מהפרטיזנים לפלשתינה: פרק מ"זאב בודד בירושלים"

הימים הם שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי בארץ-ישראל. ג'ון הוא בלש בכיר במשטרה האנגלית, אימת ארגוני המחתרת היהודיים הנאבקים למען עלייה חופשית והקמת מדינה יהודית. דויד הוא לוחם עז נפש, המנצל את הניסיון שצבר בשנותיו כמפקד פרטיזנים ביערות בלארוס למלחמה נחושה בבריטים. לדויד יש כמה משימות לא קלות בכלל לבצע, ובמקביל מתרקם סיפור האהבה בינו לבין שושנה היפהפייה, ששרדה את השואה אך נפשה נפגעה, אולי ללא תקנה. "זאב בודד בירושלים", פרי עטו של אהוד דיסקין, דור שביעי בירושלים כתב רומן היסטורי ססגוני ומרתק. זהו ספרו השני.

• רוצים לקרוא את "זאב בודד בירושלים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד 
  

פרק ראשון

״את אור היום הסתירו שמי העננה״

(מתוך ״שיר הפרטיזנים״ מאת הירש גליק, תרגום אברהם שלונסקי)

סרג'נט ג'ון חיבק בחוזקה את שרה תוך שהוא נצמד לגופה. הדבר האחרון שהיה ברצונו לעשות היה לקום מהמיטה ולצאת החוצה לקור הירושלמי בשעה חשוכה זו של לפנות בוקר. לוּ ידע שמישהו ממתין לו למטה ומחכה בקוצר רוח לקפד את פתיל חייו, ודאי לא היה מרפה מגופה החם של שרה.

לאחר שהסיר בחוסר חשק את השמיכה מגופו וגישש את דרכו בחשכת החדר כדי למצוא את בגדיו בקִרבת המיטה, לבש את חולצתו ומכנסיו, נעל את נעליו ולקח את מעילו. הוא וידא שאקדח ה״וובלי״ 38 מצוי בכיס מעילו ושהוא מוכן לירי מיידי, על כל צרה שלא תבוא. ג'ון תמיד השתדל להקטין למינימום את הסיכון שמישהו יתפוס אותו כשאינו מוכן להשיב מלחמה.

היה זה חודש פברואר 1946, וארץ-ישראל או פלשתינה, כפי שנקראה באותה עת, לא הייתה מקום בטוח כלל לחיילים או לשוטרים בריטים. שלטון המנדט הבריטי - כך הוא כונה, על שם המנדט (האישור) של חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו״ם, שמכוחו שלטה בריטניה בארץ - הותקף ללא הרף על ידי ארגוני מחתרת יהודיים. אלה תבעו להסיר את כל ההגבלות על העלייה ושאפו להקים מדינה עברית ריבונית. ירושלים הייתה אחד המקומות המסוכנים ביותר לחיילים ולשוטרים בריטים באותה תקופה, והיא הייתה מסוכנת עוד יותר בלילה, ובייחוד במקום לא מוגן, כמו זה שבו נמצא סרג'נט ג'ון כעת. כשכבר היה מוכן לצאת מהדלת, שמע את שרה שואלת אותו בקול רדום: ״מה, אתה כבר הולך?״

״לצערי, אני חייב להתייצב בתוך שעה במפקדה שלי,״ השיב. ״אבוא שוב להיות איתך בלילה של יום שלישי הבא.״

בעת שסרג'נט ג'ון היה עסוק בהתעלסויותיו עם שרה, עמדתי למטה בחדר המדרגות הפרוץ לרחוב כשאני סובל מהרוח הקרה שנשבה פנימה, ממתין לקורבני שיֵצא החוצה. החיים לא תמיד הוגנים, כמו למשל במקרה זה שבו בחור אחד מבלה בנעימים עם בחורה חטובה כמו שרה, ואילו בחור אחר, אני במקרה זה, עומד ללא נוע בחדר מדרגות קר ברחוב עמוס בירושלים, ממתין. ניחמה אותי המחשבה שבעוד זמן קצר יהיה ג'ון זה שקור נצחי ישתרר בגופו, בעוד אני אבלה במיטתי החמה.

תוכניתי להעביר את ג'ון לעולם שכולו רע לא חיממה את גופי, אבל חיממה את לבי ואת נפשי. דבר לא קל הוא להרוג אדם, אך לעתים קשה יותר לא להרוג אותו. ג'ון היה אחד מאותם המקרים. הוא שירת ב-CID, יחידת המודיעין של משטרת המנדט הבריטי, ותפקידו היה לאתר את מיקומם של פעילים מארגוני המחתרת היהודיים כדי להעביר את הממצאים ליחידה מבצעית של הצבא הבריטי, שתדאג לעצרם או לחסלם באמתלה כלשהי. הוא היה בסוף שנות העשרים לחייו, מוכשר, חד מחשבה ובנוסף לכך בכושר גופני מצוין. עבור ארגוני המחתרות היהודיים הוא היה קוץ די רציני.

