"מהאולטרה-סאונד לצבא": תנו לצה"ל לנצח

זוג הורים ישראלי נכנס לבדיקת אולטרה-סאונד לקביעת מין העובר. על המסך מופיעים קווי המתאר של גופו, ותוצאת הבדיקה ברורה: זה בן. מה המחשבה הראשונה העוברת בראשה של האם? הפסיכולוגית חני מן־שלוי טוענת בספרה שאמהות ישראליות חושבות בעיקר על דבר אחד: עוד 18 שנה, הוא יצטרך ללכת לצבא. "כמובן ששמחתי כשאמרו שיש לנו עוד בן, אבל כל הזמן יש ברקע את הצבא", אמרה לה אחת המרואיינות, ואחרת התוודתה: "אמרו לנו כבר באולטרה־סאונד שזה בן, והייתי מצוברחת".

וכך, עוד משלב ההיריון, ולכל אורך שנות הילדות, חיים ההורים בחרדת אובדן. החרדה הזאת לרוב לא מנוסחת באופן מילולי, אבל מתחת לפני השטח היא מעצבת את היחסים המשפחתיים. מן־שלוי שופכת אור על הצל הכבד הזה, השוכן בליבה של המשפחה הישראלית: הורות בצל החשש מהמוות. האמהות נוקטות בהתנהגויות שונות, שמטרתן להאט את תהליך גיבוש הזהות הגברית של הבן. לטענת המחברת, זה הגורם להגנת יתר של האמהות על הבנים - שאינה מתקיימת כשמדובר בבנות. בד בבד, מאשימות האמהות את האבות במותו האפשרי העתידי של הבן, ולכן מתקיפות שוב ושוב את גבריותו. "ההורות הישראלית לבנים ממלכדת את האמהות והאבות באופן המקשה עליהם לתפקד", היא כותבת.

כריכת "מהאוטרה-סאונד לצבא"

מבני היחסים האלה מתוארים בספר באופן מעודן ועשיר, גם אם ההכללות שבו מעט גורפות. כמו ספרים רבים בהוצאת רסלינג, זהו עיבוד לדוקטורט של המחברת, אבל הנושא הטעון הופך את תיאורי המקרה והניתוחים למעניינים. נראה שמן־שלוי - פסיכואנליטיקאית ומטפלת משפחתית - מצליחה לחדור למעמקים בנפש הישראלית שלא היו מוארים עד כה.

הבעיה מתחילה בחלק השני של הספר, החל מהפרק ''שואה ותקומה''. כאן מציגה מן־שלוי תיאוריה פסיכו־היסטורית מרחיקת לכת: אותה חרדה מפני מות הבן היא למעשה העברה בין־דורית לא מודעת של השואה. האם ההורים שרואיינו למחקר ביטאו את החרדה הזאת? לא. אבל בהיותה פסיכואנליטיקאית, המחברת מוצאת פתרון לבעיה: "מאחר שמדובר בתהליך לא מודע, אין לנו להתפלא שהנושא לא הוזכר באופן מפורש".

על סמך מה מסיקה מן־שלוי שדווקא השואה נמצאת ברקע לחרדה? איך אפשר לדעת שההורים לא מבטאים דווקא פחד לא מודע שבנם ייחטף על ידי חייזרים, למשל? הספר לא מספק תשובה. ומכאן הדברים רק הולכים ומידרדרים.

בעמודים הבאים, נראה שהמחברת מסירה את כובע הפסיכולוגית והופכת למדריכת כושר קרבי, האמונה על החדרת מוטיבציה. היא מסבירה שהצבא משפר את יכולותיהם של החיילים ואף מפגיש אותם עם "חוויות מסעירות"; סוקרת את המבצעים הצבאיים של השנים האחרונות, מצטטת בהערצה נאומים עילגים של קצינים, ומתארת בהבנה את תסכולם של החיילים מהעובדה שמבצע ''צוק איתן'' נעצר על ידי הדרג המדיני "לפני שהחיילים מיצו את יכולתם להילחם ככל שיכלו". נראה שלמחברת, אם לשלושה בנים ששירתו בקרבי (ועוד שתי בנות), יש אמפתיה חסרת גבולות לנפשו של הגבר היהודי. היא מתארת את ההתלכדות בין דחפי התוקפנות לדחפים המיניים שמתרחשת בצבא, ומתייחסת, למשל, לשירי המורל העוסקים באונס של נשים. אבל במקום לדאוג לקורבנותיה של האנרגיה התוקפנית הזאת, היא דואגת דווקא לחיילים, ומבכה את "המחיר הרגשי שהיא גובה מהחיילים". גולדה לא הייתה מנסחת את זה טוב יותר.

לרגעים קשה שלא לשפשף את העיניים לנוכח הנאומים הלאומניים שמסתתרים בליבו של החיבור הרסלינגי הזה. כמו אחרון הפוליטיקאים, מן־שלוי מתארת, בהתייחסה ל''צוק איתן'', "תחושת אחדות וגיבוי רחבה לפעילות הצבאית, וכן נחישות וחוזק בעורף". היא אף קובעת כי "כשמדובר במצב של מדינה שנמצאת תחת מתקפה אין ספק לגבי נחיצות המלחמה", בהסתמכה על הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט שאמר "אנחנו נלחמים כדי להתקיים". אלא שויניקוט אמר זאת ב־1940, כשהאויב היה גרמניה הנאצית, ולא תושבי עזה היחפנים. הפלסטינים - קורבנותיה העיקריים של הגבריות הישראלית - הם לא חלק מהסיפור שמן־שלוי מספרת.

יותר מכל דבר אחר, ''מהאולטרה-סאונד לצבא'' מצטייר כניסוח פסיכואנליטי מתוחכם לדוקטרינה המלחמתית והפוליטית שהנחתה את צה"ל במלחמות האחרונות בעזה: מינימום סיכון לחיילי צה"ל, גם אם המחיר הוא פגיעה רחבה באוכלוסייה פלסטינית. בנקודות מסוימות, החיבור נעשה ממש אנטי־הומניסטי. גם נקמה המבוצעת על ידי חיילים מוצגת כאן כחלק בלתי נמנע מחוויית המלחמה ("עבור החייל הדחף לנקמה הוא בלתי נמנע, ורבים לא יכולים לעמוד בפניו"). מצער לראות שהפסיכואנליזה משרתת בישראל העכשווית אידיאולוגיה בלתי מוסרית כל כך, אבל כנראה שמאבקת האפייה של פרויד אפשר להכין כל עוגה שרוצים. לחיבור של מן־שלוי לא הייתה מזיקה מעט רפלקסיה על תפקידם של פסיכולוגים בהצדקת תפיסות מצ'ואיסטיות ולאומניות.  

"מהאולטרה-סאונד לצבא: המסלול הלא-מודע של הגבריות הישראלית" // חני מן־שלוי - רסלינג - 344 עמודים

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"