אל תבזבזו את החיים שלכם

הבשורה המרה הגיעה אחרי חצות. לאבא יש גידול בראש. ממאיר. סופני. אין לזה טיפול. שום דבר לא יעזור. יש לו עוד כמה חודשים לחיות. וזהו, נגמר.

הלב שלי צנח. ברגע אחד חיי התהפכו.

הקשבתי למה שהרופא אמר, אבל לא הצלחתי לעכל את המלים. קשה היה לי להאמין שאבא שלי, הגדול, החזק, הבטוח, העוגן שלנו, גוסס. הייתי בטוח שיחיה עוד שנים רבות. הגנטיקה שלו הרי מצוינת. עובדה, אבא שלו, סבא אברם, נפטר בגיל 88. אז איך זה יכול להיות? איך, פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, מסתיימים להם החיים. בגיל 73 וקצת.

אבא משה הלך לעולמו לפני 10 שנים, עשרה חודשים אחרי אותו לילה מר ונמהר. הוא הצטרף לאמא יאירה, שנפטרה 6 שנים לפניו מאותה מחלה ארורה. נותרנו רק אחותי ואני.

לעוד טורים של אבישי מתיה

תפסיק לפחד מהשינוי: תן לה לעוף

יכול להיות שזה נגמר

איך תמצאי את אהבת חייך

אני לא יודע כמה זמן נשאר לי. אולי אמות בעוד 40 שנה. אולי בעוד 5 חודשים. אני כבר בן 52. הגוף יכול לבגוד בי בכל רגע. אין שום ודאות מה יקרה לי מחר, או מחרתיים, או בעוד חודשיים. כל שנותר לי הוא לחיות. לנצל כל רגע. ליהנות. לאהוב. לבלות. לעשות חיים. ולא לבזבז אותם על שטויות.

החיים קצרים ואין טעם להיאבק בחוסר הוודאות או לפחוד מהלא נודע. הדאגות מיותרות. הכעסים חסרי ערך. העיסוק בכל מה שהחמצתי לא נותן לי שום דבר. הסחות הדעת האלקטרוניות הולכות ומשתכללות ככל שהשנים עוברות, אבל אני לא חייב לתת להן לנהל את חיי.

אני יכול לוותר על האינטרנט, על הטלוויזיה, על המחשב, על הסמארטפון, ובמקום זה להתרכז בעצמי, לקרוא, ללמוד, לצייר, לכתוב, ללכת לים, לשכב בפארק, להאזין למוסיקה, לאכול טוב, לטפל בגוף שלי, להשקיע במשפחה, לבלות זמן עם החברים. כי יום אחד זה עלול להיות מאוחר מדי. וחבל שאצטער על מה שלא עשיתי.

כמה זמן הולך לכם לאיבוד

תחשבו על זה לרגע, כמה זמן הולך לנו לאיבוד מדי יום. כמה שעות אנחנו מבזבזים בעבודה משעממת. כמה דקות אנחנו כועסים. כמה דקות אנחנו משקרים. כמה דקות אנחנו מתאמצים. כמה דקות אנחנו נמצאים עם אנשים שעולים לנו על העצבים. כמה זמן, הזמן האבוד שלנו, אנחנו סובלים. כל כך סובלים.

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו דופקים לעצמנו את החיים? כי התרגלנו? כי אנחנו לא חושבים שאפשר אחרת? כי התייאשנו מלחלום על אושר ושלווה ושקט נפשי? כי ראינו איך ההורים שלנו דועכים ומתים מבלי שהצליחו לגעת באושר הנכסף? למה אנחנו לא לומדים את הלקח המתבקש? אתה חי רק פעם אחת. ואין החלפות. מה שיש זה מה שיש.

אבל אתם, ואני, ממשיכים לרדוף אחר הכסף. להתקדם בחיים. לשאוף להישגים. להשקיע יותר מדי שעות בעבודה. להזניח את המשפחה. לבטל את הילדים. ולהישאר אומללים. אם התמזל מזלנו, הגוף שלנו בוגד בנו בגיל צעיר יחסית, רק כדי לאותת לנו שאנחנו לא בדרך הנכונה וכדאי לעצור ולחשוב מה הלאה.

אם זה לא קורה, אנחנו רק הולכים ושוקעים בתוך בדידות נוראה, רחוקים מעצמנו, טובעים בהסחות דעת ולא מבינים מה זה לחיות באמת. ואז, יום אחד, אנחנו מתים.

לחיות באמת זה להרגיש כל רגע ורגע. זה לא לברוח מהמציאות אלא לחוש אותה במלוא גופנו. זה לצחוק במלוא גרון. זה לצעוק בהתלהבות. זה לאהוב עד הסוף. זה להרשות לעצמנו לאבד שליטה, לוותר על אחיזה, לחזור ולהיות ילדים, טבעיים, אותנטיים, שמחים.

כשהלילה יורד, כשעוד יום עובר, אני בודק עם עצמי אם לא בזבזתי את השעות שקיבלתי במתנה. כי החיים הם מתנה. מתנה יקרת ערך. אל תזרקו אותה לפח. אל תשליכו את חייכם. תחיו אותם.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת