שתף קטע נבחר

המלחמה על החיים של המורה שהצילה מאות ילדים

ארבעים שנה היא עבדה כמורה, בטוחה שהעבודה שלה היא העבודה הכי טובה בעולם, בעיקר בזכות הילדים, שעבורם נלחמה. ואז הגיעה המלחמה על חייה, שהיא החליטה שהיא מנצחת בכל מחיר. מרסל מוסרי מספרת את סיפורה

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

  

"כבר שבוע שלא הגעת אל בית הספר", אני אומרת לנער או לנערה שיושבים מולי ומביטה בהבעות פניהם. חלק ישפילו מבט, חלק יורידו דמעה וחלק יחייכו אליי. כל אחד וסיפורו, כל אחד ונעוריו. כבר ארבעים שנה שאני נכנסת אל אותו החדר, עם אותו החלון ועם הנוף המשתקף ממנו שכמעט ולא השתנה.

 

כבר ארבעים שנה שנערים ונערות נכנסים אל חדרי ומספרים לי למה הם לא יכולים להשתלב במסגרת הלימודית, למה גבם לא יכול לסחוב ילקוט ולמה מורתם לא תראה אותם בתקופה הקרובה.

 

חלק, בעיקר אלו שמשפילים את המבט ובוכים, מספרים כי צריכים לעזור בכלכלת הבית, אומרים כי אם לא יילכו לעבוד, לחם לא יהיה. ואם יבחרו לשמוע את צלצול בית הספר, אחר הצהריים ישמעו גם את בטן אחיהם מקרקרת. ויש את החלק השני, אלו המחייכים אליי ואומרים: "בית ספר זה לא בשבילי, אני בשביל חופש אני", עם כאלה, קצת קשה יותר להתמודד.

 

אבל אני מקשיבה להם, גם אם מדברים שטויות, אני גומעת את כל מה שיש להם להגיד לי, לא פעם שולחים יד ומלטפים את פיטי, הכלבה השחורה שלי. מצחיק איך כל המגננות יורדות וכל החומות קורסות כשהיא מלקקת את ידיהם בחיבה והם צוחקים. פתאום, לרגע, הם חוזרים להיות שוב ילדים, וכל תחלואיהם כמו נמחקים מיד.

 

אלו הרגעים שאני מברכת את עבודתי, עוצמת את עיניי ומתפללת, למרות שהסיכוי די קלוש, שאעבוד בה עוד ארבעים שנה. ואם אפשר, גם קצת יותר.

 

לא מוותרת. נלחמת על החיים (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
לא מוותרת. נלחמת על החיים(צילום: shutterstock)

 

החלטתי להילחם על החיים שלי

פיניתי את כוסות הפטל משולחני והבטתי במזכירה שלי. "הייתה לך שיחה ארוכה", אמרה לי.

 

"כן, הילד הזה נכנס לי אל הלב, לא יכלתי לתת לו ללכת מהר, הוא פרק הרבה", השבתי. וניגשתי אל החלון, מביטה בגבו של הנער שעזב כרגע את חדרי עם הבטחות שהבטיח לי ולעצמו לגבי עתידו הלימודי ובכלל. ליטפתי את עורפי, ספק עייפה ספק עמוסה, והרגשתי גוש שלא היה שם קודם לכן, קראתי למזכירתי, הנחתי את ידיה על אותו הגוש והיא אמרה: "אל הרופא, עכשיו, תשאירי לי את המטלות".

 

שעתיים אחר כך ישבתי בבית החולים, מול רופאה עם חיוך יפה. היא שלחה אותי לביופסיה וכמה בדיקות, כשתמו הבדיקות אמרה לי: "מתנחלות אה?",

"מה?" שאלתי, לא הבנתי על מה היא דיברה.

 

"בלוטות הלימפה שלך, בדרך כלל, אצל אדם עם בריאות תקינה, הן מפרקות את עצמן, אצלך העקשניות הקימו התנחלות, רמת החיסון שלך ירדה פלאים, את לא מרגישה שאת חולה יותר? חלשה יותר?", שתקתי, הרופאה הייתה נחמדה, לא רציתי להכנס בדבריה. וגם כשהעלתה על שפתיה את המילה ההיא, ממנה ניסיתי להתחמק, גם אז שתקתי ולא הסגרתי רגש. "CLL", אמרה לי הרופאה. "יש לך סרטן הדם".

 

בדרך הביתה, כשעמדתי בפקק קטן, נזכרתי באמי, מנוחתה עדן. ביקיות הקשה שהייתה מנת חלקם שלה ושל אבי. נזכרתי ביום שהושיבה את כולנו, כל האחים והנכדים, סביב אותו השולחן, אני חושבת שהייתה זו ארוחת שישי, ביקשה מאיתנו להניח את המזלגות ובישרה בקור רוח ראוי להערצה: "שבת שלום, גילו לי סרטן בשד, אני הולכת לבצע כריתה בבית החולים".

 

עוד לפני שאמרנו משהו כבר הוסיפה: "אני מבקשת, מי שרוצה לבכות, להתייפח או לחמול עליי בגוזמה, שיתרחק ממני, החיים קצרים מדי, ואין זמן לרגשות מיותרים".

 

צחקתי לעצמי באוטו, הגברתי את המוסיקה וכששרתי עם ריקי גל את "יש לי חולשה לרקדנים", חשבתי לעצמי שעם גנים כאלה, גם אם יודיעו לי שיש לי עוד שלושה ימים לחיות, אין סיכוי שאבכה.

 

החלטתי להלחם.

--

לפעמים, כשאני עוברת באחד הרחובות של קריית ביאליק, עיר ילדותי, מולדת קטנה ואהובה שלי, אני פוגשת נשים יפות עם עגלות, או גברים גבוהים עם בגדי עבודה, מחויטים או לא. בדרך כלל לא יעצרו לדבר איתי, רק ינידו בראשם וישלחו לי חיוך.

 

אני יודעת כבר מי הם, ואני זוכרת אותם טוב טוב, כל אחד שנכנס אליי לחדר, כל נער פוחז, נערה סוררת, או כאלו שמישהו למעלה לא נתן להם זמן לנעורים ושלח אותם ישר אל הבגרות, נכנסים לראשי ואט אט ללבי, כשאני רואה אותם מסודרים, עצמאיים, בעלי משפחה ועבודה, אני טופחת לעצמי על השכם וממשיכה הלאה. זו התרופה החזקה ביותר, ישר ללב ומשם לכל וריד פנוי.

--

בישרתי למשפחתי, גם אני, באמצע ארוחת שישי, כשאחד מנכדיי יושב עליי ומנסה לשלוף לי את המשקפיים.

 

"CLL זה שם של פוקימון?", שאלה בתי הבכורה וגררה אחריה שובל צחוק. צחקתי גם אני, וכמה אבנים נפלו מהלב, כשראיתי שילדיי לא מתפרקים, שהם לוקחים את זה ברוח ההומור, וכשחיבקו אותי ואמרו שהם שם לכל מה שאצטרך, באה לי גאווה גדולה אל הלב.

 

פעם בחודש, מגיע יאיר, אחי, לאסוף אותי אל בית החולים ויחד אנחנו יושבים במחלקה האונקולוגית ומחכים שאסיים לקבל עירוי של איזו תרופה שמחזקת לי את המערכת החיסונית. בשעות האלה אני צוחקת על יאיר כשאני רואה איך הוא הופך להיות אחות סיעודית של כל המחלקה, מחלק ממתקים לאלו המגיעים לבד, מחזק את הצעירים שנראה לפעמים כי איבדו תקווה ולבסוף מתיישב על ידי, אחותו, ויחד אנחנו מעלים זכרונות מהילדות.

 

"אני גאה בך אחותי", הוא אומר לי בכל פעם, "המחלה מעולם לא תתעורר אצלך, היא תמיד תשאר רדומה, את תראי".

 

"אתה מבטיח יאיר?", אני שואלת לקראת סוף הטיפול.

 

"אני נשבע", מחייך אליי אחי ועיניו נוצצות, ובפניו אני רואה את כל הנערים שהחזרתי אל המוטב, את כל הנערות שנטעתי בהן תקווה, את משפחתי הגדולה, את נכדיי האהובים, ובעיקר, את אמי, זו שלימדה אותי את משמעות החוזק.

 

ורק אז,

אני מרשה לעצמי להוריד דמעה

ומשום מה,

גם היא,

דמעה של אושר.

 

 

 

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

 

שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterskock
התרופה שמחזקת את המערכת החיסונית
צילום: shutterskock
מרסל מוסרי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים