בגלל המלחמה ההיא: פרק מהספר "משא האשמה"

ספרו של זיו דורקם הוא מסע שהוא גם סיפורו של משא, משא האשמה, הנושא על כתפיו גבר לא צעיר. מסע הנמשך מבוקר עד בוקר, לאורך כבישיה ודרכיה הנפתלות של הארץ, אל מעבר להרי החושך, כדי לגאול את בנו החייל מאימי המלחמה שפרצה זה עתה בגבול הלבנון. בו בזמן הוא מבקש גאולה גם לנפשו שלו, המיוסרת מתחושת אשמה, בשל האירועים בהם נטל חלק באותה מלחמה ארורה שפרצה ביום הכיפורים ההוא, לפני יותר משלושים שנה, כשהיה בן גילו של בנו. לא בכדי מציפים אותו רגשות אשם אלה דווקא כעת, מול נופיה ואנשיה של הארץ הזו, שהמלחמה והמוות הפכו לה לדרך חיים, ארץ אוכלת בניה, המציבה בפניהם ובפני עצמה תמרורים אכזריים של ספקות וחרטות.

• רוצים לקרוא את "משא האשמה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

"משא האשמה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") הוא ספרו השני של זיו דורקם שחוזר אל אימי המלחמה ההיא, ובו הוא גם בוחן בכנות וללא רחם את קורות חייו בעבר ובהווה, את מערכות יחסיו עם הקרובים לו, את פחדיו וחרדותיו, תשוקותיו ותקוותיו, מתוך תחושת תסכול והחמצה של משהו גדול וחשוב שחמק ממנו ללא שוב. כך הוא מציב לנגד עיניו מראה סדוקה, אך גם בהירה וחדה, ממנה נשקפת דמות עצמו - מי שהיה, מי שהינו, ומי שכבר לעולם לא יהיה.

1.

התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו, כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק, בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק, הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל, משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג לביתו במכונית שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה.

נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.

בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה, למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.

הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.

הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין. יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש, בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד־עשר ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.

עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב על לוח לבו.

אף על פי כן, כשהגיע לצומת המרומזר הבא, ולמרות שהבחין עוד ממרחק בתמרור האוסר פניית פרסה, הִטה את ההגה במהירות ובמיומנות של מי שנוהג כבר שלושים וארבע שנים בכבישי הארץ המשובשים והמלוהטים הללו, שמכוניות ומשאיות ואוטובוסים חולפים עליהם בדהרה פראית, והחליק במהירות אל שפת הכביש הסלולה רק בחלקה, מקים עננת אבק קטנה, שהצטער עליה משום שידע שתכתים שוב באבק את הרכב שרק אתמול הכניס לשטיפה בתחנת הדלק בכניסה לעתלית. ותוך שהוא מביט בראי הצד שלו ומאותת כראוי, החל להשתלב בזהירות בתנועה החולפת בנהמה עמומה משמאלו, מתערבבת בצפצוף הקבוע בתוך אוזנו שהטריד אותו מאוד בחודשים האחרונים, והוא החל לחשוש שימשיך להטרידו לנצח, אבל תיקן את עצמו ואמר בקול רם, לא. לא לנצח. רק עד יום מותי, וקולו מהדהד באוזניו דרך חלל הפה עמום וכבד.

עכשיו הוקל לו מעט, כוס הקפה שהמתינה לו בזמן שבו הִטה את ההגה, לא החסירה אפילו טיפה נוספת אחת, החלה כבר להצטנן מעט, והוא ידע שבעוד דקה או שתיים יוכל לקרבה בזהירות אל שפתיו וללגום את הלגימה הראשונה של הבוקר, שאליה התאווה כל כך מאז שהקיץ משנתו.

נתי התרווח מעט בכיסא הנהג ולחץ לחיצה ארוכה על מקשי הטלפון שברכבו, שרק אתמול בערב טרח שעה ארוכה לשמור בו את מספרי הטלפון של כל מי שנוגע במעגלי חייו, מתלבט אם לשמור את הלחצן הראשון למספר הטלפון של אשתו או לזה של עיזאת, מנהל העבודה שלו. הוא הקשיב רגע ממושך לצלצול הגלמוד, מדמה לראות את הטלפון הרוטט ללא קול על המיטה הזוגית הסתורה, או על השידה שלידה, או ליד שולחן המחשב שבסמוך. בעודו ממשיך ובוהה לפנים במבט אטום בקו הלבן ההופך מקווקו לסירוגין בכביש שלפניו, לחץ על כפתור ביטול השיחה ועל המקש שבסמוך לו, ומיד התמלא חלל האוטו בקול הנעים והמרגיע של עיזאת, במבטא גרוני של ח'ית וע'ין מודגשות מעט. הוא אהב לשמוע את הקול הזה משום שנשמע לו אמיתי ונכון הרבה יותר משפתו שלו, שהייתה בעיניו מזויפת ומתיימרת במיוחד כאשר פנה אל הפועלים הערבים בלשון שהשתדלה להיות סחבקית וחביבה אבל נשמעה גם לאוזניו שלו נלעגת. לא פעם יכול היה לראות את מבטי המבוכה והבוז שעורר בין הפועלים.

