המעז מנצח: פרק מ"גיבורים מלידה"

הספר (בעברית בהוצאת "אחוזת בית", בתרגומה של אסנת הדר), הוא מסע אל ההגדרה הבסיסית של הגבורה האנושית וזו מסופרת דרך אחד האירועים המוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה. באי היווני כרתים ישבה באותם ימים חבורת רועי צאן וחיילים לא-יוצלחים, והגתה רעיון מטורף: לחטוף גנרל גרמני. אף אחד לא העז לעשות זאת לפניהם, ודאי לא באי מבודד שנשלט על ידי עשרות אלפי חיילים גרמנים. איך הם הצליחו להוציא אל הפועל מבצע כזה, בתנאי שטח ומזג אוויר קשים, וללא מזון ושעות שינה מספיקות? מקדוגל מנסה להשיב על כך מתעכב גם על סודות הגוף והנפש של הגיבורים הגדולים בהיסטוריה, סוקר טרנדים בתחומי הכושר והבריאות ובעיקר מראה שגם אנשים רגילים יכולים להיות יוצאי דופן. בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "גיבורים מלידה".

• רוצים לקרוא את "גיבורים מלידה" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

 אתם חייבים להיכנס לראש של "הקַצָב".

תארו לעצמכם שאתם גנרל פרידריך-וילהלם מילֶר, אחד משני המפקדים הגרמנים שהוצבו באי היווני כרתים. היטלר חושד שמשהו איום ונורא עומד לקרות מתחת לאפכם, משהו שעלול לחבל קשות במתקפה הגרמנית, אבל מבחינתכם הכול בשליטה. האי קטן, ולרשותכם עומד כוח אדם עצום. יש לכם 100,000 חיילים מנוסים, מטוסי סיור שחגים מעל ההרים, וספינות שמשגיחות על החופים. הגסטפו מוכן ומזומן לפקודתכם, ואתם מספיק מפחידים כדי שיקראו לכם "הקַצָב". אף אחד לא יעז להתעסק איתכם.

ואז אתם מתעוררים בבוקר אחד, ב-24 באפריל 1944, ומגלים שעמיתכם נעלם. גנרל היינריך קרייפֶּה, המפקד השני על האי, פשוט התפוגג באוויר. אין לכם שום הוכחה שבוצע איזשהו פשע: לא נורו יריות, לא נשפך דם, אין זכר להתכתשות. ומה שמוזר עוד יותר הוא שהגנרל נעלם ממקום קרוב לבירה, מהאזור המאובטח ביותר באי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, זה קרה ממש מתחת לאפם של אנשי הגנרל. וקרייפה לא היה חייל צעצוע; הוא היה טיפוס קשוח שיצא מ"המלחמה הגדולה" - מלחמת העולם הראשונה - עם עיטור צלב הברזל, טיפס בסולם הדרגות ובדיוק הועבר אל האי מהחזית הרוסית. היו לו כוח אבטחה אישי ונהג חמוש, וכן וילה מוקפת כלבי תקיפה, גדרות תיל ועמדות מקלעים.

אז לאן הוא נעלם?

"הקצָב" ידע רק את הפרטים הבאים: קצת אחרי השעה תשע בערב יצא גנרל קרייפה מבסיס הפיקוד שלו ונסע למרכז העיר. זה קרה בשבת, ולכן תנועת הולכי הרגל היתה צפופה מהרגיל. חיילים מחֵילות מצב מרוחקים הוסעו באוטובוסים לביקור בבית הקולנוע, והרחובות המו חיילים משוטטים. הקרנת הסרט בדיוק הסתיימה; "הקצָב" ידע את זה מפני שמאות חיילים ראו את מכונית הסדאן השחורה, עם דגלי הגנרל על הפגוש, מפלסת לה דרך ברחובות.

