הפילוסוף סנקה אמר שקיום פירושו מלחמה. עבור יורי פורמן, במשך שנים ארוכות זו הייתה המציאות. היום, כשמאחוריו תארים שונים כמו אלוף העולם באגרוף מצד אחד ורב מצד שני, הדברים נראים אחרת.

הסיפור של פורמן מורכב ממגוון של מסלולים שבכל אחד מהם הוא יכול היה לוותר, לקטר, לנטור ולהחלש, רובנו היינו כבר מזמן מרימים ידיים מול התנאים שניצבו בפניו, אבל יורי בחר אחרת.

הוא נולד בבלארוס בימי ברית המועצות ושם, הוא זוכר, נאלץ להתמודד עם מתקפות אנטישמיות. ״אני זוכר שההורים שלי שלחו אותי לשיעורי שחייה. נהניתי מהספורט, אבל הילדים מסביב התעללו בי בבריונות. ברוב המקרים הלעג התמקד ביהדות שלי. אמא שלי רצתה לתת לי את הכלים לחזק את עצמי והעבירה אותי לשיעורי בוקסינג. ספורט האיגרוף היה בברית המועצות בחינם זה משהו שעודדו אותנו לעשות״.

יורי מגשים חלום. פורמן זוכה באליפות העולם

בשביל פורמן זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ״אני זוכר את התחושה המיוחדת שהציפה אותי״, הוא מתאר. ״הרעש של השקים ושקים שעפים. אני זוכר שבשיחה של אמר שלי עם המאמן היא ביקשה שהוא ילמד אותי להאמין בעצמי ולהגן על עצמי וזה נתן לי המון ביטחון״.

כבר אז זיהה את מה שהיום נבדק גם מדעית. ״יש כל כך הרבה אנרגיה שמשתחררת ומשאירה ילדים רגועים יותר. זה לוקח כל כך הרבה מאמץ להישאר ממוקד ולשלוט ברגשות שלך. מהר מאוד יש לך יתרון על ילדים בגילך, והתובנות והשליטה הזו מובילות לבגרות ושליטה עצמית בגיל צעיר יותר. אתה לומד לשלוט בכעסים שלך״.

כשהוא בן 10, עולה פורמן עם הוריו לישראל. ״אני זוכר שלא שאלו אותי מה אני רוצה, אבל הייתי מרוצה מאוד מההתרגשות מסביב. מאוד אהבתי לטוס במטוס וזה היה מסעיר. אני זוכר״, הוא מתאר בהתרגשות, ״מה זה היה בשבילי לנחות בבן גוריון. ראיתי את המראות ולא האמנתי שיש מקום כזה. ברגע שיצאתי מהמטוס הייתה תחושה מיוחדת וריחות שלא הרחתי מעולם. הרגשתי בגן עדן. בשדה הייתה חגיגה לכל העולים וחילקו לנו תפוזים שלא טעמתי עד אז. הייתי בעננים״.

"הגעתי כל בוקר לבית ספר בתחושה שאני צריך להגן על עצמי". הרב פורמן

משדה התעופה עברה המשפחה לשכונה לא פשוטה בחיפה ובבוקר גן העדן כבר נראה קצת אחרת. ״בבוקר הראשון שלי התעוררתי ויצאתי החוצה בתקווה להכיר ילדים. היה חמסין ואני, שמגיע ממקום אחר לגמרי, התחלתי להזיע כולי. הבנתי מהמראות והדברים מסביב שכנראה שזו לא השכונה הכי טובה שיש ומשם להגיע לבית ספר היה קשה אפילו יותר״.

התיאורים של יורי מטרידים ויש בהם הרבה כדי לתהות כמה עולים חדשים כמוהו יש עדיין בישראל. ״היה מאוד מלחיץ להגיע לבית ספר. אני צריך לשמוע ולדבר בשפה חדשה לגמרי, שפה שלא ידעתי מילה ממנה. כשהגעתי לכיתה המורה הייתה חברותית אבל אפילו לא ידעתי איך היא הציגה אותי. לא הבנתי את השפה והתביישתי מאוד. היו ילדים שדיברו עלי וצחקו וכשכולם יצאו מהכיתה, אחד מהם דחף אותי ואחריו כמה הצטרפו. הם אמרו לעברי דברים אבל לא ידעתי מה. הם הרביצו לי ואני כמובן הגנתי על עצמי בדרך שהכרתי״.

משם זה לא השתפר ופורמן מעולם לא נקלט בארץ. את הראיון אנחנו עורכים באנגלית, כי הוא לא בטוח גם היום שהעברית שלו חזקה דיו. ״זה הפך גרוע יותר. היה לאורך כל השנים מחסום שפה ותרבות. הייתי לבוש אחרת, הבית שלי היה אחר. לאט לאט חיפשתי ילדים שמדברים רוסית כדי לדבר יותר. במקביל למרות שכשהגעתי לישראל חשבתי שזה יהיה לי מקום בטוח, הבנתי מהר מאוד שאני חייב להגן על עצמי. הרגשתי שאני חייב להגיע כל בוקר לבית ספר בתחושה שאני על המשמר. גרתי גם בשכונה קשה ואני מניח שזה גם היה בעייתי״.

בבית, המצב היה לא פשוט. ״היה לי ברור שלמשפחה אין כסף וזה השפיע עליי מנטלית. אחרי בית ספר הייתי הולך לעזור לאבא שלי לנקות משרדים. הייתי מאוד ביישן. אני זוכר שהיו בנות ישראליות שנורא רציתי להכיר, אבל לא היה לי לאומץ. אני זוכר שהיו צריכים להתחלק לזוגות בנים ובנות ואני זוכר שנשארתי אחרון כי אף אחת לא בחרה בי וזו שנשארה התבאסה באופן מאוד מוחצן מזה שהיא נתקעה איתי״.

המצב הכלכלי בבית אילץ אותו לעשות בחירות קשות, אבל בתוך המציאות הזו הוא הבין גם אז שמה שהוא צריך זה את האיזון והמיקוד שנתן לו האיגרוף. ״אז לא ראיתי את העתיד שלי בבוקסינג, אבל בהווה רציתי שיהיה מלא מזה. לא היה בחיפה שום מקום לעשות בוקסינג, אבל איתרתי מאמן ג'ודו שהכיר לי מאמן בוקסינג רוסי וניסיתי להתאמן כמה שיותר. אני זוכר שבמסגרת תחרויות היינו נוסעים לכפרים ערביים שבהם זה היה מפותח יותר, אבל זה היה קצת מפחיד״.

המשפחה לא הייתה דתית כמו רוב העולים באותם ימים. ״היהדות הייתה בעיקר בפספורט.גם בבית הספר בישראל לא הייתה חשיפה גדולה לדת ונפלנו בין הכסאות. בברית המועצות אסור בכלל היה לעסוק בדת. היום אני רואה שרוסים מתחילים להתעורר רוחנית בכל דת אחרי כל כך הרבה שנים בלי דת״.

בלי דת ובלי בית יציב לא היו ליורי יותר מדי עוגנים להיאחז בהם, והאיגרוף הפך למרכז חייו. ״בגיל 16 ידעתי שאני רוצה להיות אלוף בוקסינג. הייתי יושב בבית ספר בשיעורים בקושי מבין את השפה ומשעמום כותב בכל מקום שאני אלוף עולם״.

האמת שהוא עשה הרבה יותר מלכתוב את שמו. למרות התנאים הוא התעקש להתאמן במקום היחיד שהיה באיזור בכפר ערבי, חוויה שהוא מתאר כמאתגרת בסביבה עוינת, והשתתף דרך קבע בתחרויות בישראל ובאירופה. ״שלוש פעמים הייתי אלוף הארץ וזכיתי בתארים בתחרויות בינלאומיות שונות״.

כשהוא בשיאו, אימו שסבלה שנים ארוכות מדיכאון הלכה לעולמה בגיל 38 ובתור נער שעבר לצידה חודשים ארוכים בבתי חולים ואשפוזים תכופים, פורמן מתאר מציאות קשה כשהוא ואביו נותרו לבד.״כשהגיע הזמן להתגייס הלכתי לכל גוף אפשרי, הוצאתי חתימות ומכתבים ובקשות והגעתי איתם לצבא כדי שיאפשרו לי להיות ספורטאי מצטיין ולא אאבד את מה שהחזיק אותי. אפילו לא התעמקו במסמכים שהבאתי ואמרו לי שאחרי 3 שנים אני יכול לחזור להתאמן במה שאני רוצה, אבל בינתיים לך לצבא״.

יורי מספר שלא יכול היה לוותר על החלום שלו ועל מה שבאותם ימים היה הדבר היחיד שהחזיק אות, ובעזרת אביו החליט לעבור את התהליך הנדרש, לוותר על השירות הצבאי ולהשתמש במעט המשאבים שהיו לו ולאביו כדי לרכוש כרטיס בכיוון אחד לניו יורק.״זה המקדש של הבוקסינג. זה המרכז וזה היה המקום להצליח בו״.

התחנה הראשונה בעיר הייתה מועדון בגליסון המפורסם שבשכונת דאמבו בברוקלין. כל כוכבי האיגרוף וסרטי האגרוף הכל התחיל במוסד הניו יורקי המיוחד והוותיק הזה. ״כשאתה נכנס לשם אתה רואה שכל מי שאי פעם היה אלוף בבוקסינג התאמן שם, נבהלתי מזה. ברוס, הבעלים של המקום, הוא יהודי ומיד התחבר אלי. הוא עזר לי כל כך. הוא ראה שלא היה לי כסף לשלם למכון ומיד חיבר אותי לתכנית ׳תן לילד לחלום׳, תכנית שעדיין רצה והוכחה בכל דרך אפשרית שבוקסינג נותן לילדים ולצעירים ביטחון להאמין בעצמם. המטרה היא לא להילחם. איגרוף מחזק את האמונה שלך בעצמך וזה מה שהתכנית הזו נותנת״.

