אמה לאוקראינה כדי לבקר את סבתה החולה, מבלי שעברה את בדיקת הסמים הנדרשת לאישור השיא. התוצאה שהשיגה לא מוכרת והיא לא חזרה עליה מאז. רוט עדיין מחזיקה בשיא העתיק הזה.
מה את חושבת על הפרשה ההיא?
"אני יכולה לומר שלא חוכמה לשבור שיא פעם אחת ולרדת ביכולת. כשאני רצתי, חזרתי על התוצאות שלי שוב ושוב והשתפרתי. אולגה עשתה את התוצאה פעם אחת. יותר מזה אני לא רוצה להוסיף".
יש עכשיו כמה בחורות מוכשרות בריצת 100 מטר. יש לך הערכה מתי השיא שלך סוף־סוף יישבר?
"התוצאות שלהן, במיוחד של שיאנית הנוער דיאנה ויסמן, שקבעה 11.66, מראות על כישרון. אבל גם אם השיא שלי יישבר, השאלה היא מה היא והמתחרות שלה יעשו בהמשך ולאן הן יגיעו. הזמנים של הנשים ב־100 מטר התקדמו מאוד".
המשלחת הישראלית תחזור מריו עם מדליות?
"אני יכולה לדבר רק על אתלטיקה כי זה הענף שאני מתמצאת בו. לחנה קנייזבה־מיננקו יש סיכוי טוב בקפיצה משולשת. אם הכל יתחבר אצלה כמו בשנה שעברה כשזכתה במדליית הכסף באליפות העולם, היא תביא מדליה".
בשנים האחרונות יש באתלטיקה העולמית תופעה של נדידת עמים. מדינות כמו טורקיה, קטאר ובחריין פשוט "קונות" אתלטים מוכשרים מאפריקה ומאזרחות אותם במהירות.
"זו כמובן לא הדרך. מצד שני, אני מברכת על כל עולה שבאמת נשאר כאן מסיבות אמיתיות וגם את אלה שהתחתנו בנישואי אהבה עם ישראלים וישראליות כמו במקרים של חנה ושל דונלד סנפורד. חנה היא דוגמה מצוינת לבחורה שהתאקלמה בארץ, מדברת עברית, מתרגשת מההמנון ומהווה סיבה לגאווה. עם זאת, חייבים להגיד את האמת ולומר שקיבלנו את חנה אחרי שהגיעה למקום הרביעי באולימפיאדת לונדון: היא לא בנויה כמו הישראליות ויש לה מוסר עבודה שאין לאף ספורטאית ישראלית. הלוואי שאחרות ילמדו ממנה".
מה באשר לשאר האתלטים הישראלים, דונלד סנפורד ב־400 מטר?
"לדונלד סנפורד יש כישרון חבל על הזמן והוא הוכיח את זה כשזכה בארד באליפות אירופה בציריך לפני שנתיים. לעומת זאת, הוא צריך להסיק את המסקנות מהאליפות האחרונה באמסטרדם שבה נכשל מכיוון שלא ידע להקשיב לגוף שלו, וכך קרה שבמטרים האחרונים נשאר, לדבריו, בלי אנרגיה. בתחרות ליגת היהלום האחרונה בלונדון שבה הייתי, שאלתי את עצמי מה חסר לדונלד כדי להיות שווה ברמה לאתלטים הגדולים שהופיעו בה. הרי יש לו גובה ומהירות ונחישות. התשובה היא שהרמה ב־400 מטר גבוהה מאוד. המבחן שלו הוא אם יעלה לחצי הגמר, אבל מאמינה שהוא יכול להשיג יותר: אם יעלה לגמר זה יהיה פנטסטי".
דימה קרויטר בקפיצה לגובה?
"לדימה קרויטר חסרה בשנים האחרונות חדוות ההישגיות הראשונית, כפי שהייתה לו כשהוכתר לאלוף העולם לקאדטים ואלוף אולימפיאדת הנוער. אלה היו הישגים מדהימים, וחבל שבשנים האחרונות החדווה התחלפה בצורך להילחם ולספק הוכחות שהוא בדרג הגבוה אחרי המעבר לבוגרים. קפיצה לגובה היא מקצוע שבו יש לפסיכולוגיה משמעות עצומה. עכשיו, אחרי שהבריא מפציעה שהפריעה לו, הוא צריך לנסות להחזיר את החדווה הזו, לנטרל את הרעשים ולקפוץ בריו בחדווה כמו שעשה בנוער.
“חוץ מהם יש לנו חמישה רצי מרתון — טסמה מוגס, מארו טפרי, דניאל גואדי, לונה צ'מטאי ומאור טיורי — שהגיעו לריו בזכות ההקלות בקריטוריון הבינלאומי בריצה הזאת. אני מאחלת להם הרבה הצלחה ואם ישפרו את השיאים האישיים שלהם אפשר יהיה לשמוח".
את בטח מודעת לכך שלפני שבועיים שברה האמריקאית קנדרה האריסון את השיא ב־1000 מטר משוכות, כשקבעה 21.20, והיא אפילו לא תשתתף בריו.
"זה בהחלט לא תקין. אמנם מותר לאמריקאים לדבוק בשיטה שלהם ולשלוח את השלוש שהגיעו ראשונות במבחנים והאריסון לא הייתה ביניהן. אבל כאן צריך להיכנס הוועד האולימפי הבינלאומי לפעולה באמצעות פתרון יצירתי: להזמין כאורחת את שיאנית העולם החדשה. אם הוועד האולימפי מעוניין להעלות את הרמה הוא צריך לאמץ את הפתרון הזה ולצרף את האריסון, שהיא פשוט רצה נהדרת".
ואיך אפשר בלי אוסיין בולט. הוא מנצח בטוח?
"למרות שהוא פייבוריט, הניצחון שלו ב־100 מטר לא ממש בטוח. מאחר שהפערים צומצמו, זה לא תלוי רק בו. אם ג'סטין גטלין האמריקאי ייתן את ריצת חייו וישבור את השיא האישי שלו, 9.74, היכולת של בולט עלולה לא להספיק. יהיה קרב חזק ומרתק". •
