"אני כותב את המכתב הזה כדי לספר לכם על החוויות שלי באקדמיה הקתולית 'הולי אנג'לס'". כך פתח דניאל פיצ'פטריק את המכתב שהתכוון לשלוח להנהלת בית ספרו. "בהתחלה זה היה טוב. הרבה חברים, ציונים טובים וחיים מעולים אבל עברתי דירה וחזרתי שוב, ואז המצב היה שונה. החברים הקודמים שלי השתנו. הם לא דיברו איתי ואפילו לא חיבבו אותי יותר. כיתה ו' הגיעה, (השם צונזר). "חבר" שלי, הוא נכשל וגם אני נכשלתי. אבל (השם צונזר) הוציא את זה עלי. הוא הציק לי יחד עם (השם צונזר) הם עשו זאת ללא הפסקה עד שנכנסתי לקטטה עם (השם צונזר). כולם הפסיקו חוץ מ(השם צונזר) הוא כעס מאוד. לבסוף נזקקתי לצילום רנטגן בשביל הזרת שלי. בסוף רבתי עם (השם צונזר)ונשברה לי הזרת. הוא נכנס לצרות ואני לא. אבל הם המשיכו. וויתרתי על האפשרות לפנות למורים כי הם לא עשו דבר!"

במכתב שמעולם לא נשלח, מספר דניאל כיצד הפכו חייו לגיהנום בבית הספר. בכתב יד ילדותי, כתב דניאל שרק אחת ממורותיו ניסו לעזור, אך שגם זה לא נשא פרי.

"הם המשיכו (להציק לי). בסוף וויתרתי. המורות גם לא עשו שום דבר! הם (התלמידים) לא נכנסו לצרות למרות שעשו צרות, אני נכנסתי לצרות במקומם".

מכתבו קורע הלב של דניאל שיועד לצוות המורים והנהלת בית הספר, פורסם בכל אמצעי התקשורת וגרר תגובות כועסות על הנהלת בית הספר הקתולי בברוקלין "הולי אנג'לס", על כך שהם נכשלו לעזור לילד שזעק לעזרה. התאבדותו של דניאל העלתה שוב לכותרות את הבעיה החריפה של התעללויות ילדים בילדים בבתי הספר וברשתות החברתיות המובילה להתאבדויות.

אביו של דניאל ששמו אף הוא דניאל, מספר כי ניסה לדבר לא פעם עם מנהל בית הספר שלא ניסה להתערב ולעזור. בקליפ וידיאו שצילם האב לאחר מותו של בנו, הוא סיפר על מסכת ההתעללות שהובילה למותו של בנו, על געגועיו העזים ועל מנהל בית הספר שפטר את ההתעללות במילים: "אתה צריך לנסות קשה יותר דני. הו, אני יודע, אני יודע, דברים כאלו יעברו. ילדים יכולים להיות יצורים איומים כאלו".

ביום חמישי בשבוע שעבר, דניאל תלה את עצמו בעזרת חגורה בבית המשפחה בסטאטן איילנד. גופתו נמצאה על ידי אחת משלוש אחיותיו שקראה לעזרה, אך היה מאוחר מדי. "אני לא יודעת מדוע פיספסתי את הסימנים, מדוע לא הצלתי את בני”, סיפרה בדמעות מאורין פיצ'פטריק. היא תיארה כיצד קבוצת נערים נהגה להקניט את בנה מדי יום וביקשה להכות אותו. "הם אמרו: בוא נלך מכות, אבל בני אינו טיפוס שנלחם. הוא רק רצה כמה חברים. הוא היה זקוק לחברים. לפחות אחד. אם היה לו חבר אחד אז אני חושבת שהוא היה בסדר".

סיפורו של דניאל למרבה הצער, אינו הראשון וגם אינו האחרון של ילדים ובני נוער המתאבדים לאחר שהם מרגישים שאין איש שיעזור להם ויגן עליהם מפני התעללויות בבית הספר או ברשתות החברתיות. איך הורים יכולים להגן על ילדיהם מפני מקרים כאלו? הפנינו שאלה זאת לפסיכולוגית סיגי כהן המטפלת במשפחות וילדים.

"הורים צריכים לעמוד מאחורי ילדיהם ולהיות עם היד על הדופק כל הזמן. הם צריכים לדבר עם הילדים על כך שבית ספר יוצר מתח והוא אינו היחיד המרגיש חרדה ובדידות בבית הספר, גם ילדים שנראים לו לכאורה מוצלחים ומחייכים כל הזמן, גם הם מרגישים חרדה ומתח. פעמים רבות ילדים מרגישים בדידות ומאמינים שרק הם מרגישים כך ואף אחד אחר לא".

אבל מה עושים כשמדובר בילדים שאכן עוברים התעללות נפשית או פיזית קבועה מצד ילד או ילדים אחרים?

