פרק מ"על גופתי המתה": המסע המופרע אל הישראליות

הגיבורה הבלתי-נשכחת של "בעלי לא בבית", ספרה הראשון והמופרע של מירב הלפרין, יוצאת ב"על גופתי המתה" עם בעלה לשעבר למסע מטורף להצלת בנם החייל. על רקע מלחמה כלשהי המתחוללת בדרום, הם מחליטים לחלץ את הבן, ללא ידיעתו, באמצעות שקר כושל לצבא. בדרך הם נחשפים למציאות הישראלית הטיפוסית – השיגעון של ימי מלחמה, הציבור המבולבל על כל הראש והיעילות המפורסמת של הצבא.

בתוך העיסה המטורללת הזאת מצליחה גיבורת הספר להתאהב, להתאכזב ובעיקר להצחיק עד דמעות. כתיבתה של מירב הלפרין מפנה זרקור חד ומדויק אל המקומות האבסורדיים שסביבנו, ספק דוקרת ספק מדגדגת אותם, ומשתמשת במוזיקת הרקע - שירי הלהקות הצבאיות ורעש האזעקות – כדי להרקיד אותנו במחול מתוק-מריר. בואו לקרוא פרק מתוך "על גופתי המתה".

• רוצים לקרוא את "על גופתי המתה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

זה רק בעלי

האזעקה שולפת אותי מחדר האמבטיה כמו פקק שמפניה שהוטח אל הקיר. עמנואל נוחר בשלווה על המיטה הזוגית מתחת לתמונה בלויה של שפתיים בשרניות. "קום," אני צועקת עליו, "יש אזעקה." הוא מזנק מהמיטה מטושטש לגמרי ושנינו שומעים את הבום הנוראי שמרעיד את הקירות של "קן לאוהבים". עמנואל הודף אותי לעבר המיטה ונשכב עלי. בום נוסף נשמע באוויר והחלונות של הצימר מתנדנדים בתוך המסגרת. אני עוצמת את העיניים בפחד, גופי מאובן לגמרי, ואני שומעת את עמנואל לוחש: "חכי, זה לא נגמר."

אנחנו הולכים למות, אני נלחצת. נשאיר את שני הילדים שלנו יתומים. זה יהיה העונש שלנו על השקר לצבא. אני מנסה לחשוב מה עדיף לילדים, שאני אשאר בחיים או שעמנואל. ברור שאני. אמא זה אמא. מצד שני, את עמנואל הם אוהבים יותר. פיצוץ נוסף מכה בקירות הצימר ואני מרגישה את גבו של עמנואל מרעיד מפחד. עדיף שאני אחיה. אני אשרוד גם את המלחמות הבאות, והישרדות יותר חשובה מאהבה. עמנואל בחיים לא יוציא אותם מהמדינה הפצועה הזו, לא משנה מה יקרה. הוא מפחד מאנטישמיות יותר ממלחמות.

סירנות של משטרה או אמבולנס קורעות את הדממה שאחרי הבום בזו אחר זו. "זה כנראה היה קרוב מאוד," אומר עמנואל, קולו רועד. אני שוכבת תחת גופו בלי לזוז ומרגישה איך הלב שלי דופק בחוזקה. אזעקה נוספת מפלחת את האוויר ומיד אחריה סדרה עוצמתית של בומים נוספים. מנורת הלילה שליד המיטה, בצורת אבר מין גברי, נופלת ארצה ומתרסקת. בעקבותיה נשמטת מהקיר התמונה של השפתיים האדומות ומתנפצת לרסיסים. הסירנות ממשיכות להגיע מבחוץ ואני לופתת את גבו של עמנואל בפחד מוות, מדביקה את גופו אל גופי כמו שכפ"ץ אנושי. הטלפונים של שנינו מצלצלים ללא הפסקה, אבל אנחנו נשארים על המיטה הזוגית, דבוקים זה לזו בתערובת של פחד, מתח וקירבה חדשה שאני לא יודעת להגדיר אותה.

"הגנת עלי," אני אומרת לעמנואל כשהרעשים מבחוץ מתחילים להירגע. אני מרופפת קצת את האחיזה בגבו ונושמת עמוק. הוא מרים את ראשו ומתבונן בי. אני עוצמת את העיניים ומרגישה שהוא מלטף את שערי. "מה אתה עושה?" אני שואלת בפליאה ומתחילה לזוז באי נוחות. עמנואל שם את ידו על פי ומנשק את צווארי. "אני מפגין את כושר העמידה של העורף," הוא לוחש לי, "בדיוק כמו שהרמטכ"ל ביקש מהאזרחים." אני מתחילה להרגיש את כושר העמידה שלו ומלטפת את עורפו, זוכרת היטב שזה אחד האזורים הרגישים בגופו.

"דבר אלי עוד בשפה הצבאית הזו," אני לוחשת לו.

"עכשיו אני מתגבר את הכוחות," הוא אומר ומתחיל להסיר את החולצה החדשה שלי מהמינימרקט של שדרות. אני מלטפת את ראשו, עיני עצומות.

"תגיד לי עוד דברים כאלה," אני ממלמלת.

"אני הולך לתקוף את היעדים," הוא ממשיך, מוריד את החולצה שלו ומשליך אותה לרצפה. אני מתמסרת לליטופים שלו ומתפתלת תחת גופו.

"תמשיך עם הדיבורים האלה," אני אומרת ומנשקת את כתפיו.

עמנואל מחפש מה להגיד, מצחו מכווץ. "כוחותינו פועלים בעומק הגזרה," הוא מתנשף בכבדות.

"עוד!" אני גונחת, "עוד!"

"כוחותינו שבו בשלום לבסיסם!" הוא מרים את קולו, "הטייסים דיווחו על פגיעות מדויקות במטרה!"

"אל תפסיק!" אני צועקת.

"כיפת ברזל!" הוא צועק בחזרה, "מטח רקטות! נוהל חניבעל!"

שכבתי עם עמנואל, אני אומרת לעצמי בתדהמה כשאנחנו שרועים על המיטה הזוגית, שותקים ונבוכים. כלום לא קרה, אני מרגיעה את עצמי, זה רק בגלל המלחמה. כולם יודעים שמלחמה מעוררת את הליבידו. כל אישה שבן זוגה חזר בשלום ממלחמה מכירה את זה. הרי המון ילדים נולדים אחרי כל מלחמה. כן, זה רק זה. אין כמו ריח המוות כדי לעורר את התשוקה לחיים, אני ממציאה לעצמי משפט שאיש לא אמר אף פעם.

אני צריכה להגיד את זה לטליה, שתוסיף את עניין הסקס למדריך לאישה בזמן מלחמה. אני אפילו יודעת איך לפתוח את הפרק: "סקס במלחמה הוא הסקס האולטימטיבי. יותר מסקס אחרי מריבה, יותר מסקס ראשון, יותר מסקס של התפייסות אחרי פרידה. אז אם את בת זוגו של סרבן גיוס, אהובתו של סרבן שטחים או אשתו של סרבן מילואים – יש לי רק מילה אחת להגיד לך, אחותי: הפסדת."

אני פוזלת לעבר עמנואל ומפחדת לזוז כדי שאף תנועה שלי לא תתפרש לא נכון. אני מתפללת שהוא לא יגיד כלום על מה שקרה בינינו. הדבר האחרון שמתחשק לי הוא לדבר עם בעלי לשעבר על יחסינו לאן.

"את זוכרת שנפרדתי מדינה ולא היה לי איפה לגור?" הוא שואל פתאום.

"במעורפל," אני משקרת. אני זוכרת טוב מאוד. שלוש שנים אחרי שעזב אותי לטובת דינה, הזקנה המכוערת, היא השליכה אותו כמו שמשליכים נעל קרועה. הייתי אז בעיצומו של הרומן עם אביב וכאב לי הלב שאין לי חשק לשמוח לאידו של עמנואל. עד היום אני מצטערת על זה.

"מה נזכרת בזה פתאום?" אני שואלת בחשש. רק שלא יבקש לחזור לגור איתי. עדיף לי לגור במנהרה של החמאס ולא איתו.