עיזאת, אתה שומע, אני מאחר קצת, תשתדל להסתדר.

מן העבר השני ענה לו הקול החם, בטח, אין בעיה נתי, ואחר כך שאל אותו אם הכול בסדר אצלו, והוא שאל מדוע הוא שואל, ועיזאת ענה שהוא נשמע לו קצת עצבני. הוא הכחיש כמובן, ואז הפליגו שניהם בשיחה ממושכת על מספר משאיות הבטון שיידרשו להשלים את היציקה, ועל החום הכבד שיקשה על הפועלים, שגם כך לא כולם הגיעו הבוקר, מה שעורר בו מיד תגובה מעורבת של כעס וחרדה שכיווצה את מעיו. הוא למד מזמן להסתיר את תחושת הזעם הזו שהייתה מתעוררת בו בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו על פי רצונו, אבל לאחרונה שם לבו לכך שהיא הולכת ומתחזקת בתוכו עד שהחל לחשוש שלא יוכל להמשיך לשלוט בה לזמן רב.

תוך כדי שהוא מנתק את השיחה עם עיזאת, ראה שמבלי משים עבר כבר את שער הכניסה למושב, והוא נוסע כעת לאורך השדרה הרחבה ששתי שורות של עצי דקל מעטרות אותה. תוך כדי נהיגה איטית ניסה לשחזר את תוואי הנסיעה שלו מפניית הפרסה בכביש הראשי ועד לכאן, אבל יכול היה לזכור רק את הרגע שבו גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. רגע שלאחר מכן שב להפוך בו עוד פעמים רבות. כל מהלך הדרך שעבר, כולל הפנייה שמאלה מן הכביש הראשי לתוך המושב, שהייתה מסוכנת למדי ודרשה ריכוז מסוים, ושתיית כוס הקפה, שכבר הייתה ריקה לגמרי, נעלמו לגמרי מזיכרונו. הוא המשיך ונסע הלאה בכביש הראשי שהכיר בו כל מהמורה וסדק, שכבר עבר בו מאות ואולי אלפי פעמים.

היה זה מושב שטוח וחסר חן, שני כבישים משובשים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, גגות אדומים בסגנון אירופי מעטרים את בתיו שרובם נסתרים מן העין, חלקם חבוי מאחורי שדרות ברושים או עצי פיקוס ואיקליפטוס, וחלקם מאחורי גדרות ושערים חשמליים, מפנה מדי פעם מבט אל בתי האריזה שניצבו משני צדי הדרך, נזהר מהטרקטורים הנוסעים לקראתו, גוררים פלטפורמות רחבות, שניים או שלושה פועלים תאילנדים יושבים עליהן בברכיים משוכלות, פניהם מכוסים בכובע גרב ורק עיניהם מציצות מתוכם במבט שנראה לו תמיד, ובמיוחד בבוקר הזה, רושף זעם, והוא נאלץ להשפיל את עיניו מפני מבטם, מדמה עצמו שקוף וחשוף בפניהם על כל פחדיו וחולשותיו ותאוותיו הנלוזות.

כעת הלך והתקרב לעבר הבית שבקצה השדרה, שהמתין מעבר לעיקול הכביש כאילו היה ישות חיה ונושמת, שבחלליה המוצלים תחת שני עצי פקאן ענקים וזקנים, מתחוללת מערכת חייו. משהו בלבו הזהיר אותו שכאשר ייכנס בעוד רגעים ספורים לבית הזה, תופר לגמרי שלוות הבוקר. כבר הוא בפנייה האחרונה, מטה את ההגה ימינה ומיד בעדינות מעט שמאלה, מכוון לעצור, כמו תמיד, בדיוק לפני שורת המדרגות הקצרה המטפסת אל פתח הבית, ומספיק עוד לחוש, יותר מאשר לראות, ממש בקצה רשתית העין, בנקודה שבה העצמים הופכים מברורים ומוחלטים למעין כתמים מטושטשים נטולי צורה, ג'יפ ישן וחבוט, מרובב בבוץ, צבעו כחול כהה וחלונותיו המואפלים מבהיקים בקרן שמש מסנוורת, מתרחק במהירות ונעלם מעבר לעיקול הכביש. הוא עוד הספיק לתהות לרגע על זהות המכונית ובעליה, יודע שהוא מוכר לו מאיזה מקום וזמן אחר, אבל היציקה הגדולה בטכניון בחיפה, שמן הסתם כבר התחילה בלעדיו, ויותר מכך תחושת העירום הפיזי כמעט, שחש בגלל חסרונה של קוביית הטלפון המלבנית במכנסיו, הסיטו את תשומת לבו מן הג'יפ המתרחק.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן