אדם מכובד יושב בלובי בית המלון בשעת אחר הצהריים. הוא לוגם מכוס הקפה שהוגש לו, ונראה מהורהר. לפתע, ללא שום הקדמה, נפלטת מפיו צעקה: "איי".. פקיד הקבלה ממהר לכיוונו כשהוא שואל בדאגה לשלומו. "מה קרה? אתה צריך עזרה?"שאל הפקיד.

"אסביר לך", ענה לו האדון, "אני מחכה כאן לפגישת עסקים, ובינתיים חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם המלון הזה היה שלי. הלובי והחדרים היו מפוארים מאוד, ברמה הגבוהה ביותר, וכל קיר היה מצויר בציורי אמן. ואז, חדרה למוחי מחשבה איומה: תיארתי לעצמי אורח בבית המלון, שדופק מסמר באחד הקירות המצוירים, והציור היקר נהרס!

"אז אם באמת היה מלון, והיו חדרים וקירות מצוירים, היינו מתקנים את הפגיעה והכל היה מסתדר. אבל כשאין כלום והכל רק בראש, אז מסמר בראש זה כואב מאוד..."

בשבת הקרובה, לאחר קריאת התורה, אנו נקרא כרגיל את ההפטרה מחלק הנביאים שבתורה, אלא שהשבת, ככל השבתות בתקופה הזו, היא תהיה הפטרה מיוחדת הנושאת תוכן של נחמה לעם ישראל על הגלות, נחמה של גאולה. זו תהיה ההפטרה השנייה מתוך שבעת ההפטרות של נחמה שאנו קוראים בשבתות שבין תשעה באב לראש השנה. מעניין, בהתבוננות קלה בפרשת השבוע, נמצא שגם הפרשה עוסקת בנחמת הגאולה.

פרשה זו הינה חלק מדבריו של משה רבינו לעם ישראל, לפני כניסתם לארץ ישראל. משה מספר להם על הארץ אליה הם עומדים להיכנס ועל מעלותיה. הפסוק המוכר לכולנו "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש", הוא חלק מדברי משה בפרשה זו. משה לא מסתפק בדיבור על הכניסה לארץ, אלא הוא מוסיף ומתאר את ההליכה במדבר במשך ארבעים השנים האחרונות. וכך הוא אומר להם: "..ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא.."

לשם מה משה מתאר את ההליכה במדבר? מה חשוב כל כך לחזור לאותם ימים קשים, כאשר אנו נמצאים כבר בכניסה לארץ? התשובה לכך היא, "ידיעת המחלה – חצי תרופה": אדם שאינו יודע את מחלתו, אינו יכול להתרפאות ממנה. משה רבינו מסביר לבני ישראל מהי הגלות, בכדי שיידעו לצאת ממנה, ולהיכנס אל נחמת הגאולה – ארץ ישראל.

כאשר מתבוננים במילותיו של משה, "המוליכך במדבר הגדול והנורא", אנו מוצאים שבמילים אלו מסתתר התוכן העמוק והאמתי של הגלות:

המוליכך במדבר: מדבר הוא מקום שומם, שאינו מתאים ליישוב בני אדם. ואכן הנביא מתאר את המדבר כמקום אשר "לא ישב אדם שם". הפירוש הפשוט בזה הוא, שבני אדם אינם מתיישבים במדברות. אך בעומק הדברים, יש כאן פירוש נוסף:

נפשו של היהודי מורכבת משני חלקים. ישנו החלק האלוקי, שבו היהודי נעלה וקדוש יותר, וישנו החלק הבהמי שבו היהודי נמשך לארציות ודברים נחותים כבהמה. השם "אדם"משתייך לאותו חלק אלוקי ונעלה שבתוכנו. "אדם"מלשון "אדמה לעליון", זהו הרובד שבו האדם נעלה ודומה לבוראו. והמדבר הוא מקום ש"לא ישב אדם שם". הוא מקום שבו החלק הנעלה, האלוקי, אינו בגלוי. לכן זה לא מקום ליישוב אמתי של אדם.

הגדול: אדם מסתכל על החיים ועל העולם ואומר לעצמו: 'אני, היהודי, כל-כך קטן לעומת העולם הגדול. איך אני יכול לעמוד ולהתמודד מול העולם? היהודים הם הרי המעט מכל העמים, היהדות היא הקטנה שבין הדתות, מה חיי המצוות שלי שווים מול העולם הגדול שנגדי? אז מדוע אני צריך להיזהר ולעשות את פרנסתי באמונה ובכבוד לזולת, בלי שקר ובלי רמאות, בה בשעה שבעולם מסביבי ישנם רבים החושבים שהדרך להצליח רצופה בשקר ורמאות?! מדוע אני צריך לשמור שבת ולסגור את העסק בשבת, כשהמתחרים שלי פותחים שבעה ימים וכך הים ירוויחו יותר?! אולי הדרך היחידה לחיות בעולם הזה, היא כמו הגויים?', חס ושלום. ובאמת, המחשבה שהעולם הוא גדול ואנחנו קטנים, היא 'שער הכניסה' לגלות.

הנורא: העולם לא רק גדול יותר. הוא גם מפחיד, מאיים. אם העולם היה רק גדול יותר, עדיין אני קיים. אז אולי לא ברחוב, אבל בבית שלי אני יכול לחיות כיהודי. אבל כשמדבר-העולם הוא גם נורא, זהו מצב שבו העולם משתלט על היהודי מבפנים, והוא, מתוך כניעה לעולם, אינו חי כיהודי גם כשהוא בתוך ביתו. הוא מפחד לחיות נכון כיהודי. זוהי כניסה לגלות לגמרי.

כאשר יודעים מה היא הגלות ומכירים עד כמה היא מעוותת ולא נכונה, אפשר לצאת ממנה ולהתנחם בנחמת הגאולה. האמת היא שהכל בראש. העולם נראה גדול ונורא רק כאשר אני מחשיב אותו לכזה. אמנם העולם גדול מול היהודי הקטן לכאורה, אבל באמת אין לכך שום משמעות. היום, המציאות מלמדת אותנו להבין שמדד של כמות אינו מדד קובע. לדוגמה, צבא לא נמדד בכמות חיילים אלא בנשק שיש לו. האטום הוא מציאות קטנה ביותר ביקום אבל חזקה מאוד.

הרי היהודי, קטן ככל שיהיה, אף פעם אינו לבד; תמיד ה' נמצא יחד אתנו. בכל זמן ובכל מקום בעולם. כמה שהעולם ייראה גדול ונורא, היהודי יודע שאין לזה שום מציאות מול ה', ובאמת אין לו מה לפחד. וזו היא התחלת הגאולה, לדעת שה' הוא הבורא והמנהיג של העולם, ושהיהודי קשור לה' בקשר תמידי. כאשר מגרשים את הגלות מהראש ויודעים שהעולם הוא חסר מציאות מול היהודי, הרי שזוהי גאולה.

שבת שלום

מוקדש לזכרון הרב הגאון והחסיד ומקובל רבי לוי יצחק שניאורסון ז"ל, אביו של הרבי מליובאוויטש, אשר נאסר והגלה על עבודתו בהחזקת והפצת יהדות, ונפטר בגלותו.