"מיכאלה הציעה אז שאחזור הביתה ואגור בחדר שלה, והיא תעבור לחדר של עומר," הוא ממשיך ואני עדיין לא מבינה לאן הוא חותר.

"כמו שותף לדירה?" אני שואלת בפליאה.

"כן," הוא אומר ומלכסן אלי מבט. אלוהים, אני מזדעזעת מבפנים, הוא רוצה לחזור הביתה.

"טוב, היא היתה אז ילדה קטנה. היא לא הבינה כלום," אני מתחמקת מהעניין עצמו, אבל נשארת מוטרדת. הוא רוצה לחזור הביתה בתור שותף? מה זה הרעיון המעוות הזה?

"אני בלאו הכי רוב הזמן אצל מירי," הוא מגיע לעיקר, "אז בשביל מה אני צריך דירה משלי? אני לא אפריע לך. אני גם אשלם את החלק שלי..."

אני פורצת בצחוק היסטרי. עמנואל מסתכל עלי כמו על משוגעת, אבל אני לא יכולה לעצור. אני צוחקת וצוחקת בלי הפסקה ודמעות יורדות מעיני מרוב צחוק. עמנואל קם מהמיטה כעוס ולובש את הבוקסר כלבלבים שלו. זה מצחיק אותי עוד יותר. אני מדמיינת את עצמי נכנסת הביתה עם גבר זר ומתנשקת איתו בלהט. לפתע נטרקת דלת באחד החדרים והוא קופץ בבהלה. "זה שום דבר," אני מרגיעה אותו, "זה רק בעלי."

"אנחנו צריכים לצאת," אומר עמנואל בענייניות. הוא כבר לבוש לגמרי ולא מסתכל לי בעיניים. יותר טוב, אני אומרת לעצמי. נתנהג כמו בשנים שהיינו נשואים: הדחקה, הדחקה, הדחקה. אני מתלבשת בזריזות ומעיפה מבט אחרון ב"קן לאוהבים". חיוך קטן עולה על שפתי.

במכונית של עמנואל אני בודקת את הטלפון שלי ועוברת על כל ההודעות והשיחות שלא נענו. טליה, מייקל, רינת חכמוב, אמא שלי, ושבע שיחות ממספר לא מזוהה. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. קצין העיר, אני חושבת בחלחלה. או שעומר נהרג או שעלו עלינו. "תסתכל בטלפון שלך," אני אומרת לעמנואל בקול חנוק. הוא מוסר לי את המכשיר תוך כדי נהיגה ולא שואל דבר. אני עוברת על השיחות שלא נענו. חמש שיחות ממספר לא מזוהה. אני לא אומרת כלום, אבל עמנואל קולט מיד. "זה קצין העיר, נכון?" הוא שואל ולא מוריד את עיניו מהדרך. אני לא עונה.

"חמישה קילומטר לקיבוץ בארי" נכתב על השלט בצד הדרך. אנחנו עוברים אותם בדממה מתוחה. אנחנו המכונית האזרחית היחידה בכביש. לפנינו ואחרינו שיירות של מכוניות צבאיות, ג'יפים, נגמ"שים, משאיות ומובילי טנקים. ענני אבק מיתמרים בשולי הדרך ומקשים על הראייה. מעלינו טסים מטוסי קרב ברעש מחריש אוזניים. אחת לכמה שניות נשמע פיצוץ והמכונית מזדעזעת. אין לי מושג אם זה פגז שלנו או טיל שלהם, וגם לא אכפת לי. אני עסוקה במשא ומתן עם אלוהים. אני עושה איתו הסכם: אני לא אגיד לעמנואל שום דבר מעליב עד שנחזור הביתה, ובתמורה הוא יחזיר את עומר בריא ושלם. הבעיה היא שגם על אלוהים אני לא סומכת.

מטוס נוסף מנמיך לכיוון עזה וכעבור שתי שניות אנחנו שומעים סדרת פיצוצים שמקפיצה לי את הלב. קשה להאמין כמה שהמלחמה הזו קרובה. אנחנו פונים לקיבוץ ונוסעים עד מחסום מאולתר, שמאחוריו ניצבים שני חיילים עם רובים. אף אחד מהם הוא לא עומר