אני מתנצל על כך שלא הצגתי את עצמי עד כה. שמי דויד גבינסקי. הורַי נתנו לי את שמי על שם דויד המלך, שבהיותו נער ניצח את גוליית הפלישתי. אני מקווה שלא אחטא בשחצנות אם אצהיר שהורי צדקו - אכן נטלתי את אומץ לבו ואת תושייתו של דויד, אך לוּ ידעו שאגדל להיות גבה קומה וחסון כל כך, ייתכן שהיו קוראים לי שמשון. בחודש הבא אהיה בן עשרים ושתיים, אמנם צעיר, אך נראה מבוגר יחסית לגילי, ובאשר לנפשי, אני מרגיש מבוגר הרבה יותר משנותי.

תוכניתי הייתה לחסל את ג'ון בחניקה. ברור היה לי שעלי לחסל את האיש הזה, הממלא תפקיד חשוב במשטרה ובצבא של בריטניה הפועלים לדכא את לוחמי החופש היהודים, שכל בקשתם היא מדינה עצמאית, שבה יוכלו לחיות בשקט לאחר ששׂרדו את השואה הזוועתית. לא נעמה לי המחשבה על המגע הפיזי הכרוך בחניקה. הייתי מעדיף לטפל בג'ון בנשק חם כמו רובה או אקדח כפי שנהגתי לעשות לחיילים הגרמנים בהיותי פרטיזן ביערות קוידנוב שליד מינסק, בבלארוס. אך לוּ הייתי יורה בו, הייתי עלול לעורר משנתם שכנים, שחלקם מתנגדים למאבק נגד הבריטים ולא יראו בעין יפה הריגה של סרג'נט בריטי בשכונתם. סיבה נוספת היא שחניקתו של ג'ון תותיר לחוקרים הבריטים את האפשרות שהיה זה ניסיון שוד שהסתיים ברצח, בעוד שחיסולו בירייה יהיה סימן ודאי לכך שנרצח בשל תפקידו.

בעוד מחשבות אלו מתרוצצות במוחי, שמעתי את ג'ון טורק את הדלת בקומה מעלי ומתחיל לרדת במדרגות. הסתתרתי מיד בגומחה החשוכה שבכניסה לחדר המדרגות. דאגתי מבעוד מועד לנטרל את הנורה מעל הגומחה על מנת שהאזור שבו הסתתרתי יהיה חשוך לחלוטין. לאחר שג'ון חלף לידי, זינקתי מאחוריו בתרגיל של ״הורדת זקיף״. בשתי אמות ידי לפתי את צווארו, תוך שאני מושך אותו אחורה.

ג'ון התנגד וניסה להתרומם בעזרת רגליו. הידקתי ביתר שׂאת את אמות ידי על צווארו מלפנים ומאחור, כשאני מפעיל את כל כוחי וגורר אותו אחורה. הוא החל לחרחר, התנגדותו פחתה, עד שלבסוף נפסק החרחור וגופו נהיה רפוי לחלוטין. הרפיתי ממנו, וגופו נפל על הרצפה. בדקתי את הדופק שלו - חלש אך פעיל. הייתי חייב לסיים את האירוע במהירות, ולכן, בעודו שוכב על הרצפה, פגעתי בגרגרתו באבחת הצד של כף ידי הימנית. כשבדקתי את הדופק שלו שוב, כבר לא היה לו זכר.

חיטטתי בכיסיו במהירות ושמחתי למצוא במעילו את אקדח ה״וובלי״ שלו, שעכשיו יתווסף לאוסף כלי הנשק שברשותי. לקחתי מארנקו את כל הכסף שהיה שם, כדי לחזק אצל החוקרים את האפשרות שאולי היה זה שוד שהסתיים ברצח.

לא רציתי להותיר עקבות ליד ביתה של שרה. לכן, לאחר שבדקתי שהרחוב החשוך ריק מאנשים, העמסתי את גופתו של ג'ון על גבי בתנוחה שאצלנו הפרטיזנים כונתה ״סחיבת פצוע״. כך נשאתי את גופתו לרחוב סמוך והשלכתיה באחת החצרות. השחר עמד להפציע בקרוב, ולכן הזדרזתי לחזור לדירה שלי ברחוב צפניה, במרחק לא רב מהמקום שבו חיסלתי את ג'ון.

