עוף, גוזל: תנו לילד להיכשל - כדי שיצליח

החגים עברו. הלימודים חזרו. וגם המריבות. שוב נציק להם. שוב ננזוף. שוב נטיף. שוב נצעק. שוב נצא מהכלים. שוב לא נבין איך זה קורה לנו. ולמה הם מתנהגים אלינו בצורה כזאת וטורקים מאחוריהם את הדלת.

ניסיתם לחשב פעם כמה שעות ביממה אנחנו יורדים לחייהם? מנדנדים. מטרטרים. מבקרים. פולשים. יושבים להם על הראש. ונכנסים להם לצלחת. פלא שהם מתפוצצים?

"סידרת את החדר?". "הכנת שיעורים?". "למה אתה לא אוכל?". "אולי תניח לטלפון?". "למה אתה לא עוזב את המחשב?". למה לא. להביט על האין. לראות רק את השלילי. לגרום להם להרגיש רע. ולהתפלא אחר כך למה הם נעלבים, מבוישים, כועסים, מתכווצים, מתרחקים מאיתנו ומסתגרים בתוך עצמם. נחשו למה. ובגלל מי.

לעוד טורים של אבישי מתיה

תנו לילדים למצוא את הדרך שלהם בחיים

אם אתם רוצים שהילד שלכם יצליח, תנו לו להיכשל. אם אתם רוצים שיגדל, תפסיקו להקטין אותו. אם אתם רוצים שיהיה עצמאי, תניחו לו לעשות שטויות. אם אתם רוצים שייקח אחריות על עצמו, אז תפסיקו לקחת את האחריות ממנו. ואם אתם רוצים שיהיה מרוצה מעצמו, תהיו קודם כל מרוצים ממנו.

אבל מאיפה שנדע לעשות את זה, אם גדלנו אחרת לגמרי? אם כל מה שידענו הוא לרצות את אבא ואמא - רק שלא ינזפו בנו, יצעקו עלינו או יכו אותנו. הפחד מהתגובה שלהם, לצד הכמיהה לאהבה מצידם, הפכו אותנו לאנשים מרצים.

ואנשים מרצים עושים בגרות, מתגייסים לצבא, נוסעים למזרח, חוזרים לאוניברסיטה, מתחתנים כי כולם עושים את זה, עובדים קשה כדי לקנות דירה כי כולם עושים את זה, ואז, בגיל 30, או 40, או 50, מתעוררים לפתע ומבינים שהכל בלוף. שאלה לא החיים שלהם. הם חשים ריקנות איומה ומרגישים אבודים לגמרי. אין להם מושג מיהם ומה הם רוצים בחיים.

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יידעו מי הם ומה הם רוצים בחיים, עלינו לצאת להם מהחיים ולהניח להם לפתח את עצמם. האחריות שלנו כלפיהם היא בהענקת אחריות ובעידוד לעצמאות: לא הכנת שיעורים? זה באחריותך. לא התכוננת למבחן? זה באחריותך. רוצה להצליח? תשקיע בעצמך, תאמין בעצמך כפי שאנחנו מאמינים בך.

אל תעמידו פנים. תשחררו את עצמכם. ותנו לו לעוף. הוא ייפול. ויתרסק. ויכאב לו. ואתם תהיו שם בשבילו. תלטפו. תחבקו. תגידו לו שהוא יכול. תתנו לו את ברכת הדרך. בסוף הוא יגדל כנפיים. ויעוף למעלה. הוא יהיה מנהיג. בטוח בעצמו. יודע מה טוב לו. מה הוא רוצה מעצמו. תהיה לו בהירות. ושום דבר לא יפחיד אותו, כי אנחנו לא הפחדנו אותו. כי אנחנו כבר לא פוחדים לתת לו. לשחרר אותו. להאמין בו. לשגר אותו אל המרומים.

אמא ואבא, הילד שלכם לא שייך לכם. הוא שייך לעצמו. אתם רק תחנה בדרך שלו. כפי שההורים שלכם היו רק תחנה בחייכם. אם אתם רוצים שהוא יחזור אליכם, תנו לו לצאת. אל תכבלו אותו. אל תחזיקו אותו בכוח. אל תטיפו. ואל תייסרו. אל תרדו עליו. ואל תשפילו. אל תגמדו. אל תאלפו. אל תרסנו. אל תמחקו לו את האישיות.

תנו לו להתווכח. לריב איתכם. לבטא את עצמו. למצוא את הקול שלו. אל תשליכו עליו את מי שאתם. כי הוא לא אתם. הוא הגרסה המשוכללת של מי שאתם הייתם בגילו. הוא נבון מכם, מתוחכם מכם, עמוק ומוצלח הרבה יותר.

למה? כי אתם ההורים שלו. ולא ההורים שלכם. כי לכם יש מודעות. הבנה. אומץ. ותעוזה. הוא כזה, מפני שאתם כאלה. תאמינו בעצמכם, והוא יאמין בעצמו. תאהבו את עצמכם, והוא יאהב את עצמו. תהיו מי שאתם, חשופים, כנים, אמיתיים, אמיצים, והוא יהיה בדיוק מי שהוא, קרוב לעצמו, אוהב את עצמו, מאמין בעצמו, בטוח בעצמו. מאושר.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת