"ג'יזל האדומה" של בוריס אייפמן: מנסה למצוא חן בעיני הקהל

אם אתם אוהבים בלט תיאטרלי, מלודררמטי וראוותני, בו הכל גדול ובוהק ונוצץ, לכו לראות את "ג'יזל האדומה" - דרמת מחול אקספרסיוניסטית אפית כמו שרק בוריס אייפמן יודע לרקוח. יצירה שהקהל לא צריך להתאמץ כדי לאהוב.

להקתו של בוריס אייפמן, או בשמה הרשמי - תיאטרון המחול של סנט-פטרסבורג - מעלה בסיבוב הנוכחי שני מופעי בלט. הראשון, "ג'יזל האדומה", הוא מחווה של אייפמן לרקדנית האגדית אולגה ספסיבצבה, אחת הבלרינות הגדולות של המאה ה-20, אשר הייתה כלואה כמעט שני עשורים בבית חולים לפגועי נפש.

הבלט התיאטרלי של אייפמן, שכבר קנה לו כאן קהל מעריצים נאמן שנופל שדוד לרגליו, הוא תמהיל בין סוגת הבלט הניאו-קלאסי עם מידה גדושה של סגנון אקספרסיוניסטי. הקו הברור העובר דרך כל יצירותיו של אייפמן הוא הקו הספרותי: סיפור שהיצירה נשענת עליו, עטיפה, שם ותפקידים, שביחד הם קרש קפיצה לתפיסת עולמו. ב"ג'יזל האדומה" אייפמן משתמש בביוגרפיה של ספסיבצבה כדי לבחון דרכה את גורלם של אמנים רבים שנאלצו לעזוב את רוסיה וחייהם השתבשו באופן טראגי. ההגירה הכפויה שלה לפריז, ואחר כך לארצות-הברית בימי המהפכה הקומוניסטית, מילאה את חייה בטרגדיות שהובילו בסופו של דבר למותה.

בלט בוריס אייפמן

יחד עם התאורה והתפאורה המושקעת, "ג'יזל האדומה" היא יצירה שתופסת את הצופה מן הרגע הראשון ושואבת אותו פנימה אל תוך הסיפור. על הבמה אין רגע דל, ואייפמן לא מפסיק למצוא צידוקים לשינוע המסה של הרקדנים כדי לבנות פרקים קבוצתיים מורכבים וכמובן - לייצר דרמה גדולה מהחיים. סצינות מחייה של ספסיבצה נושאות אותנו מסטודיו לבלט צחור ורפרפני, למהפכה בולשביקית מסוגננת, נבלעות אל תוך נשפים ברוסיה ומועדוני לילה בפריז.

וככל שהסיפור מתרחק מהעבודה, היא מקבלת תנופה, ואנחנו מתנתקים סוף-סוף מהכפית המושטת להאכיל אותנו. הסוף עם צלצולי הכנסייה והיעלמותה של הבלרינה אל תוך מערכת השתקפויות של מראות, קוצר את התשואות המבוקשות. אז נכון, הרקדנים חזקים והיכולות הטכניות גבוהות, אבל לטעמי, היצירות של אייפמן, יפות ומקצועיות ככל שיהיו, הן מחושבות מידי, שבעות וגדושות ניסיון למצוא חן.

הביקורת התפרסמה במוסף 24 של "ידיעות אחרונות".