דירת החדר השכורה שלי שכנה בחלק האחורי של בית חד-קומתי, שבחזיתו התגוררה משפחת בעלי הבית. פתחתי בלאט את שער הכניסה לחצר וחציתי את השביל שהוביל לחלק האחורי של הבית ולכניסה הנפרדת לדירתי. ראשית הלכתי אל האזור שמאחורי הבית, שנתחם בגדר אבנים גדולות. אזור אחורי זה של החצר היה כולו בצד הצפוני של דירתי, ורק לי הייתה תצפית עליו. אמנם בשעות היום ובסופי שבוע היו ילדי בעלי הבית מסתובבים שם לעתים, אך ודאי שלא בשעות הלילה או השחר.

באזור מוצנע של הגדר מאחורי עץ משמש, היה לי מחבוא מוסתר לכלי הנשק שלי. הזזתי את האבן הגדולה שהייתה טבועה באותה גדר, אך הייתה חופשית וניתנת להסרה. מאחוריה, בחלל הריק, פתחתי ארון קטן נעול, דמוי ארגז ביטחון, שהיה מונח שם, והכנסתי לתוכו את האקדח החדש, שחבר לארסנל הנשק והתחמושת שלי שהיה מונח שם.

לאחר מכן נכנסתי לדירתי והגפתי מאחורי את דלת הכניסה. הסרתי את בגדי ונכנסתי לחדר האמבטיה. אילו הייתי מפונק ומתעקש להתרחץ במים חמים, היה עלי להדליק אש מתחת לדוד המים בחדר האמבטיה ולהמתין עד שהדוד יתחמם. במקום זה נכנסתי ישר אל מתחת למים הזורמים. אמנם היה זה חורף ירושלמי והמים היו קרים, אך מי שכפרטיזן נהג להתרחץ בחיק הטבע, בחורף של בלארוס, לא יוטרד מקצת מים קרים, ואני רציתי מאוד לסלק מעצמי כמה שיותר מהר את שארית נקודות המגע עם אותו יצור נאלח ג'ון, זיכרונו לקללה.

לאחר שהתרחצתי, נכנסתי למיטה הרכה. איני יודע מדוע לא הצלחתי להירדם. האם משום שהיה זה כמעט בוקר, או שמא בגלל מה שקורה לי לפעמים כשמחשבותי משתלטות עלי, ואני נזכר ומהרהר בדברים שאירעו בעבר. והפעם, המחשבה שחלפה במוחי הייתה - הנה שוכב אני במיטה נוחה ונעימה, לכאורה מוגן ובטוח, אך ייתכן שאופתע ממשהו פתאומי שיביא לקצו של מצב נעים זה, ואולי אף לקצי שלי. דומה הדבר ליום זוהר ומלא אור, כשלפתע מגיח ענן כבד ומסתיר את אור השמש. איני יכול להיגמל ממחשבות אלו שעוברות בי מדי פעם ולוקחות אותי אחורה בזמן, אל אותה תקופה שבה נשפך כמים דמם של יהודי בלארוס, ואני פרטיזן לוחם, שכל מאווייו להיוותר בחיים ולהרוג יחד עם רעיו כמה שיותר גרמנים.

הייתי הבן הצעיר במשפחתנו. אחי ואחותי כבר עזבו את הבית, התחתנו והחלו בחיים עצמאיים משלהם. רק אני נותרתי בבית עם אבא ואמא. אבי, שניהל תחנת קמח, היה אמיד יחסית. הוא היה גבוה וחסון, שׂערו חום, עיניו גדולות וחומות. אמי תמיד ציינה שאני דומה מאוד לאבי במראי החיצוני. ״את עיניך הגדולות והיפות ירשת מאבא, ממני ירשת את שערך הבלונדיני,״ הייתה אומרת.

אבא לא היה דתי, ובוודאי לא הקפיד על תרי״ג מצוות, אך רחש כבוד לדת ודאג להקנות לי חינוך מסורתי, שכלל לימוד עברית, בעזרת שיעורים פרטיים. מורי, הרב לייב בריסקוב, היה נערץ עלי וחוץ מעברית הקנה לי ערכי יהדות רבים וחוכמת חיים. למדנו בסתר, שכן השלטונות הקומוניסטיים אסרו לימודי יהדות.

ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את חוזה אי-ההתקפה שחתמה עליו עם רוסיה פחות משנתיים קודם לכן. הצבא הגרמני נע מזרחה, מתוך כוונה לכבוש את רוסיה כולה ולמוטט את השלטון הקומוניסטי. אמי, עקרת בית זריזה ובשלנית מעולה, סיימה זה עתה להכין את ארוחת הערב ושלושתנו התיישבנו לאכול. תוך כדי ארוחתנו שמענו הדים של פגזי ארטילריה שהלכו והתקרבו, ומאוחר יותר נשמעו גם יריות מנשק קל. אבי אמר: ״כנראה הגרמנים מגיעים. לקח להם בדיוק ארבעה ימים להגיע למינסק מאז שהחלה הפלישה. זהו קצב התקדמות מדהים.״

אמנם לא רווינו נחת מהשלטון הרוסי - לא של הקומוניסטים ולא של הצאר שקדם להם, וגם לא משכנינו הגויים שלא אהבו יהודים וזאת בלשון המעטה, אך הגרמנים היו משהו אחר לגמרי. הגיעו אלינו סיפורים מסמרי שיער על שנאתם ליהודים. מפולין הסמוכה הגיעו שמועות על כך שהם יורים ביהודים סתם כך, לשם שעשוע.