רק כאן, במכון ובעיר, לראשונה התחבר יורי גם לחברים ישראלים. הוא עבד מהבוקר עד הלילה והתאמן בכל רגע פנוי. ״כשאתה מגיע לאמריקה אתה רואה שכולם נרתמים לסייע לך לנוע קדימה כי יודעים שאתה בא להגשים חלום. בברית המועצות אם יש לך שם יהודי למשל אף פעם לא תהיה מקום ראשון. בישראל לא הרגשתי שיש לי אפשרות להצליח בלי שיש לי שפה ותרבות מתאימה, בלי שיש לי כסף והספורט שלי אפילו לא מוערך שם. מקסימום בעתיד היו נותנים לי להיות שומר סף באיזה מועדון״.

"הכל התחיל במוסד הניו יורקי המפורסם של ניו יורק לאיגרוף". מועדון גליסון בברוקלין

פורמן מספר על הדרך שלו באמריקה. ״אתה מגיע לכאן, עובד וקורע את התחת. אף אחד לא יעניק לך את זה. לא היו תפוזים בשדה התעופה... אבל האפשרויות נפתחות בפני מי שעובד ושרוצה״.

בשביל200 דולר בשבוע עבד ונלחם כדי להתקדם. ״עבדתי בעסק של חרדי במיד טאון בתור שלעפר שעושה כל מה שצריך. שישה ימים בשבוע מהבוקר עד 6 בערב. בסוף כל יום לא משנה מה מזג האוויר הייתי יוצא בריצה ממנהטן לגליסון ושם מתאמן״.

פורמן התקדם והתחזק, החל להשתתף בקרבות ואפילו לזכות בתארים, אבל אחרי שנתיים של אימונים ועבודה היה לו קשה. ״הרגשתי שאני עומד להישבר מנטלית״, הוא מספר. ״בדיוק הכרתי את אשתי שלא הייתה עדיין יהודיה, אבל הייתה אדם מאוד רוחני והיא הציעה לי לפנות לרבי. לקבל הדרכה או עצה. אני זוכר שהוא כבש אותי כבר במפגש הראשון כשתיאר את החיים שלנו כמו של מתאבקים בזירת אגרוף״. ככל שלמד והתעמק יותר בדת הבחין במשמעות שהיא יוצקת בתוכו.

את האיגרוף החליט מאז לשלב עם האימונים האינטנסיביים מדי בוקר ובשנים האחרונות פורמן הוסמך באופן רשמי כרב. "הייתי הולך לישיבה ללמוד תורה ולאחר מכן מתייצב לאימוני אגרוף, קודם מאמן את שרירי הרוח, ואז את שרירי הגוף. יהדות״, הוא מצהיר, ״מעניקה לי כמתאגרף את הכוח להמשיך ולהתקדם״.

ברור לו שכל סטריאוטיפ נשבר באותו שילוב ייחודי והוא שמח להיות זה שינפץ דעות קדומות. ״היה לי ברור שזה יהיה דבר חיובי לעשות ולהעניק לדורות הבאים כי אני יודע שלי זה היה עוזר כשהייתי צעיר. חלום מתחיל באמונה ואמונה נתמכת בחלום״.

בשנת 2009 הפך הרב פורמן גם לאלוף עולם בפעם הראשונה. ״להיות אלוף היה מדהים, לא ידעתי כמה ‘רוקי’ זה ירגיש״, הוא צוחק, ״אבל כשהם שמו את התקווה מול אלפי אנשים כשברור לי ש-80 אחוז מהקהל לא בעדי, זה נתן לי גאווה גדולה. משהו שאני נותן לישראל. לשים את ישראל על המפה, הישראלי הראשון שזוכה באליפות העולם״.

בימים אלו הוא חוזר לעבודה אינטנסיבית אחרי שנים לא פשוטות. את ברכו הימנית מעטרת צלקת מאחד הקרבות הקשים ולקח לו זמן רב להתגבר על פציעה ישנה ברגלו הימנית שנבעה מתאונת אופניים מגיל 12. ימים בהם לא היה למשפחה ביטוח רפואי ואביו נהג נהג לעטוף את את רגלו בתחבושות במשך חודשים. הוא סחב בגבורה את הפציעה לאורך השנים אבל בסיבוב השישי של הקרב החשוב בחייו נקרעה הרצועה והנזק היה חמור. הוא הפסיד באותו קרב אבל הפך לגיבור בזכות נסיונותיו להתגבר על הפציעה.

בהמשך הוא עבר ניתוח לשחזור ברכו והחל בהליך השיקום. ״אחרי שהפסקתי לשנתיים חזרתי עכשיו בגיל 36 והצעתי למתאגרף במשקל שלי שאיש לא מוכן להתחרות איתו, להגיע ולהילחם מולי״.

עכשיו כשהוא רב, כשהוא אב, הוא מצפה לקרב הבא בחייו שכבר זכה לעניין מערוץ ספייק האמריקאי, ואם זה יסכים לצלם את הקרב לפני צאת השבת, נראה את הרב פורמן, ממש בקרוב, חוזר לזירה.