נהגו של גנרל קרייפה נאלץ לצפור להם שיזוזו, ובשלב כלשהו אפילו פתח את החלון וצעק, "גנרלס ואגן!" - המכונית של הגנרל! קרייפה ישב במושב הנוסע הקדמי, הינהן בראשו והשיב להצדעות. בכל כביש ובכל כיוון הוצבו עמדות ביקורת במרחק של קילומטר זו מזו. מכוניתו של הגנרל חלפה על פני מַטֶה הגסטפו עד שהגיעה אל עמדת הביקורת האחרונה - הפתח הצר שבשער קאנאי. "גוטֶה נאכט," קרא נהגו של הגנרל. הסדאן החליקה מתחת למחסום המתרומם ויצאה מהעיר.

בתחילת הבוקר שלמחרת, התגלתה מכוניתו של הגנרל מחוץ לעיר, במרחק קילומטרים ספורים מרצועת החוף. הגנרל ונהגו נעלמו, וכך גם דגלי העיט שעל הפגוש הקדמי. סביב המכונית נמצאה תפזורת מוזרה של אשפה: ספר של אגתה כריסטי, עטיפת שוקולד חלב של קדבורי, כמה בדלי סיגריות אנגליות מסוג פְּלֶיֶירז, וכומתה ירוקה של הקומנדו הבריטי. על המושב הקדמי היה מונח מכתב. הוא מוען אל "הרשויות הגרמניות בכרתים" והודיע שכוח פשיטה בריטי חטף את קרייפה ולקח אותו מהאי. המכתב נחתם חגיגית בשעווה אדומה ובהטבעת חותם, וכלל הערה עוקצנית קלילה:

צר לנו מאוד שעלינו להשאיר את המכונית היפה הזאת מאחור.

משהו לא הסתדר. הגנרל ודאי נחטף לאחר שיצא מהעיר, אבל מכוניתו נמצאה במרחק עשרים דקות נסיעה בלבד ממרכז העיר. כלומר, בחלון ההזדמנויות הקצר הזה הצליחו החוטפים המסתוריים האלה להציב לו מארב, להשתלט על שני שבויים, לפרק את הגנרל ואת נהגו מנשקם, לעשן חפיסת סיגריות, להתחלק בממתקים, לאבד כובע, להמס שעווה, ומה עוד - לדפדף ברומן של אגאתה כריסטי? מה זאת היתה: חטיפה או חופשה משפחתית? נוסף על כך, רצועת החוף היתה מוארת בזרקורים ומנוטרת על ידי מטוסי סיור. למה שכוח קומנדו מיומן יבחר באזור המאובטח ביותר באי כדי להוציא אל הפועל חטיפה? מאותו החוף היתה סירת המילוט של הכוח נאלצת לשוט צפונה לאורך מאות קילומטרים של מים בשליטה גרמנית, וכך הופכת למטרה ברורה ברגע שהשמש היתה זורחת.

מי שעשה את זה התאמץ מאוד להיראות בריטי להפליא, מחושב מאוד ובשליטה מלאה. אבל "הקצב" לא קנה את זה. הוא היה באמצע מלחמת עולם נוספת בחייו, ולמיטב ידיעתו, מעולם לא היה מקרה שבו גנרל נחטף. פשוט לא היה תקדים לדבר כזה, שום טקטיקה מוכנה מראש, אז החוטפים נאלצו כנראה לאלתר תוך כדי. מה שאומר שבמוקדם או במאוחר הם יטעו וייפלו ישר לידיו. הרי הם כבר עשו טעות חמורה אחת: הם זילזלו קשות ביריבם. "הקצב" לא נפל אפוא בפח שהם טמנו לו, והבין שני דברים:

הם עדיין נמצאים באי, והם נמלטים על נפשם.

2

"אלה שאמיצים דיים להרוג - ייהרגו.

אלא שאמיצים דיים לא להרוג - יחיו."

לאו דזה

בוקר אביבי ב-2012. אני עומד בַּמקום שבו התגלתה מכונית הגנרל, ושואל את עצמי בדיוק את מה ש"הקצב" שאל: לאן הם יכלו ללכת?

הים האגאי משתרע מאחורי. מולי ניצב סבך גבוה של שיחים קוצניים שבקצהו צוק תלול. במרחק נראה הרכס המסולע של הר אִידָה המושלג, ההר הגבוה ביותר ביוון, שחוצה את האי כרתים לשניים כמו גדר הפרדה ענקית. נקודת המילוט האפשרית היחידה נמצאת בחוף הדרומי, אבל הדרך היחידה להגיע לשם כרוכה במעבר פסגה שגובהה 2,400 מטר. הטיפוס על ההר מאתגר ביותר, אז לעשות את זה עם אסיר עוין כשמצוד נרחב מתנהל בעקבותיכם? בלתי אפשרי.

"אה!" צעקה נשמעת מסבך השיחים הקוצניים, ואז יד מורמת לאוויר כאילו היא מנופפת למונית. "בוא אלי."

כריס וייט נשאר נטוע במקומו, זרועו מונפת עדיין כדי שאמצא אותו, ועיניו נעוצות בנקודה כלשהי. אני מכתף את תרמיל הגב שלי ומתחיל לטפס לעברו בקושי, כשקוצים ננעצים בבגדי. אין עוד איש חי שיודע יותר מכריס וייט על מה שקרה לגנרל קרייפה, וזה מוזר, מפני שאין כל סיבה שכריס וייט יֵדע משהו על מה שקרה לגנרל קרייפה. כריס הוא לא אקדמאי ולא היסטוריון צבאי. הוא לא דובר יוונית או גרמנית, וכפציפיסט מושבע הוא לא מתלהב מסיפורי קרבות. בימים, כריס הוא עובד סוציאלי שדואג לרווחתם של קשישים ובעלי מוגבלויות בעיר השלווה אוקספורד. אבל בלילות ובסופי-שבוע הוא נקבר תחת ערֵמה של מפות טופוגרפיות וספרים שאזלו מהדפוס, בצריף עץ קטן שמאחורי הבית הכפרי שלו.

כנהוג אצל בריטים חובבים שמפתחים אובססיה כלשהי, כריס עוסק בעשר השנים האחרונות בפתרון התעלומה שניצבה בפני "הקצב" בבוקר ה-24 באפריל 1944: איך מעלימים גנרל גרמני באי שורץ חיילים גרמנים?

זאת היתה תעלומה קסומה, ולכן כריס התאהב בה. המזימה היתה חצופה להפליא, מנוגדת כל כך להיגיון הנאצי: במקום להשתמש בכוח פראי, הם יערימו על היטלר בתחכום ובתושייה. לא יהיו קליעים, לא יהיו עקבות דם, לא יהיו חפים מפשע שייקלעו לזירה. אם הם יהרגו את הגנרל - זאת תהיה סתם עוד התנקשות בקצין צבא; אבל אם הם לא יהרגו אותו - הם יצליחו להפוך את הקערה על פיה ולזרוע פחד בלב האנשים שהטילו אימה על אירופה. עצם התעלומה ישגע את הנאצים ויערער את ביטחונו של כל חייל: אם רוחות הרפאים האלה יכולות לחטוף מאִי מבוצר את האיש המוגן ביותר - מי יכול להיות מוגן?

אבל חטיפתו של הגנרל היתה רק ההתחלה. "הקצב" השקיע את כל כוחותיו במצוד, והיו לו הרבה כוחות. חיילים פשטו על היערות וסרקו אותם בקפידה, כלבי תקיפה חיפשו אחר עקבות ריח, מטוסי סיור זימזמו בהרים ותיעדו במצלמות שבילי עזים שבהם סיירו מאוחר יותר כוחות רגליים. הגסטפו הציע שוחד ופרסים כספיים, והפעיל את רשת המלשינים מקרב המקומיים. ל"קצב" היה יותר מחייל אחד על כל ארבעה אזרחים, ולכן מערך האבטחה בכרתים היה קפדני יותר מאשר בכלא שמור היטב. וזה אכן מה שכרתים היה: כלא מוקף בים. מלכתחילה לא היה כרתים אי רגיל, לפחות לא בעיני היטלר. הפיהרר ראה בכרתים נקודת מעבר חיונית לאספקה ולמעבר של גייסות גרמניים בדרך לחזית הרוסית, והיטלר התעקש לשמור עליו כעל כספת בבנק. הוא הורה למחוץ כל שמץ של התנגדות על האי באמצעות "אַיינֶה גֶוויסֶה בְּרוּטאליטֵט" - מנה הגונה של ברוטליות.