הייתי אז בן שבע-עשרה ושלושה חודשים. במקום ללמוד ולבלות עם חברים וחברות, עתיד הייתי למצוא את עצמי משתתף במלחמת ההישרדות של משפחתי ושל יהודי מינסק. אמנם הייתי גבוה, חזק וזריז, מה שעזר לי מאוד עם אותם נערים אנטישמים שלמדו לפחוד ממני, אך הבנתי שזה לא יעזור לי אם חייל גרמני יחליט לירות בי.

אבי צדק. הגרמנים הגיעו למינסק, וזמן קצר לאחר מכן מינו ״יוּדֵנראט״, מועצת יהודים בגרמנית. על ה״יודנראט״ - שאבי התמנה להיות אחד מחבריה - הוטל לרשום את כל האוכלוסייה היהודית בעיר ובפרבריה, להורות להם לענוד טלאי צהוב על בגדיהם ותוך חמישה ימים בלבד לעבור לגטו, אזור מגורים מוגדר. בכל שאר האזורים נאסר עליהם להתגורר. עוד הוטל על ה״יודנראט״ לארגן קבוצות עבודה של פועלים יהודים, שיסייעו לגרמנים במאמץ המלחמתי שלהם. וכך, ממיטה חמה דומה לזאת שאני שוכב בה עתה, מצאתי את עצמי מגורש מביתי ותחת איום קיומי מתמיד.

הגטו ״שלנו״ גודר בתיל דוקרני בגובה שני מטרים והוצבו בו מגדלי תצפית. הגרמנים הזהירו כי יהודי שיצא מהגטו ללא אישור מהמפקד הצבאי יירה במקום, ללא משפט. נוסף על כך, על לא יהודים נאסרה הכניסה לגטו, אך זה לא הפריע לשכנינו הגויים להתנפל עליו מפעם לפעם למטרות שוד והרג. חיילים גרמנים ושוטרים, רובם אוקראינים, ליטאים ולטבים, ששׂנאו את הרוסים ושמחו לבואם של הגרמנים, היו נכנסים לבתי היהודים ונוטלים לעצמם כל מה שמצא חן בעיניהם. מי שהעז להתנגד להם נורה במקום.

מוצף בזיכרונותי, והעייפות הולכת ועוטפת אותי, שקעתי בתרדמה בחדרי. התעוררתי בשעות הצהריים. פתחתי את התריס שסכך על חלון חדרי. השמים הירושלמיים היו אפורים והשתלבו היטב באווירה הקודרת של שכונת כרם אברהם. השכונה הכילה בתי אבן חד-קומתיים ודו-קומתיים שהיו נטולי הדר, כשבכמה מהחצרות היו נטועים עצי ברוש ואורן. רוב תושבי השכונה היו ילידי הארץ או כאלה שעלו לישראל בשנות השלושים, ומיעוטם עולים ממרכז אירופה וממזרחה ששׂרדו את השואה. רובם היו אנשים קשי יום שעבדו קשה לפרנסתם. אך היו גם נערים וילדים ששיוו לשכונה מראה שמח יותר. אמנם השתדלתי לשמור על פרטיותי ולא פיתחתי קשרים חברתיים עם תושבי השכונה, אך כמה מן הילדים שבו את לבי, ולעתים שיחקתי איתם כדורגל.

לא פעם חשבתי על כך ששיחק המזל לילדים אלה, ואין הם צריכים לחשוש משכנים אנטישמים רצחניים היונקים את שנאתם כלפי היהודים עוד עם חלב אמם. נכון, הערבים רחוקים מלהיות ידידינו, והבריטים מתאנים ליהודים, אך אין להשוות זאת למה שעברנו כיהודים באירופה במלחמת העולם השנייה.

העברית עדיין לא הייתה שגורה בפי בצורה שוטפת, אם כי הרב במינסק עשה עבודה טובה. השקעתי מאמצים רבים בשיפור המבטא שלי, והקשר עם ילדי השכונה סייע לי בכך.

המשכתי לשמור על כושר גופני טוב ולהתאמן מדי בוקר, למעט בוקר, כפי שהיה לי היום, שבו הייתי צריך לטפל בסרג'נט ג'ון. כל בוקר יצאתי לריצה של כחמישה ק״מ, ובחדרי התאמנתי בהרמת משקולות ובתרגילי התעמלות. שלוש פעמים בשבוע נהגתי לבוא לימק״א (Y.M.C.A), מועדון הספורט היחיד בירושלים, שבו היו בריכה, אולם התעמלות, מגרשי טניס ומגרש כדורגל. שחיתי בבריכה והתאמנתי באִגרוף ובג'ודו.

