"חשבתי שבי הסרטן לא ייגע"

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

בית יפה בנינו אני ואשתי, זה לקח לנו כמה שנים. טוב, היינו זוג צעיר בלי הרבה ממון.

אבל כשבאו הילדים, כמו הביאו ברכה איתם, והבית נמלא אושר, צמחים וריחות בישולים בשישי לקראת ערב.

אתם יודעים משהו, אשתי עדיין יפה, כמו ביום הראשון שהכרתי אותה, לפעמים, כשהיא מחייכת אליי, אני רואה את אותה הנערה הצעירה בה התאהבתי. ומחפש במה להתעסק בבית, כדי שלא תראה שאני מסמיק.

בקומה הראשונה בבית שלנו, בניתי לה גן ילדים. כן, היא ביקשה לטפל בילדים. אז בניתי לה גן.

הקירות צבעוניים, עליהם תלויים מוביילים המנגנים שירי ערש. יש חצר עם נדנדות, מדשאה מלאכותית וארגז חול. וילדים, המון ילדים באים אל בין כתלי הגן ובין ידיה האוהבות של אשתי.

כל בוקר אני קם למשמע שירתה וצחוקיהם, יורד מטה ומביט עליהם מהצד, קטנים כל כך, זוהרים, מה הם יודעים בכלל על כאב ועל תחלואי החיים?

הלוואי ואף פעם לא ידעו, אני חושב לעצמי ועולה למעלה, להכין לי קפה ולקחת כדור.

אני לוקח כדור בבוקר, וזה מחזיק אותי חי. הוא היחיד שמרסן לי את סרטן הדם, שנותן לי לראות את ילדי גדלים ואת התוכים שאני מגדל מצייצים.

אני מצטער על הבום הפתאומי, ציירתי לכם פסטורליה יפה ופתאום דיברתי על כדורים וסרטן הדם, אבל זה חלק ממני, המחלה הרעה הזו נמצאת עמוק בתוך הגוף שלי, וחוץ מאותו הכדור כלום לא יכול לה.

אה, בעצם, אמונה. כן, האמונה עוזרת לי.

פיני ורעייתו. פסטורליה מבחוץ - סרטן הדם בגוף

לפני 20 שנה גילו לאבי סרטן, והוא, שהיה עטרת ראשי, ביקש אותי ללוות אותו בתהליך, לקחת אותו לטיפולים ולהחזיק לו את היד כשהגוף החל לדעוך אט אט.

עשיתי כן, כשהוא עצם את עיניו התפרקתי ובכיתי וכשהוא הלך לעולמו, יבשו לי מהר הדמעות, לא הספקתי לבכות ולהתאבל מספיק עליו ואז גם אחותי הלכה אל עולמה מאותה המחלה.

אתם לא מכירים אותי, אבל אני גבוה, חסון, שריונר לשעבר! ידי גדולות, ידיי עבודה של ממש וקולי עבה, אני חקלאי בנשמתי והטבע הוא אהבתי הגדולה.

אבל מאז והלכו שניהם מאותו הרוצח, הסרטן, משהו בתוכי נרקב, כאילו אם עד עכשיו הייתה בי רננה ושמש יפה של חקלאות, פתאום הגיע החורף והסופות, והוא לא נגמר, החורף המגעיל הזה לא נגמר.

"בי הסרטן לא יגע" אמרתי לאשתי בבוקר אחד "אתה מבטיח?" שאלה

"פעם לא קיימתי?" ליטפתי את פניה.

היא לא השיבה.

2009, אחרי בדיקות שגרתיות אצל רופא המשפחה, הוא מתקשר ואומר לי לבוא אליו דחוף.

ידיי רועדות אז אשתי נוהגת. כשאנחנו סוף סוף מגיעים והוא זורק לאוויר את צמד המילים "סרטן הדם"

אשתי לא משירה אלי מבט. שנינו יודעים ומבינים, שאת הבטחתי לא קיימתי.