וכדי להבהיר למה התכוון ב"ברוטליות", הפקיד היטלר את האי בידי הלוחם האגדי שלו, גנרל מילר. מילר, בעל ותק של שבע-עשרה שנה בצבא, זכה בעיטור צלב הברזל על אומץ לב מיוחד בקרב, ונודע בשל אכזריותו בכינוי "הקצב מִכּרתים". יד ימינו של "הקצב" היה סמָל גסטפו בשם פריץ שוברט, גרמני שנולד במזרח התיכון ונודע בכינויו "הטורקי". "הטורקי", שהיה בעל עור שחום ושלט ביוונית ובאנגלית, היטיב להתחזות לרועה מקומי ולהשיג מידע בכיכרות ובבתי קפה כפריים. התכסיס החביב עליו היה ללבוש מדים בריטיים, לשלוף מהצינוק כרתי שנגזר עליו עונש מוות, ולהציע לו את חירותו אם יציג אותו בכפרו כאיש קומנדו בריטי שבא לעזור למחתרת. "הגרמנים היו מיומנים מאוד, וידעו היטב להוליך שולל אנשים ישרים," נזכר אחד הניצולים מכרתים.

אבל אולי הפעם היה זה "הקצב" שהוּלך שולל. אולי החוטפים הגזימו בכוונה עם האשפה סביב מכוניתו של הגנרל, מאחר שרצו לתעתע ב"קצב", לגרום לו לתהות אם הגנרל נמצא עדיין על האי. אולי הם רצו שיפרושׂ את חייליו ברחבי ההרים ויפנה את גבו אל הים רק כדי לגלות מאוחר יותר ש... חיילי בעלות הברית מסתערים על האי. אם כן, אז כל הכבוד - "הקצב" היה חייב להצדיע לעורמתם.

כרתים, אותו אי קטן ומרוחק, עורר בהיטלר חרדה מתמדת. "החשש שיוון וכרתים ייכבשו צץ בינואר 1943," טוען אנטוני ביוור, ההיסטוריון הצבאי הבריטי שאביו שירת בחיל המודיעין במלחמת העולם השנייה. "יותר מכול, פחדו הגרמנים מהתקוממות העורף בכרתים." כוחותיו של היטלר כבר נוצלו כמעט עד תום - הם כבשו יותר מעשר מדינות והיו בעיצומם של קרבות עזים ברחבי רוסיה וצפון אפריקה. דקירה בגב בכרתים היתה עלולה להמיט על היטלר אסון. כך או כך, "הקצב" היה חייב לפתור את הבלגן במהירות. ככל שהיעדרותו של הגנרל תימשך זמן רב יותר, כך ייראה "הקצב" חלש ופגיע יותר - הן בעיני אויביו והן בעיני אנשיו.

ולכן, בצהרי אותו יום, הגה "הקצב" תוכנית ללכוד את העכברים. מטוסיו המריאו חיש קל והמטירו עלונים על הֶרקליון, עיר החוף שתהפוך ברבות הימים לבירת כרתים:

אם הגנרל לא יוחזר בתוך שלושה ימים,

כל הכפרים סביב הרקליון יישרפו עד היסוד.

האוכלוסייה האזרחית תסבול מפעולות התגמול החמורות ביותר.

השעון תיקתק. ל"קצב" היו הרבה חיילים אמיצים; מה שהוא היה צריך זה הרבה אזרחים מפוחדים. "בואו נראה איך הפושעים האלה יסתדרו ברגע שכל תושבי האי יהיו נגדם," הוא אמר לעצמו.

כריס וייט מפריד כמה שיחים זה מזה ומצביע. שביל צר בעפר מוביל דרך הסבך למנהרה נמוכה. זה אולי לא שביל בולט מאוד לעין, אבל זה הדבר הכי טוב שהצלחנו למצוא מאז הבוקר.

"כאן הם עברו," אומר כריס. "בוא."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן