הזוג שהופך אשפה לאמנות

'קראו לנו מלך החשמל ומלכת הוויסקי'. בני הזוג סגליס בסטודיו(צילום: ריאן)

אבל איך אשפה הופכת לתערוכה?

אורה: "המטרה היא להגיע לאיזושהי הרמוניה בין פריטים שונים, אבל יש פעמים שההרמוניה הרמונית מדי, ואז היא משעממת". בני: "הרמוניה כמשהו סטטי משעממת. כשההרמוניה דינמית היא לא משעממת. בינינו אין הרמוניה סטטית, כי אם יהיה משעמם היא תעזוב אותי". הוא מחייך לעברה, והיא מחזירה לו קריצה שובבית.

אורה, 76, ובני, 82, סגליס הצליחו ליצור מתחם מעורר קנאה בקומה ה־11 בבניין בצפון הישן של תל אביב. דירה אחת היא הבית שלהם, והדירה האלכסונית היא הסטודיו. חלל הסטודיו מלא עד אפס מקום בשלל גופים, צורות, וחומרים, אשר רובם נאספו בזבל. הרמוניה של סטודיו מתפקד שבו הם מתעסקים באשפה שלהם, או ליתר דיוק שלנו.

מתוך התערוכה (צילום: ראין)

היצירה הגדולה שמככבת גם על הפלאייר של התערוכה היא חצי בובת ראווה אשר לראשה קסדת אופנוע ישנה המונחת על כספת. היד מורכבת ממערבל מזון שנותן תחושה של שודד ים. כל הפריטים נמצאו ברחוב כמובן. "הייתה מלחמה והחדשות התמלאו בסיפורים נוראים, וזה מה שיצא לי", מסבירה אורה את יצירתה.

איך נעשה תהליך איסוף האשפה?

בני: "הפועלים באתרי הבנייה שאני עובד בהם כבר יודעים לא לזרוק כל מיני ברזלים עקומים. הם יודעים שאני אוסף את הכול ומביא הביתה". אורה: "אני לא הולכת למזבלות, אני מוצאת הכול ברחוב ובבתים נטושים. מחפשים חומרים ואז בונים פסל. פעם כמעט קיבלתי הרעלת דם כשעמוד מתכת חלוד חתך אותי עמוק מאוד", היא מצביעה על צלקת ישנה לאורך ידה הרכה.

הייתה מלחמה וזה מה שיצא'. מתוך התערוכה(צילום: נועה מאיר)

מספיק להיות זמן קצר בנוכחותם כדי להבין שמאחורי כל פיסת אשפה, כמו שאנחנו מכנים אותה, או חומר יצירה, כמו שהזוג מכנה אותה, יש סיפור. אורה מצביעה שוב על עבודה ענקית התלויה על הקיר. "זה לוח מתכת חלוד שראיתי זרוק בצד הכביש, אז עצרתי את כל התנועה והעמסנו את החתיכה הזאת על הרכב", היא משחזרת כמו לוחמת ששבה משדה קרב. "בסטודיו כבר חרצתי אותו והכנסתי תאורה מאחור כדי לייצר עוד אפקט. את הצעצועים המודבקים עליו מצאתי בגן ילדים".

כשאני תוהה באיזה גן ילדים היא עצמה למדה בילדותה, היא עונה תשובה מוכנה מראש. "אני אורה סגליס, ירושלמית דור שביעי, מהוותיקים של העיר", היא מחייכת ומסתכלת על נוף מגדלי העיר העברית הראשונה.

'יש רק מבחן אחד- מבחן הזמן'. מתוך התערוכה(צילום: נועה מאיר)

אביה היה סוחר משקאות חריפים עוד בימי המנדט. "היינו אז בבית ענק בבית הכרם שהתפרס על שטח של ארבעה דונם. אני זוכרת כילדה שהבריטים היו מגיעים אלינו לפגוש את אבא סוחר המשקאות ולהשתכר אצלנו. כל פעם היינו צריכים להסתיר את אחותי שהייתה בפלמ"ח. אבא לעומתה היה באצ"ל. הבריטים כמובן לא ידעו וזה גם יצר ביניהם פיצוצים גדולים מאוד בבית". אחרי המצור על ירושלים ברחה המשפחה לחיפה, יעד שהיה חלומו של אביה הסוחר, היות שהיה שם נמל גדול ומתפקד.

בנימין סגליס הוא מהנדס, אבל "מהנדס עם נשמה", הוא מחדד. הוא נולד בחיפה ושירת בחיל הים, שם הכיר את אורה. "הייתי פקודה שלו", היא אומרת וצוחקת. "הוא היה עולה על אוניות, ואני הייתי עומדת ומחכה לו בחוץ. הוא היה קצין יפה תואר, ואני הייתי רזה וקטנה. בהתחלה לא סבלתי אותו כי הוא היה שחצן. במקרה נקלענו לתורנות יחד ומשם הכול התחיל. מאחר שאביו היה מהנדס חשמל, אמרו עלינו שמלך החשמל ומלכת הוויסקי התחתנו".