אף על פי שתיעבתי את הבריטים, ידעתי כי האנגלית היא שפה חשובה ביותר. האימפריה הבריטית אמנם כבר הראתה סימני חולשה, אך מעמדה של ארצות הברית כמעצמה החזקה בעולם היה ללא עוררין, והרי גם שפתם היא אנגלית. לכן נרשמתי לקורס אינטנסיבי באנגלית בימק״א.

דאגות כספיות לא היו לי. בתום המלחמה, כחלק מקבוצת פרטיזנים, שדדנו פושע בלארוסי בשם ניקולאי, ששיתף פעולה עם הנאצים וצבר הון עצום כתוצאה משוד וגזל של יהודים. מצאנו אצלו יהלומים, תכשיטים יקרים, מטבעות זהב וכסף מזומן - בעיקר פרנקים שווייצריים ודולרים אמריקאיים. את השלל הרב שחילקנו בינינו הכנסתי לתרמיל ישן אך חזק שממנו לא נפרדתי בשום מקום שהגעתי אליו.

בספטמבר 1945, ארבעה חודשים לאחר שהגרמנים הובסו באירופה, לאחר הרפתקאות וגלגולים רבים, שעליהם אספר בהמשך, הגעתי לארץ-ישראל. החלטתי לגור בירושלים, שאבי תמיד דיבר עליה בערגה. בחרתי לגור בשכונת כרם אברהם, שנראתה לי מקום שקט ודיסקרטי, ושכרתי שם דירת חדר. השכונה, שרחובותיה קרויים על שמות נביאי תרי-עשר, גבלה בשכונת גאולה, שברחובה המרכזי שכן מחנה שנלר שבו התמקמה מפקדת הכוחות הבריטיים בירושלים.

את מזוני קניתי בחנות המכולת של הזוג כהן, שהייתה כמעט מול הבית שבו התגוררתי. מר כהן היה ס״ט - ספרדי טהור ונהג להתפאר בכך שהוא דור שישי בירושלים. לעומתו, אשתו הייתה ממוצא ״יקי״, כינוי ליהודים יוצאי גרמניה. הם היו דתיים וחשוכי ילדים. מר כהן נראה כמלפפון מוארך ורציני. עיניו הקטנות הסתתרו מאחורי משקפיים בעלי מסגרת שחורה, ומעולם לא ראיתי אף בדל של חיוך על פניו. גברת כהן הייתה אישה נמוכה, בשרנית ועגלגלה עם לחיים שמנמנות, ומטפחת צבעונית עיטרה את ראשה. מבטה היה תמיד מבוהל וחשדני, וכשניסית לפתוח איתה בשיחה, קיבלת ממנה הרגשה שמשהו לא בסדר אצלך.

בוקר אחד, בהגיעי לחנות, נתקלתי בקונה ששבתה לא רק את עיני אלא גם את לבי. לא הבנתי מה בדיוק קרה לי כשראיתיה, אך כנראה הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הרגשתי מיד משיכה עזה אליה. התפעלתי מעיניה הירוקות, הגדולות שהביעו חום ורוך, ושהיה בהן גם שמץ של עצב. כשהסתכלתי על שׂערה הבלונדי הגולש ועל גופה החטוב, כל שרציתי לעשות באותו רגע היה לקחת אותה לחדרי, לשכב לצדה, להתבונן בעיניה ולבלות איתה עד בלי סוף. אזרתי אומץ ופתחתי עִמה בשיחה. ״האם את מתגוררת בסביבה?״ שאלתי.

היא ענתה לי בקול שקט ונעים: ״כן, אני גרה לא רחוק מכאן.״

לא התקשיתי לזהות את המבטא הבלארוסי שבקולה.

״אני מבלארוס, ממינסק,״ אמרתי בשפה הבלארוסית.

״אני מנובוגרודק,״ היא ענתה באותה שפה.

אדון כהן, שהיה חסר סבלנות ואנטיפת, התבונן בנו מבעד למשקפיו במבט כועס. הוא כעס שאנו לא מדברים בעברית, גער בנו ורטן: ״אם ברצונכם לדבר בשפה המשונה שלכם ולא בעברית, אני מעדיף שתעשו זאת מחוץ לחנות.״

לא הייתה זו תקרית יחידה מסוגה - רבים מיהודי ארץ-ישראל חשו צורך כפייתי ממש לחייב כל יהודי לדבר בעברית, שעד לא מכבר הייתה רק שפת התנ״ך והתפילה, ובתוך שנים מועטות הפכה לשפה מדוברת ויומיומית.

בנסיבות אחרות, ייתכן שהייתי מגיב בחריפות על גסותו, אך במקרה זה שמחתי על הערתו, שאפשרה לי להציע לבחורה לצאת מהחנות ולהמשיך את שיחתנו בחוץ. יצאנו לרחבה שלפני החנות ואני הצגתי את עצמי: ״דויד.״

״בבלארוס קראו לי רוזה, אך כאן קוראים לי שושנה,״ היא אמרה. האור בחוץ אִפשר לי לראותה בבירור: יפהפייה חטובה, קומתה בינונית, והיה בה גם משהו שברירי. לאחר עוד כמה שאלות נימוסין, שאלתי אותה: ״אפשר להזמין אותך לקפה?״

״כן, תודה,״ הייתה תשובתה. ״אני מציעה שנלך לקפה 'אירופה' בכיכר ציון כי בצהריים עלי להגיע למקום עבודתי לא רחוק משם.״ הסכמתי ללא היסוס, וסיכמנו שניפגש בעוד חצי שעה בחזית החנות של משפחת כהן ויחדיו נצעד לקפה ״אירופה״.

הלכתי לדירתי, החלפתי את בגדי וחזרתי לחנות. לאחר כמה דקות הופיעה שושנה. היא נראתה יפה יותר לאחר שהוסיפה אודם לשפתיה, שעתה ראיתי בבירור עד כמה הן חושניות. בהליכה מהירה, שנמשכה כעשרים דקות, צעדנו דרך רחוב מלאכי, גאולה, צ'נסלור ורחוב יפו עד שהגענו לכיכר ציון במרכזה של ירושלים, בלבו של ״המשולש הירושלמי״ הכלוא בין הרחובות יפו, בן-יהודה וקינג ג'ורג'. מעולם לא הייתי קודם לכן בקפה ״אירופה״, אך שמעתי עליו וידעתי שלא רק מגישים בו קפה, אלא גם נערכים בו נשפים, וכמה פעמים בשבוע ישנם ריקודים בליווי תזמורת חיה. עלמה אחת הזמינה אותי בעבר לבוא איתה לערב ריקודים בקפה ״אירופה״, אך ריקודים אינם הצד החזק שלי, וגם לא נמשכתי אליה במיוחד, ולכן לא נעניתי להצעתה.

כשהגענו לבית הקפה, אחת המלצריות רצה לעבר שושנה, חיבקה אותה ואמרה לה בעברית עם שמץ של מבטא הונגרי: ״יופי לראות אותך.״

שושנה פנתה אלי ואמרה: ״דויד, תכיר את חברתי הטובה אווה, שהיא גם שותפתי לדירה השכורה שבה אנו גרות.״

אווה הייתה רזה וממוצעת קומה, בעלת חזה גדול, שיער אדמוני מתולתל ועיניים חומות בגוון ערמוני. היא הושיבה אותנו ליד אחד השולחנות וחזרה לעבודתה. התפלאתי להיווכח שרבים מהסועדים היו חיילים וקצינים בריטים וגם התפריט היה באנגלית ובגרמנית, אך משום מה לא בעברית.

הזמנתי לשנינו קפה ושטרודל ופתחנו בשיחה. שושנה סיפרה לי שכל משפחתה נספתה בשואה. היא ניצלה בזכות שכנים כפריים שהחביאו אותם אצלם. לאחר המלחמה הצליחה להגיע לארץ-ישראל, בעזרת תעודות מזויפות. למרות משיכתי אליה, לא רציתי לספר לה יותר מדי על עצמי, אך חשבתי שאם ברצוני להמשיך את הקשר עמה עלי לספר משהו.

״ברחתי ממינסק והצטרפתי לפרטיזנים, ובתום המלחמה, אחרי תלאות מרובות, הצלחתי להגיע לכאן,״ אמרתי. היא הסתפקה בכך.

״יש לך עבודה?״ שאלה. ״כרגע לא,״ אמרתי. ״צברתי חיסכון קטן, ובינתיים אני חי ממנו. ואת?״

״אני עובדת כמלצרית בקפה 'פינסק',״ היא השיבה. ״אגב, חסר שם מלצר. זה מעניין אותך?״

״יכול להיות,״ עניתי. ״ספרי לי קצת פרטים על המקום.״

שושנה אמרה: ״בעל המסעדה הוא יהודי מפינסק, לפני כשנה התאלמן מאשתו, ולא היו להם ילדים. הוא היה יותר חכם מהמשפחות שלנו, והגיע לארץ-ישראל עוד בראשית שנות השלושים.״

לפני שהספקתי להגיב אמרה: ״אולי תלווה אותי לשם? אכיר לך את הבעלים. אני מאמינה שאם תרצה את העבודה תקבל אותה, מפני שאתה מבלארוס, כמו בעל המקום.״

עבודה כמלצר לא הלהיבה אותי, אך חשבתי שהיא תקרב אותי לשושנה שאליה נמשכתי מאוד, ולכן אמרתי: ״מצוין, בואי נלך לשם.״

פסענו יחדיו למסעדת ״פינסק״. שברחוב ההסתדרות, רחוב קטן שהסתעף מרחוב בן-יהודה.