"ההורים צריכים לפנות לבית הספר ואם יש צורך לשבת שם כל היום ולנסות להבין מה קורה ומה אפשר לעשות. אסור להסתפק בתשובה שאלו ילדים והם אכזרים. הורים צריכים לעבוד עם המורה וההנהלה על מנת למצוא פיתרון. אפשר למשל לנהל שיחה בכיתה על ילדים שהם שונים או חריגים ועל כל נושא ה"בוליס". ההורים צריכים לקחת את המושכות לידיים ולפעול. אפשר גם לנהל פגישה עם כל ההורים ולהעלות את הנושא הזה וזאת ממקום של עזרה ולא האשמה: הילד שלך הוא "בולי". אני ממליצה גם לערוך גם פגישה עם פסיכולוגית בית הספר ולראות מה ניתן לעשות. אני מאמינה שהילד ה"בולי" גם סובל וזקוק לעזרה אף יותר".

מה אם ההורים ניסו הכל ולא מקבלים שיתוף פעולה מצד בית הספר, האם את ממליצה להוציא את הילד מבית הספר ולהעבירו לאחד אחר?

"בהחלט. אם אין ברירה צריך להעביר בית ספר, אבל צריך לזכור שזה יכול גם לקרות גם בבית ספר הבא אליו תעברו. בכל בית ספר יש ילדים שגם עשויים להתעלל ולכן חשוב גם לעבוד עם הילד ולתת לו כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות כאלו וגם לעבוד עם המערכת. יש בתי ספר שמתייחסים ברצינות רבה יותר לנושא ה"בולינג" ונושאים חברתיים הם חלק מתוכנית הלימוד. לפני שבוחרים בית ספר אחר, ניתן לבדוק איך בית הספר מטפל בילדים עם חריגויות או בבעיות של "בולינג".

כהן אומרת שהתאבדות היא הנקמה האולטימטיבית והבעת כעס לא רק כלפי בית הספר והתלמידים המתעללים, אלא גם הבעת כעס נגד ההורים. "הם כאילו אומרים: לא עשיתם מספיק על מנת לעזור לי. להורים יש גם אחריות למצב הזה והם לא יכולים להפיל הכל על בית הספר. ההורים צריכים ללמד את ילדיהם דרכי התמודדות עם מצבים, לראות דברים בפרופורציות ובפרספקטיבה הנכונה. לערוך עם ילדיהם שיחות וללמד אותם כיצד לענות ולהתייחס לאותם ילדים המתייחסים אליהם בבריונות. למשל, הם יכולים להגיד: "כן, אני שמן יותר או הציונים שלי פחות טובים וזה לא קל לי, אבל לכל אחד מכם יש בעיות......" הורים צריכים להתערב ולא לחשוב שהילד יכול לפתור את הבעיות שלו לבד".

מה לגבי בוליס במדיה החברתית? הורים צריכים להניח לילדיהם לפתוח דף פייסבוק, מקום הפתוח לבריונות והאם הם צריכים לעקוב אחר מה שמתפרסם שם?

"בוודאי, לא הייתי ממליצה להניח לילדים לפתוח דף פייסבוק בחטיבת הביניים, אבל אם כבר פותחים, הורים צריכים לעקוב אחר המתפרסם שם ולומר זאת לילדיהם. להגיד לילדים: אני אהיה שם, בפייסבוק שלך, בסנאפ צ'אט, באינסטגרם, לא בגלל שאני לא בוטח בך, אלא בגלל שאתה וילדים אחרים בגילך, אתם חסרי ניסיון ולפעמים אימפולסיביים ואומרים דברים שלא צריך להגיד ואני צריך לשמור עליך".

למה ילדים המתעללים בילדים אחרים עושים זאת? האם זה נובע מכך שהם עצמם ילדים שחווים התעללות בבית?

"לאו דווקא. "בולי" מגיע ממקום בו הוא מתקשה, אולי התפיסה העצמית שלו נמוכה, אולי מיקומו במשפחה נותנת לו את התפיסה הזאת. בכל מקרה, ילדים שמשתמשים בכוחניות בשביל להתגבר על החולשות של עצמם, הם ילדים שזקוקים לטיפול ועזרה אף יותר גדולה מהילדים בהם הם מתעללים”.

"ההורים חייבים להיות ערים ופעילים" סיגי כהן (מימין) וחיותה כהן המנהלות את המרכז הפסיכולוגי 'האקדמיה לחיים טובים'

פזית, אם לנער בן 16 שעבר התעללות מתמשכת מצד ילדים בחטיבת הביניים שלו, החליטה לפני שנתיים להוציא אותו מבית הספר ולהניח לו ללמוד בבית, מה שנקרא: Home Schooling.

"עמדו בפנינו שתי אפשרויות, להעביר אותו לבית ספר אחר או לתת לו ללמוד בבית. אני הייתי בעד בית ספר אחר, אבל בני חשש שהוא יצטרך שוב להתמודד עם סיטואציות דומות והחליט שנמאס לו מכך והוא מעדיף ללמוד בבית וכך עשינו".

מתי ההתעללות הזאת התחילה ומה בית הספר עשה על מנת לעצור אותה אם בכלל?

"זה התחיל עוד בבית הספר היסודי. היו מספר ילדים שלא הפסיקו להציק לו ולצחוק עליו. לקח לי זמן להבין שהוא עובר התעללות כי הוא לא סיפר לי. כשבסוף הוא נפתח וסיפר לי שהילדים צוחקים עליו וקוראים לו בשמות גנאי, פניתי מיד לבית הספר, הן למורה והן למנהל. המורה דיברה עם התלמידים, הם הניחו לו למספר ימים והמשיכו שוב. שוב התלוננתי, שוב נערכה שיחה ושוב נמשכה ההתעללות. ההנהלה והמורה מעולם לא איימה לסלק אותם מבית הספר, לא הזמינה את ההורים שלהם לשיחה, שום דבר בעצם לא נעשה. כשהוא עבר לחטיבת הביניים, אותם ילדים עברו אף הם לשם וההתעללות המשיכה בהפסקות. בכל פעם שהם היו רואים אותו, הם היו מקניטים אותו. הוא היה כל כך לא פופולארי שילדים אחרים גם לא היו מעוניינים בחברתו כי פחדו שגם הם יחשבו ללא פופולארים או יציקו להם גם כן. גם כאן, הנהלת בית הספר והמורים שטוענים שיש להם מדיניות של "אנטי-בולינג" לא ממש עשו שום דבר".

איך ילדך היום?

"פורח. יש לו ציונים הרבה יותר טובים כי הציונים שלו הידרדרו בזמן שלמד בבית הספר. הוא נמצא בקבוצה של ילדים שאף הם לומדים בבית ונפגשים מדי פעם ליציאה למוזיאונים, לסרטים וכדומה. אז גם מבחינה חברתית הרבה יותר טוב לו. החרטה היחידה שלי היא שלא עשיתי את זה קודם לכן. לא לכל אחד זה מתאים, יש ילדים שאין להם משמעת עצמית ויהיה להם קשה ללמוד ולעשות שיעורים בלי שיהיו במסגרת של כיתה".

ליאור, אב לילד שעלה לכיתה ה' מספר שילדו עבר התעללות מצד תלמידים בכיתה עד כדי כך שלא רצה לחזור לבית הספר. "בשנה שעברה קיבלתי כל הזמן טלפונים מבית הספר שהודיעו לי שהילד לא מרגיש טוב ואבוא לאסוף אותו. בהתחלה חשבתי שהוא באמת לא מרגיש טוב, אבל אחרי שזה קרה לעיתים תכופות, הבנתי שיש כאן בעיה ורק אחרי שלחצתי עליו הוא סיפר לי שמספר ילדים מתנכלים לו, מעליבים אותו ודוחפים אותו. דיברתי עם המורה והיא אמרה לי שהיא מודעת לכך ואף דיברה עם הילדים, אבל עובדה שזה לא עזר. הבנתי שהילדים האלו מגיעים ממשפחות קשות, אבא של אחד מהם בכלא, לשני אין בכלל אבא בבית. חשבתי להתקשר להורים של הילדים ולדבר אתם בעצמי, אבל הבן שלי התחנן בפני שלא אעשה את זה".

איזה פיתרון הציעה המורה?

"היא לא ממש הציעה פיתרון. הרגשתי שהיא חסרת אונים, בדיוק כמוני. אשתי רצתה להעביר את הילד לבית ספר אחר, אבל איננו יכולים כי אנו שייכים לבית הספר הזה ואף בית ספר אחר לא היה מקבל אותו. לא פשוט סתם לעבור בית ספר, אתה צריך לזכות בהגרלה או להוכיח שאתה עובד באזור בית הספר על מנת לרשום אותו. בכל מקרה, הגשנו בקשה שהוא לא ישובץ באותה כיתה עם אותם ילדים בשנה הבאה וההנהלה באמת דאגה לשבץ אותו עם ילדים אחרים כך שאני מקווה שהוא לא יהיה אתם במגע כל כך”.

עדיין, יש הפסקות בהן הוא עשוי להיתקל בהם.

"נכון. אבל דיברנו אתו וסיכמנו שהוא צריך להתעלם מהם ולדווח מיד למורה אם הם שוב מציקים לו. זה לא מצב אידיאלי, אבל אין מה לעשות".

עוז בן ה-17, סבל מהתעללות מתמשכת בזמן לימודיו בבית הספר היסודי. היום כשהוא תלמיד כיתה י"ב, תלמיד מצטיין ופופולארי, הוא מספר על מחשבות ההתאבדות שלו כשהיה בן 12. "אני לא יודע אפילו מדוע שאר הילדים החליטו להפוך אותי לשעיר לעזאזל, אבל זה בדיוק מה שקרה ובמשך שנתיים. פחדתי ללכת לבית הספר כי ידעתי ששוב הם יציקו לי, יקללו אותי וירקו עלי. פעם אחת, כלאו אותי מספר בנים בשירותים של בית הספר והכניסו את הראש שלי לאסלה. הרגשתי מושפל. בשלב הזה כבר לא יכולתי להסתיר את מה שאני עובר בבית הספר וסיפרתי להורים שלי שהתלוננו בפני המנהל. חשבתי שהילדים יקבלו השעיה מהלימודים, אבל לא עשו להם כלום. הם מקסימום קיבלו נזיפה.

“הייתי ילד מאוד מאוד בודד. בהפסקות, הייתי הולך לספריית בית הספר וקורא ספרים, גם בגלל שאהבתי לקרוא וגם בגלל שכך לא הייתי צריך להיתקל באותם ילדים שהתעללו בי. התחננתי להורים שלי שלא ישלחו אותי לבית הספר אבל הם אמרו שאני צריך להתמודד מולם ולא לפחד. הרגשתי שהם לא מבינים אותי ומפחיתים מעצם הבעיה. ההשפלות בבית הספר היו עניין יומיומי כמעט. אני עדיין זוכר את המילים שהם היו אומרים לי: "מלולכך, מסריח, שמן, ארבע-עיניים, מטומטם. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך". מילים איומות. יום אחד לא יכולתי יותר והחלטתי שאני מתאבד, כתבתי מכתב התאבדות אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה. חשבתי לקחת כדורים מארון התרופות של ההורים שלי ולבלוע את כולם. כל יום דחיתי את ההתאבדות, עד שיום אחד אמא שלי גילתה את המכתב במגירה שלי ומאז הכל השתנה".

מה קרה בדיוק?

"אני חושב שרק אז היא הבינה באיזו מצוקה אני נמצא. היא ערכה איתי שיחה ארוכה ולקחה אותי לפסיכולוגית שמאוד עזרה לי. עד אז, שמרתי דברים בבטן, אבל רק אז התחלתי להיפתח ולספר. בעצת הפסיכולוגית, אמא שלי העבירה אותי לבית ספר אחר ושם התחלתי לפרוח. הגעתי לשם ילד חדש שאף אחד לא הכיר אותו ואת תדמית ה"לוזר" שהיתה לי בבית הספר הקודם. מהר מאוד התיידדתי עם קבוצת ילדים שהפכו לחברים הכי טובים שלי, עד היום".

מה היית ממליץ להורים שילדיהם עוברים התעללות בבית הספר?

"לא להגיד להם שהם צריכים להתמודד ולהיות חזקים. זה מעליב. מאוד קשה להיות חזק כשצריכים לשמוע כל יום שאתה טיפש, שמן ולא מוצלח. הורים צריכים לקחת את התלונות של ילדיהם ברצינות גדולה יותר ולטפל בכך ואם המורים והנהלת בית הספר לא עושים משהו, ללחוץ עליהם להשעות את הילדים המתעללים, לזמן את הוריהם לפגישה ולומר להם שילדיהם עשויים להיות מסולקים מבית הספר אם לא יפסיקו".

יש ילדים שלא מספרים להוריהם על מה שהם עוברים ומסתירים עד שהם לא עומדים בכך ומתאבדים.

"נכון, אבל יש סימנים והורים צריכים להכיר את ילדיהם מספיק טוב בשביל לזהות את הסימנים האלו. האם הילד מדוכא, האם הוא לא רוצה ללכת לבית הספר? האם הציונים שלו מידרדרים? האם יש לו חברים מבית הספר שהוא מזמין הביתה? במקרה שלי, היה קל לראות את הסימנים. לא היו לי חברים, לא הייתי מוזמן למסיבות יום הולדת. לא היה צריך להיות קורא מחשבות בשביל להבין שאני בודד וסובל. לקח להורים שלי הרבה זמן להבין מה שעובר עלי".

יוצא לך לראות את אותם ילדים שהתעללו בך בזמנו?

"כן. חלקם לומדים בבית הספר התיכון שלי. הם שומרים ממני מרחק. אני חבר בוועד תלמידי בית הספר, חבר בחוג הדרמה ונשיא של אחד המועדונים בבית הספר. הרבה תלמידים מכירים אותי בגלל שאני כל כך פעיל. הם, לעומת זאת, לא מהתלמידים הבולטים. מצחיק איך דברים מתהפכים בחיים".