הנה אחד מהרעיונות הנפלאים שלימד מייסד החסידות, רבי ישראל 'בעל שם-טוב': כאשר אדם רואה רע כלשהוא בזולתו, זוהי הוכחה שאותו הרע קיים אצלו עצמו. כדוגמא והמחשה לכך הוא הביא את המראה. אדם המסתכל במראה ורואה פנים מלוכלכות הנשקפות אליו מהמראה, אין זה לכלוך במראה אלא בו.

אכן כך? האם כל דבר שלילי שאני רואה בזולת קיים בי?! אני לא חושב שאני מושלם, אבל מה מכריח לומר שאותו רוע עצמו שאני מזהה אצל השכן, קיים בי בעצמי? האם לא יכול להיות שדווקא בנושא הזה אני בסדר והוא לא?!

ישנו רעיון נוסף של ה'בעל שם-טוב', בסיסי ויסודי מאוד: הוא לימד שכל מה שקורה בעולם, עד לפרט הקטן ביותר, הכול בהשגחה פרטית. שום דבר לא קורה סתם, במקרה. לכל דבר יש סיבה והכל מושגח בהשגחה פרטית צמודה מלמעלה.

על בסיס הרעיון הזה, נוכל להבין את הרעיון בו פתחנו, שהזולת הוא המראה שלנו. לא ייתכן שמלמעלה גרמו לי לראות רע באדם אחר בלי שום סיבה. הסיבה היא בכדי שאני אדע מכך את חסרונותיי שלי, ואוכל לתקן.

תשאלו, למה צריך לעשות דרך עקיפה כל-כך, ולהראות לי את הרע שלי הדורש תיקון – דרך אדם אחר? התשובה היא פשוטה. הפסוק אומר "על כל פשעים תכסה אהבה". אפילו ההתנהגות הגרועה ביותר נעשית לגיטימית ולא-נוראה הודות לאהבה העצמית של האדם המכסה ומחפה על כך.

וזה ממש כך: אתה נמצא בפקקי הבוקר בעיר ואתה קולט רכב שעוקף בצורה לא יפה. אתה מוצא את עצמך ממש כועס על נהג הרכב. למחרת, אתה מתעורר מאוחר מידי בטעות, ויוצא לדרך כשאתה לחוץ פי שניים מכל בוקר. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך עוקף בדיוק באותה צורה שעקף הנהג מאתמול. אך אל דאגה, בתוך פחות משנייה כבר ייכנסו למוחך רעיונות לתירוצים ולהצדקת המעשה...

כשאנחנו רואים דבר רע אצל השני, אנו רואים זאת עם כל הצבע שבדבר, אבל כשמדובר באדם שקרוב אלינו, או בנו עצמנו, הצבע והכותרות נעלמים ואנחנו יודעים למצוא תירוצים והצטדקויות, וכך הדבר הנורא ביותר יכול להיחשב לכלום. לכן נותנים לנו משמים לראות את הדברים הדורשים תיקון בנו – על ידי הזולת. זו תהיה הדרך הבטוחה לכך שנדע ונכיר בחסרונות עצמנו, וכך נוכל לתקן.

אבל רק רגע, לא יכול להיות שאני רואה בו את הרע בשביל לעזור לו לתקן זאת? למה זה חייב להיות הרע שלי דווקא?!

התשובה היא: תלוי מה ואיך אני רואה. יש מי שרואה רע באדם אחר ונהנה מעצם הדיבור על זה (חס ושלום), במצב כזה צריך לדעת שהזולת הוא הראי שלי. לעומת זאת יש מי שמבחין בהתנהגות רעה אצל השני והוא מיד מתחיל לחשוב כיצד הוא יכול לסייע לחברו ולהעמיד אותו בקרן אורה. הוא איננו רואה את הרע שבזולת לכשעצמו, אלא רואה מה המצב הנתון ומה נדרש ממנו לעשות לטובת הזולת.

בפרשת השבוע, אנו קוראים על סיפור לא רגיל, על מקרה שבו נח השתכר ונרדם על מיטתו שבתוך אוהלו, ללא בגדיו. חם בנו רואה מה שקורה, והוא ניגש לספר לאחיו, שם ויפת.

"וייקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערוות אביהם ופניהם אחורנית וערוות אביהם לא ראו".

הכפילות בפסוק בולטת ומוזרה: הפסוק מספר שהם הולכים אחורנית, והסיבה לכך מובנת: הם מעוניינים לשמור על כבוד אביהם, ולא לראותו במצב כזה. ושוב אומר הפסוק שפניהם אחורנית, ומסיים שאת ערוות אביהם לא ראו. נראה שהרעיון של השמירה על צניעות וכבוד אביהם חוזר על עצמו שלוש פעמים!

הרבי מסביר שכאן התורה מדגישה את הרעיון האמור: כאשר רואים משהו לא טוב אצל אדם אחר, ישנם הרואים את הרע בשני לכשעצמו, וישנם שמתמקדים במה שעלינו לתקן ולסייע. וזה ההבדל בין חם, לבין שם ויפת: על חם כתוב וירא את ערוות אביו. הוא ראה את הרע של אביו, לא את מה שמוטל עליו. לעומת זאת אחיו, ראו רק את התפקיד שלהם בעניין, לכסות את אביהם, אבל את ערוות אביהם – לא ראו.

כשאני רואה משהו לא טוב אצל הזולת ואני מזהה בעצמי שזה ממש מכעיס אותי וגורם לי לדבר נגד אותו האדם ומעשיו ועם כל ההתלהבות, כנראה שזה כבר לא דווקא בגלל הרצון שלי לעזור לו, כנראה שאני עצמי צריך לעבוד על העניין הזה.

שבת שלום

מוקדש לעילוי נשמת מרת צביה בת לייב ליום השנה לפטירתה – ג' מרחשוון.