'הביחד החדש בין הפריטים'. מתוך התערוכה (צילום: ריאן)

לאחר חתונתם החליט הזוג הצעיר לצאת למסע לימודים בארצות הברית. הם התחילו בסנט לואיס, באוניברסיטת וושינגטון. בני למד הנדסת טילים, ואורה למדה אמנות. בהמשך הם עברו לניו יורק. היא התקבלה לפרינסטון היוקרתית ולניו סקול, ובני למד שיעורי ערב בניו סקול, וכך החלה דרכו האמנותית. לאחר כמה שנים הם חזרו לישראל, וכעת משפחתם כוללת שתי בנות ושישה נכדים.

אורה כבר הציגה בלא מעט תערוכות, אבל זו התערוכה המשותפת הראשונה לשניהם. האוצרת שלה לנה קופלר הגדירה אותה כך: "הקרעים והטלאים שחוברו להם יחדיו מוצגים בתערוכה כאנטיתזה לפסלי ברונזה שיצקו שני האמנים במהלך השנים והוצבו בינות לפסלי הפסולת" וזו למעשה גם הגדרה מדויקת של הכאוס הניכר היטב בסטודיו שלהם, לקרעים ולטלאים הפזורים בכל מקום. "אני נורא אוהבת את הבלגן של הסטודיו", אומרת אורה. "מישהו ייכנס ויאמר, 'איזה טירוף, הכול נראה כמו פח זבל', אבל הייתי רוצה דווקא שהסטודיו ייצג את התערוכה.

פסליה הרבים נראים כדמויות מלאות מסרים, וכשמתקרבים חייבים להתמקד בפרטים כדי להבין לעומק מה רואים. מורגשת ההרמוניה והשפעות הזמן, שעתה אינם מתפקדים עוד כ"מפגע" או כ"אשפה" אלא כמוטיב אמנותי. "זה יוצא לי וזה מה שאני עושה", מסבירה אורה. "קשה לי לטייל על הים ולראות את יופי השקיעה וללכת לצייר את זה. האמנות שלנו לא נועדה להיות נעימה בלבד. אני מעוניינת להביע רגשות, מחשבות, עמל כפיים ולחוש חומרים. הברזל הוא חומר קשה לעבודה, אבל הוא כל כך נעים שבא לך לחבק אותו. התערוכה הזאת היא אמירה אחת גדולה. לכל דבר הרי היה שימוש, אבל מצאתי והמצאתי את היחד החדש בין הפריטים".

מבט חטוף אל עבר שלושה פרחים שמונחים על מדף מזכה אותי מיד בהסבר מפי אורה שכנראה רוצה להעביר את אותה אמירה גדולה. "שניים מהפרחים עשויים משברי כוסות חרס ומוצב לידם מוט ברזל מסולסל וחלוד ועליו מונחים בקבוקוני זכוכית קטנים ועתיקים ששימשו לרפואה", היא יורדת לפרטי פרטים. "חלודה משחקת אצלי תפקיד גדול. אני מחלידה, כל שנה אני מחלידה מבפנים", היא אומרת משפט קצת מצמרר שאינו פוגם בשלוות הרוח של שניהם בזמן שידה נוגעת בידו של בני. "ולמה מסמרים? כי זה דוקר בנשמה", היא שואלת ועונה. "המוטיבציה הכי חזקה היא דווקא בקושי, בייאוש ובתסכול הכבד".

לאחר שתיקה קלה אורה פונה פתאום אל בני ושואלת אותו: "בני, איפה האמנות שלך?" הוא מסתכל לעברי ועונה, "התחלתי להתעסק באמנות ביום שפגשתי אותה. זה התחיל ב'תדביק לי פה ופה' וזה המשיך בשיחות על היצירות ומשם זה התגלגל עד שיום אחד ירדתי לסטודיו ואמרתי, 'אני עושה לבד'. התחתנתי איתה כי הראש שלה לא דומה לאף אחת שאני מכיר", ושניהם שוב צוחקים.

אורה: "אני מחפשת את ההומור באמנות, כי אם לא אמצא את ההומור אבכה". בני ממשיך את דבריה: "בלי הומור לא נוכל לחיות. מה אני אגיד לך — כיף לנו יחד, ממש כיף לנו יחד", והיא מתפרצת שוב, "הוא בן 25 בנפש". הוא מסתכל בחיוך לעברי וחוזר אליה, "בן 28, אני מבקש".

למה קראתם לתערוכה "עובר ושב"?

בני: "כי הזבל חוזר לעולם. אתה נותן חיים חדשים לחומרים שנזרקים. הרי אנחנו לא נישאר פה לנצח. הזבל כן, ואולי גם חלק מהיצירות שלנו".

הכתבה מתפרסמת במקומון "ידיעות תל אביב".