"לוקמיה לימפוציטית" הוא אומר "ולא סתם, אלא נדירה, מוטציה מסוג p17 "

באותו הרגע, על כתפיו של הרופא, ראיתי את מלאך המוות יושב ומעשן סיגריה, מביט בי בחיוך ואומר "שברתי לך את כל הכלים אה?" ואני מביט לו בעיניים, רוצה להשיב לו, להגיד לו שאני לא כמו אחותי ואבי, שאני יכול לו, ואני עוד אנצח אותו, אבל אני לא יכול.

קול בכייה של אשתי שובר אותי ופתאום, באחת, גם אני נשבר ומתחיל לבכות.

העתיד לא נראה ורוד, ספירת כדוריות הדם שלי הלכה והכפילה את עצמה בכל רגע, הכאבים לא דלגו על אף חלק בגופי והכימותרפיות התישו אותי. פתאום לא יכולתי לעשות כלום בבית, לא הלכתי לעבודה, וחוץ מלשכב על הספה ולראות איך כולם חיים את חייהם חוץ ממני, לא עשיתי כלום.

בבדיקה התקופתית אצל הרופא, שאלתי אותו "יש משהו לעשות? יש תרופה?"

והוא ענה לי "רק אלוהים יעזור לך"

עוד בום, אל תוך הלב, כאילו והוא לא סדוק ושבור גם ככה.

--

התחלתי לחשוב על גן עדן, אם אעבור סלקציה או לא. אתם יודעים, לא כל כך דאגתי, גם אם לא אכנס לגן העדן (אף על פי שהייתי אדם די טוב, אני חייב לציין) גיהינום לא יהיה חדש לי, בדקתי חלקים נרחבים ממנו עוד כאן, על פני האדמה.

אלוהים לא חסך ממני את הרע שבחיים.

סיפרו לי שיש כנס בקרוב, שצריך להגיע לארץ איזה מומחה גדול לסרטן הדם , מבית חולים גדול ביוסטון.

טובי הרופאים התייעצו איתו, סיפרו לו עלי, על המחלה ועל המוטציה והוא סיפר להם על התרופה, זו שהצילה את חיי.

--

אבי, זכרונו לברכה, שרד את ברגן בלזן, כמה ימים לפני מותו אמר לי "פיניל'ה אין דבר שאי אפשר"

אז מבחינתי, לא היה דבר שאי אפשר, התראיינתי לכל אמצעי התקשורת, ערכתי הפגנות, שילמתי המון כסף והפעלתי קשרים. עד שיום אחד, הגיעה לי התרופה בדואר, ומאז אני לא עוזב אותה, היא המפתח לחיים שלי.

אבל מה עם השאר? הם לא יזכו? מה עם מי שאין ממון בכיסו ומשפחה לצידו? דינו למוות?

אני, שהרופא שחשב שאחיה עוד חודש וחצי בלבד, חי ונהנה בזכות הטיפול הזה ועוד היד נטויה!

--

הבטחתי לאשתי ובסופו של דבר קיימי את הבטחתי, בזכות התרופה ובזכות האמונה.

הדמעות כבר אינן

והחיוך בא אל פני לעיתים קרובות יותר.

אבל אל תמחקו לי אותו.

אני נלחם למען חולים אחרים כדי שגם הם יוכלו לזכות בחיים.

אני מתחנן,

ביום שאדע על מישהו שידו לא הייתה משגת והתרופה לא באה אל גופו,

ביום שאדע שהוא כבר איננו בין החיים.

זה היום בו אזכר באבי, באחותי, ובהבלי העולם הזה

והכאב,

הכאב ישבור כל חומה ויכבוש כל תא

בגופי,

שגם ככה כבר עייף.

בחודש ספטמבר מציינים בעולם ובישראל את חודש המודעות למחלות סרטן הדם, הנאמדים בכ-7% מכל סוגי הסרטן. סרטן דם הוא שם כולל לכ-140 מחלות המשפיעות על מערכת הדם, מח העצם והמערכת הלימפטית. סרטני הדם הנפוצים והמוכרים ביותר הם - לוקמיה, לימפומה ומיאלומה נפוצה. מדי שנה מאובחנים קרוב למיליון אנשים ברחבי העולם כחולים בסרטן הדם.

בפרויקט שכולו אומץ לב ורגש, מביאה הסופרת מרסל מוסרי את חייהם של החולים, במילותיה המלטפות לקדמת הבמה.

הכתבה מוגשת בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן