אילנית ועמי ירדני לא הפסיקו לשמוע מהחברים שלהם שעלו לישראל כמה הם מאושרים. שלושה זוגות ממעגל החברים עלו לארץ עם ילדיהם בהפרשי זמנים קטנים וסיפרו להם על נפלאות החיים בישראל. "הם גרמו לזה להישמע כל כך קל”, מספרת אילנית, ”ובאמת, כשנסענו לקיץ בארץ וביקרנו אותם, נראה היה שהם השתלבו נהדר. הילדים שלהם פטפטו עברית חופשי ומבחינה חברתית הם פרחו. החברים שלנו השתלבו אף הם במקומות עבודה טובים ועל אף יוקר המחייה בארץ, הצליחו להסתדר לא רע. באותה תקופה, חיינו כבר 12 שנים בלוס אנג'לס והילדים שלנו היו בני ארבע ושש והיה לנו חשוב לגדל אותם קרוב למשפחה וכילדים ישראלים ולא אמריקאים, אז החלטנו לשוב”.

אילנית ועמי עזבו את מקומות העבודה הטובים, מכרו את הבית בווסט הילס, נפרדו מהחברים ונסעו לארץ. "מאוד התרגשנו, היינו בטוחים שנסתדר בדיוק כמו החברים שלנו, אבל זה לא מה שקרה. גילינו שההטבות לתושבים חוזרים אינן משמעותיות, אבל הבעיה האמיתית היתה מציאת עבודה. בעלי שהוא מהנדס חשמל, הרוויח משכורת מאוד יפה בלוס אנג'לס ואני כמורה בבית ספר לעברית, הרווחתי גם משכורת טובה. בסוף הוא היה צריך להתפשר על מקום עבודה ששילם לו כמחצית המשכורת שקיבל בארה"ב וכך גם אני. בנוסף, התנאים אינם טובים. אנו גרים באזור המרכז, כי שם התקבל בעלי למקום עבודה ומחירי הדירות מרקיעי שחקים.

“הגענו לארץ עם הכסף שקיבלנו ממכירת הבית בלוס אנג'לס וקצת כספי חיסכון. חשבנו שהכסף יעזור לנו לשים דאון פיימנט על בית, אבל איפה? מחירי הבתים בתל אביב יקרים יותר מהוואלי. מי יכול לאפשר לעצמו לקנות שם בית? אחרי שנתיים בארץ, רוב הכסף שלנו הלך על שכר דירה והוצאות מחיה. הילדים אמנם השתלבו מצויין והיו מאושרים להיות קרוב לסבא וסבתא, אבל אנחנו היינו אומללים. עבדנו קשה ועדיין לא הצלחנו לגמור את החודש. כל חודש משכנו כסף מחשבון החיסכון בבנק, לא היתה לנו ברירה.

“אחרי שנתיים כאלו לבעלי נשבר והוא אמר לי שהוא רוצה לחזור ללוס אנג'לס. אני די היססתי, כי הפסדנו הרבה כסף על המעבר לארץ ולא ידעתי איך נתחיל מחדש בארה"ב כי הרבה כסף כבר לא נשאר לנו. בנוסף, לילדים היה טוב בארץ וחשבתי שזה אנוכי מצידנו לקחת אותם בחזרה ללוס אנג'לס. בסופו של דבר, הבנתי שאין ברירה ואם אני רוצה לשמור על אחידות המשפחה, אז אנו צריכים לחזור כי בעלי היה נחוש בדעתו. הוא הרגיש שטעינו ואני די מסכימה איתו. יש כאלו שחוזרים והם מסתדרים כלכלית נהדר ואז הכל הרבה יותר קל, אבל אם הפן הכלכלי סובל, אז קשה מאוד להתאקלם בארץ. המתחים הכלכליים פגעו גם בזוגיות שלנו שתמיד היתה טובה.

“חזרנו ללוס אנג'לס לפני חצי שנה ולמרות שאין לנו את אותם תנאים שהיו לנו אז ואנו גרים בשכירות בבית קטן וצנוע מזה שהיה לנו, אנו הרבה יותר מאושרים. בעלי חזר למקום העבודה בו עבד לפני כן, היה לנו מזל שהתפנה שם מקום. אני עדיין לא עובדת, אבל אתחיל ללמד בשנת הלימודים הקרובה”.

"הסתכלנו עלינו כמו משוגעים". ישראלים חוזרים-חוזרים

“הפעם הראשונה שחזרנו לארץ היתה לפני 15 שנים. אמא של בעלי היתה חולה והוא הרגיש שכבן יחיד הוא חייב להיות שם איתה, אחרת לא יסלח לעצמו. יש לו עוד אחות, אבל היא גרה רחוק מהאם. האמת שלא כל כך רציתי לחזור, היה לי טוב בלוס אנג'לס, אבל הבנתי את זה שהוא לא רוצה שאמא שלו תהיה שם לבד. היו לנו אז ילדים שידעו אמנם עברית, אבל לא קרוא וכתוב והיה להם די קשה עם החזרה לארץ.

“בכל מקרה, חזרנו לארץ ובהתחלה היה דווקא די נחמד. התראיתי לעיתים קרובות עם המשפחה, ההורים שלי היו מאושרים שחזרנו וכמובן גם אמו של בעלי. יחד עם זאת, כל אותם דברים שבגללם עזבנו את הארץ, המשיכו להציק לנו. המצב הפוליטי, הביטחוני, חוסר הנימוס וההתחשבות על הכביש, הבירוקרטיה. מצאתי את עצמי מקטרת כל יום על כמה שהחיים קשים בארץ. כל דבר עיצבן אותי. חמותי התעקשה להישאר בבית ולא לעבור למוסד למרות שמצבה הבריאותי הלך והידרדר. היתה לה בחורה שהיתה מגיעה לנקות את הבית ולבשל לה מדי יום, אבל כל השאר נפל על בעלי. הוא היה כל הזמן עייף. כל הזמן השווינו בין החיים בארץ והחיים בלוס אנג'לס. אנשים שהיו שומעים שחזרנו לארץ, הסתכלו עלינו כעל משוגעים וגם אמרו לנו את זה.

“אחרי שנתיים, כשאמו של בעלי נפטרה, ארזנו מיד את הכל וחזרנו ללוס אנג'לס. בעלי נכנס בשותפות למסעדה חדשה ואני פתחתי גן מהבית. השקענו את כל הכסף שלנו כמעט במסעדה הזאת וזאת היתה נפילה רצינית. השותף שלו סידר אותו ולא השקיע בעצמו כפי שהבטיח ואחרי שנה וחצי, המסעדה נסגרה וכל הכסף ששמנו עליה ירד לטימיון. למזלי, הגן שלי הצליח מאוד. היו לי אמהות שחיכו בתור שאצליח להכניס את הילדים שלהן לגן שלי. למעשה, הגן שלי פירנס אותנו תקופה ארוכה. קיבלתי רשיון להגדיל את הגן ולהוסיף ילדים. היו לי שלוש עוזרות שעבדו בגן איתי. בעלי בינתיים התחיל לעבוד על עסק חדש, בית אבות. קנינו בית פרטי והפכנו אותו לבית אבות, עם אחיות סיעודיות. כשראינו שהולך לנו טוב, בעלי פתח עוד בית אבות".

כשבניהם הבכורים רצו להתגייס לצה"ל בזה אחר זה, החליטו בני הזוג לשוב לארץ. "הפעם היינו זהירים, לא מכרנו את הבית, אלא השכרנו אותו וגם השארנו את בתי האבות פועלים. בעלי מינה למנהל את האסיסטנט שלו והמשיך לנהל את העסק מרחוק. יש לנו מצלמות שדרכן הוא יכול לעקוב אחר המתרחש בבתי האבות מכל מקום בעולם. אני גם התעייפתי מהטיפול בילדים קטנים ולמרות שהגן הצליח מאוד, הרגשתי שהגיע הזמן שלי לנח ולהפסיק לעבוד כל כך קשה".

"התגעגענו לחברים בארה"ב. חברים שהפכו למשפחה עבורנו".(צילום: shutterstock)

מאחר והם כבר מיצו את זכויותיהם כתושבים חוזרים בפעם הראשונה בה שבו לארץ, בני הזוג לא היו זכאים לכל הטבות נוספות הפעם. "לפני ארבע שנים שבנו לארץ בפעם השניה. חשבנו שהפעם זה יהיה שונה, כי הגענו לארץ מבוססים יותר מבחינה כלכלית וחשבנו שאם יש כסף ובטחון כלכלי, אז דברים יהיו הרבה יותר קלים. ובאמת, מהבחינה הזאת, היה יותר קל, לא היינו צריכים לחשוב פעמיים בכל פעם שהוצאנו כסף, לא היינו לחוצים למצוא עבודה, לקחנו דברים באיזי יותר.

“עם זאת, מבחינה חברתית, היינו צריכים להתחיל מאפס. הגענו לארה"ב צעירים, לא שמרנו על קשרים עם חברים בארץ. כשיש לך ילדים קטנים, אז את מכירה הורים אחרים בגן, בבית הספר, בפארק וכך מתיידדת עם הורים אחרים, אבל כשאת מבוגרת יותר והילדים שלך כבר בצבא, עם מי תתיידדי? הקטע הזה היה לנו מאוד מאוד קשה. אנחנו אנשים חברותיים אבל לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל להכיר חבר’ה בגילנו. התגעגענו לחברים שלנו בארה"ב, חברים שהפכו כמו משפחה עבורנו. הסיבה שבגללה בכלל חזרנו לארץ היו הילדים שהתגייסו, אבל גם אותם בקושי ראינו. הם היו עסוקים בצבא וכשהיו להם חופשות היו נפגשים עם החברות שלהם. לא היתה לי בעיה עם זה. הבנתי אותם, הם צעירים ורוצים לבלות".

שנתיים בארץ הספיקו להם להבין שהם רוצים לשוב בחזרה הביתה- ללוס אנג'לס. "היה עצוב לנו להשאיר את הבנים בארץ, אבל לא היה לנו טוב שם. אחרי הרבה שנים בחו"ל קשה מאוד להסתגל מחדש למנטליות הישראלית. חזרנו עם בן הזקונים לעיר ומאוד טוב לנו. אנו מתגעגעים אמנם לבנים שעדיין בארץ, אבל מקווים שהם יחזרו לכאן. בעלי ממשיך לנהל את בתי האבות שלנו, אני לא פתחתי מחדש את הגן כי נפתחו כאן כל כך הרבה גנים בשנים האחרונות. בשכונה שלי יש כבר שני גנים שפתחו ישראליות בבית".

“חזרנו לארץ בשנת 2009, מכרנו את כל מה שהיה לנו כאן בשביל לממן את הנסיעה לארץ, פשוט לא היה לנו כסף. כשהגענו לארץ, עברנו לגור אצל ההורים שלי. אני, אשתי ושני הילדים שלנו. ידענו שלא נוכל להישאר שם הרבה זמן כי בית הורי קטן ונדחקנו ארבעה נפשות בחדר שינה אחד. מאוד התביישתי מהמשפחה והחברים. מהבית של הורי, עברנו לבית של הוריה של אשתי, לא היה לנו כסף להשכיר דירה או אפילו לקנות אוכל. חבר שריחם עלי נתן לי עבודה במפעל שלו למרות שלא ממש היה צריך אותי, ידעתי את זה ועוד יותר הרגשתי נורא. אשתי מצאה עבודה כעוזרת גננת וככה חיינו. השכרנו דירה קטנה ועלובה, מרחק שנות אור מהבית שהיה לנו בלוס אנג'לס. הילדים התביישו להביא חברים הביתה. ניסינו לחיות בארץ חמש שנים וקיווינו כל הזמן שדברים יסתדרו ונעמוד על הרגליים, אבל זה לא קרה. המשכורת שלנו בקושי הספיקה לשכר דירה. כל יום שישי היינו הולכים לאכול אצל ההורים ולוקחים בחזרה הביתה שאריות אוכל שנוכל להאכיל את הילדים במהלך השבוע.

“לפני שנתיים, הבנו שדברים לא הולכים להשתנות וחזרנו ללוס אנג'לס. המצב הכלכלי השתפר פה וידעתי שאם יש לנו סיכוי לחיות טוב, אז זה רק כאן. מאז שחזרנו, החיים שלנו קיבלו תפנית של 180 מעלות. אין לנו אמנם עדיין בית משלנו ואנו גרים בשכירות, אבל יש לנו חיים טובים. אני ואשתי עובדים, מרוויחים בסדר, מצליחים לצאת לחופשות ואפילו לחסוך קצת.

“בארץ חיינו כתפרנים, הרגשתי כלומניק, אפס ממש. הרגשתי שכולם מרחמים עלי וכן, היה להם מה לרחם עלי, אני ריחמתי על עצמי, היום, אני מאושר, אשתי מאושרת וגם לילדים הרבה יותר טוב. המקרה שלי אגב לא קיצוני, יש הרבה ישראלים כמוני ששבים לארץ כי לא הצליחו להסתדר כאן וכשהם שבים לארץ, הם מתמודדים עם אותן בעיות. זה לא שפתאום הבעיות נעלמות כשנוסעים לשם. אם יש לך משפחה עשירה שיכולה לעזור לך, אז על הכיפאק, אבל אם לא, יהיה לך מאוד קשה להסתדר כי ישראל היא מדינה מאוד מאוד יקרה. הרבה יותר מכאן.

“יש לי חברים שחזרו לארץ עם כסף ועם מקום עבודה שחיכה להם שם והם פורחים. מאוד יכול להיות שאם היינו חוזרים עם כסף והיה לנו מקום עבודה ומשכורת טובה, לא היינו חוזרים לכאן בכלל. ישראל מסבירה פנים למי שיש לו כסף, למי שאין, יהיה מאוד קשה להסתדר שם".