המסעדה לא הייתה גדולה, אך היה בה בר גדול שבחזיתו היה דלפק ארוך לשתיינים. על הקיר, מאחורי הדלפק, לאורך הבר הייתה מותקנת מראה גדולה. הכיסאות ושולחנות העץ הכהים, שיוו למסעדה הדר מסוים. מהתקרה השתלשלו מנורות קנים מעוצבות, ואת הקירות כיסו כמה תמונות נוף.

״מקס, בעל המקום הוא איש לא קל, שדורש ציות מלא להוראותיו,״ אמרה לי שושנה. ״אין טעם בוויכוח איתו. זה יביא רק למריבה, ואין סיכוי לשכנע אותו, גם אם ההיגיון לצדך.״

היא הושיבה אותי ליד אחד השולחנות, הביאה לי כוס בירה, קראה למקס והציגה אותי בפניו.

מקס נראה לי בשנות החמישים לחייו, נמוך קומה, שׂערו לבן ופניו חרושות קמטים. מעיניו הכחולות נשקפו דאגה ואי-שקט פנימי.

״מהיכן אתה?״ שאל אותי.

״אני ממינסק,״ עניתי בבלארוסית, ולפני שהספקתי לומר מילה נוספת, הוא קטע אותי ואמר בעברית: ״אנחנו חיים בארץ-ישראל וכאן מדברים עברית. אם ברצונך לעבוד אצלי - זו הפעם האחרונה שאני שומע אותך מדבר בשפה שאינה עברית.״

סיפרתי לו על עצמי ואמרתי: ״אין לי ניסיון במלצרות, אך אני מוכן ללמוד את המקצוע.״

״אקבל אותך לניסיון. תתחיל כבר מחר,״ אמר מקס. ״זכור - עם הלקוחות היהודים תדבר רק עברית. עם חיילים, שוטרים וקצינים בריטים - דבר אנגלית. אתה יודע את השפה הזו?״

״כן,״ אמרתי. ״למדתי בקורס.״

״טוב,״ אמר מקס והוסיף: ״תתייחס ללקוחות הבריטים שלנו בנימוס רב. יש כאלה ששונאים אותם ומחמיצים להם פנים. לא כן אני. לי אין עניין בפוליטיקה, ולא מעניינים אותי האצ״ל והלח״י וכל השאר. מה שחשוב לי שהלקוחות יהיו מרוצים ויחזרו לכאן, והכי חשוב - שהבריטים יחזרו לכאן, כי הם שותים הרבה יותר מהלקוחות היהודים. וזה צריך להיות חשוב גם לך, כי הם נדיבים יותר בטיפים למלצרים. נתראה מחר,״ הוא אמר והלך לעיסוקיו.

שושנה התחילה לעבור בין השולחנות, ואני המשכתי לשבת ושתיתי את הבירה שלי. התבוננתי בלקוחות המסעדה, ומבטי התרכז בקצין בריטי שישב ליד הבר ושתה. על פניו המוארכות והאדמדמות הייתה נסוכה הבעת עליונות כועסת, ולולא מדיו הייתי חושב שהוא קצין גרמני, אחד מאותם אלה שרדפונו עד מוות בגטו. מחשבותי נדדו שוב אל הגטו ואל בריחתי ממנו.

באוגוסט 1941 נרצחו במינסק אלפי יהודים, רובם זקנים או ילדים שלא יכלו לעבוד. הנותרים הועסקו בעבודת כפייה במפעלים, בבתי מלאכה ובחברות בנייה ששירתו את המאמץ המלחמתי הגרמני. תושבי הגטו סבלו ממחסור חמור במים, כי הועמד לרשותם רק ברז ציבורי אחד. מובן שהמצב הסניטרי בגטו היה נורא. נאסר עלינו, היהודים, להשתמש בחשמל והורשינו להשתמש רק במנורות נפט ובנרות.

קשה עלינו מכול היה המחסור במזון. נאסר עלינו להכין אוכל באופן פרטי בבתינו, ואת כל מזוננו קיבלנו רק מן המטבחים הציבוריים המעטים שפעלו בגטו. אלה שלא עבדו קיבלו מנה יומית של צלוחית מרק דל, מאה וחמישים גרם לחם, עשרה גרם מרגרינה ושלושה גרם מלח. אלה שעבדו קיבלו תוספת. משפחתנו קיבלה מנות גדולות, בשל היותו של אבי חבר ה״יודנראט״, אך רק מעטים זכו למנות כאלה. התזונה הירודה הביאה לחולשה פיזית, שבעקבותיה פרצו בגטו מגפות. תרופות לא סופקו לנו, ושיעור התמותה היה גבוה מאוד. עשרות מתו בכל יום מצפדינה, מדיזנטריה, מטיפוס, וגם מרעב ״סתם״.

בנובמבר 1941 הובאו למינסק שבעה משלוחים של יהודים מערי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, והללו הועברו, ל״זוֹנְדֵרגֶטוֹ״, גטו נפרד בגרמנית.

ב-7 בנובמבר בוצעה במינסק ה״אַקְצִיָה" ההמונית הראשונה. לפנות בוקר הקיפו הנאצים כמה רחובות בגטו והובילו את כל דייריהם אל מחוץ לעיר. הם נצטווו לחפור בורות, ואז נורו למוות. גופותיהם הושלכו לבורות שכוסו בעפר. ה״אקציה״ הבאה בוצעה ב-20 בנובמבר. גם הפעם נלקחו היהודים אל מחוץ לעיר, אך בעוד שב״אקציה״ הקודמת הם הובלו ברכב, הפעם נצטווו ללכת ברגל אל גיא ההריגה. הסתתרתי בגג ביתנו וחזיתי בצעדה האיומה הזאת, שאורגנה על ידי כוחות משטרת העזר, רובם אוקראיניים ולטביים. לבי נשבר בקרבי כשחזיתי בחברי יהודה ובבני משפחתו הצועדים אל הוצאתם להורג.

כ-20 אלף יהודים חוסלו בשתי ״אקציות״ אלה. מקום מגורינו לא נכלל בין הרחובות שבהם בוצעו ה״אקציות״. המשכנו לחיות על זמן שאול שהיה מלוּוה כל העת בטרור גרמני. בסוף פברואר 1942 הכריזו הגרמנים על ״אקציה״ שלישית ודרשו מה״יודנראט״ חמשת אלפים יהודים ל״העברה״, מונח שהכול הבינו את כוונתו - חיסול.

״בני, אתה צעיר וחזק, לך יש סיכוי להינצל אם תברח מכאן,״ אמר לי אבי, ביום שבו נודע על התוכנית ל״אקציה״ שלישית. ״אני אשאר כאן - חובתי לסייע ליהודים שנותרו בגטו ובהם אחיך, אחותך ומשפחותיהם.״

מאוד לא רציתי לברוח ולהשאיר את אבי ואמי לבד בגטו, אך כשגם המחתרת היהודית שפעלה בגטו הורתה לכל מי שיכול להימלט מהגטו כי יעשה זאת, החלטתי לעזוב ולהצטרף לפרטיזנים. אבי, בעזרת קשריו, דאג לצייד אותי במזון, ביגוד חם ומספרי חיתוך, ואף הצליח להשיג לי אקדח וכדורים. הוא גם שרטט לי מפה והורה לי להגיע ליער קוידנוב ולהצטרף לפרטיזנים של שלום זורין ממינסק.

בדיוק יום לפני תחילת ה״אקציה״ נמלטתי מהגטו אל היער.

בערב שבו ברחתי מהגטו הכינה אמי את תרמיל המסע שלי, שאליו הכניסה את כל מה שהשיגה ידה ושחשבה שיעזור לי להשׂביע את רעבוני וצימאוני למשך יומיים. ישבנו, אמא, אבא ואני, החזקנו ידיים ובכינו. כשהגיעה השעה לזוז התחבקתי עם אמי המתייפחת חיבוק חזק אחרון ויצאתי לדרך עם אבא.

לאחר הליכה זהירה הביאני אבי למקום הפִרצה בגדר הגטו שאך מעטים ידעו עליה. הוא חיבק אותי חזק, הביט בי בעיניים גדולות ועצובות ואמר לי בקול שבור: ״דרך צלחה, בני, אני מקווה שתצליח, ואולי עוד נשוב ונתראה באחד הימים.״

חיבקתי אותו ואמרתי: ״אני אוהב אותך, אבא, ומקווה שנתראה בקרוב.״ הצער כמעט והכניעני כי חשבתי שקרוב לוודאי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. בעיניים דומעות התחלתי לזחול מתחת לגדר, תוך שאני חותך במספריים שאבא השיג לי את תילי המתכת שהפריעו לי לעבור. לאחר כמה דקות הייתי מעברה השני של הגדר. היה זה ה-1 במרס 1942, יומיים לפני חג הפורים. הלילה היה קריר והאדמה הייתה לחה. את האקדח הסובייטי מדגם TT והכדורים שקיבלתי מאבא טמנתי בכיס מעילי. ידעתי להפעילו רק באופן תיאורטי, אך עצם העובדה שהיה לי אקדח נתנה לי הרגשה טובה ובטוחה יותר.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן