צריך לעשות לא רק לדבר
ערב הגאלה השנים עשר של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, סניף ניו ג'רזי מספרים שניים על הנסיון שלהם עם ישראל ולמה חשוב לתמוך, לדבר, לעשות. לקום ולזעוק חמס.
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, אני שואלת את גדעון דרוקר. הבחור הצעיר שסיים לימודי יחסים בין לאומיים וכלכלה באוניברסיטת ליהיי, והמשיך לשירות צבאי בצנחנים במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ א.ס.ח) עונה ללא היסוס: "אני רוצה לעבוד בעסק המשפחתי ולרשת אותו בעתיד. אני רוצה לעשות הרבה כסף. רוצה שתהיה לי היכולת להשפיע על מצבה של ישראל, לעזור לה. אני רוצה להיות מעורב בעתיד בפוליטיקה, לדברר את ישראל. להיות אקטיביסט. אני חולם להיות שגריר של ישראל. להיות המייקל אורן הבא" כמעט ללא נשימה הוא יורה את כל הרשימה שנבנית כמו גרף עולה מתאים לימינו, ולא נותר אלא להאמין שיש לו תוכניות, והוא ימלא אחר משאלות ליבו.
דרוקר גדל בבית קונסרבטיבי בעיירה וודקליף-לייק בצפון ניו ג'רזי. הבית ציוני, ולמשפחה אין קשר דם בישראל. משפחת דרוקר לא ביקרה בישראל כשגדעון ואחותו היו צעירים. במשך השנים האחרונות הם מצאו את עצמם יוצאים לטיול בישראל שמארגן ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, וביקרו בין השאר גם בבסיסי צה"ל "המדינה פתאום הופכת למוחשית כשאתה פוגש את החיילים שלה" הוא מסביר, ובנוסף הוא יוצא למסע עם 'תגלית' ומגלה את ישראל גם ממשקפת אחרת. המפגשים שלו עם ישראלים בדרך מותירים בו רושם עמוק, והמעשים של האחרונים גורמים לו לקחת החלטה מיד בתום הלימודים לעלות על המטוס בדרך לשירות צבאי והוא כבר בן 20. כל זה קורה בקיץ של "צוק איתן".
אין צורך לפרט עד כמה רגשות ההורים היו מעורבים. "לא חשבתי על האפשרות שאני אהרג בצבא, חשבתי שאני צריך לעשות את הטוב ביותר בדיוק כמו מי שגדל בישראל" הוא חולק בתום של איש צעיר שהגיע לשרת אחר
י הקולג'. לימים ארי ואורנה אייזמן, וילדיהם גדי,שני ומאור מחיפה, שפגש בהם כמעט במקרה, יהפכו להיות המשפחה המאמצת שלו בישראל, והוא יהפוך להיות להם לבן נוסף והמשפחות תתאחדנה כאילו היו משפחה אחת מאז ומתמיד. הוא לא שוכח להזכיר את איקה שוויצר, מדריך הטיולים הראשון שפגש בישראל, שלימים יהפוך ל'דוד' המאמץ שלו, והוא הראשון לפתוח לו צוהר לישראל "הקירבה, הפתיחות של הישראלים, היא משהו מיוחד בעיניי. אני לא חושב שזה קיים בעוד מקום בעולם". דרוקר יהיה אחד האורחים המכובדים בגאלה ה-12 של סניף ארגון ידידי צה"ל בניו ג'רזי, הנודע בכינויו "הסניף של החיילים הבודדים".
כ-6,400 חיילים בודדים משרתים בצה"ל. המספר הזה מורכב מחיילים שאין להם כל קשר עם הוריהם, או לא יכולים להתגורר אצל ההורים ולכן אין להם תא משפחתי מתפקד ותומך או כאלה שהתגוררו אצל משפחת אומנה עד גיל 18. יש גם חיילים בודדים יתומים משני הוריהם. ויש עוד קטגוריה, של חיילים בודדים בשל בחירתם לעלות לישראל בגפם, והוריהם מתגוררים בחו"ל, או שהיגרו לארץ אחרת או שהוריהם יצאו לשליחות לתקופה של חצי שנה ומעלה. כל אלה לובשים מדים ובוחרים לשרת את מדינת ישראל, בכל החיילות, כאחד החיילים. סניף ניו ג'רזי של ה-FIDF בחר לפרוש את חסותו על החיילים הבודדים שמגיעים לשרת את המדינה מעבר לים. אלה שבגילאים צעירים בוחרים לעזוב את המוכר להם, ולעלות על מטוס בדרך לשירות בצה"ל. הם מגיעים מ-80 מדינות בעולם, כ-880 מהם אמריקאים. לחלקם אין משפחה בישראל, הם מגיעים לישראל במסגרות שונות תומכות, ומתחילים מסלול שחלקו ידוע מראש, אבל רובו נמצא רק בדמיון שלהם.
הסטטיסטיקה מראה כי יש רב, בקרב הבנים, שמגיע לחיילות הקרביים בהם האתגר גדול מאוד. חלקם לא מדבר עיברית כשהם עושים את ההחלטה. ה-Boot camp שלהם הוא לא רק טירונות. הוא מורכב מעוד חלקים. חלקם ריגשיים, וחלקם חומריים. את אלה הריגשיים קשה מאוד לצפות, והנסיון מראה שהם צריכים את זריקות האנרגיה החיצוניות כדי שיוכלו לעמוד במה שהם בחרו לעשות. ולא כולם עומדים בעומס.
ערבי ההתרמה בארה"ב הם מבצעים שנתיים מקובלים במטרה לגייס כספים לעמותות. בגאלות הללו משתתפים אנשים שמטרות הארגון מדברות לליבם בד"כ. בהקשר של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, מוצאים בקרב הקהל שמונה מעל 400 אנשים הורים לחיילים בודדים, שולחנות שלמים שלוקחים עליהם חסות בתי כנסת בניו ג'רזי, בתי ספר יהודיים וכמובן הקהל הגדול שסוחפים ראשי הסניף סמי בר-אור, שהיה בעצמו חייל בודד שעלה לשרת בצנחנים היישר מאיראן, יחד עם מייקל גרוס ששרת אף הוא בצנחנים ואבי אורן, איש עסקים מצליח. הערב נותן מענה מכובד לצרכים הקולינריים, ומביא אליו תוכן רלוונטי. השנה הגדילו לעשות וביקשו את בריג'יט גבריאל להיות הדוברת הראשית של הערב.
בריג'יט גבריאל, נוצרייה מארונית שנולדה במארג'-עיון השוכנת צפונית למטולה, נרגשת מאוד לקחת חלק בערב החשוב. גבריאל, עיתונאית, אנטי איסלאמיסטית, אקטיביסטית שלא חוששת להשמיע את קולה בציבור פותחת את השיחה, איך לא, בהצהרה המבעיטה, אך נראה כי הריאלית מאוד, שמה שקורה לאירופה עם המוסלמים הוא רק שידור מקדים למה שיקרה לאמריקה בקרוב. היא קמה ודורשת מאמריקה להיות חזקה מול האיסלאם הקיצוני העולה, ומבקשת מהמנהיגים המוסלמים להבין שאין להם סיכוי מול ישראל, מבקשת שיחליטו ללכת בדרכי שלום. "האיסלאם נשלט ע"י האיסלאם הקיצוני הראדיקלי" קובעת מי שקראה את הקוראן בשפה המקור, את מיין קאמפף ובעיקר קוראת את השטח בהתבסס על ידע רב מאוד שצברה מאז היתה כתבת למזרח התיכון מביניני האומה.
"נכון, הרב לא קיצוניים, אבל הולך אחר הפונדמנטליסטים האיסלאמיים. הם מקבלים הוראות ומבצעים. כמו הנאצים ששרפו יהודים חיים, גם האיסלאם הקיצוני כיום לא מהסס לערוף ראשים ומלמד ילדים צעירים את הדרך. הם ברברים. המוסלמים למדו ממוחמד ערב מותו כי היהודים הם האויבים של אללה וצריך להרוג בהם עד שיגיע יום הדין. מאז הם מקבלים שטיפות מוח" היא מסבירה. מיותר לציין שעם אמירות כאלה שנאמרות ללא היסוס לציבור הרחב, חייה נמצאים בסכנה מתמדת "החיזבאללה רוצה אותי מתה, הארגונים המוסלמים רודפים אותי" היא מספרת מביתה שמקומו לא מפורסם בתקשורת "אני יוצאת רק עם מאבטחים כי אחרת יהרגו אותי". ערב הבחירות היא מצהירה על תמיכתה בטראמפ "הוא לא תלוי בכספים חיצוניים, ולא נתמך ע"י ארגונים שתומכים באיסלאם, הוא טוב לישראל" היא תקוה שיבחר ובקשתה נענית.
אהבתה לישראל נבנתה על חורבות. הסיפור של גבריאל מתחיל במדינה שפעם היתה נוצרית, נאורה, עם כלכלה יציבה, גבולות פתוחים ומוסדות לימוד אקדמיים מהטובים במזרח התיכון. "שלושה גלי הגירה של פלסטינאים מירדן שינו את המפה בשנות השבעים" היא מספרת בעצב "הם התחברו למוסלמים המקומיים, והחלו להלחם בנוצרים. יאסר עראפת הקים בסיס בלבנון כדי לצאת ממנו ולהלחם בישראל. הוא רצה לראות אותם בים. הוא השתמש בדמוקרטיה הלבנונית כדי לבצע את זממו" היא חולקת את הרקע לתחילת הנפילה "ה-11 בספטמבר שלי היה בשנת 1975 כשהפלסטינאים פוצצו את הבית שלי וקברו אותנו תחת ההריסות תוך צעקות 'אללה הוא אכבר'. שהיתי בבית חולים חודשיים וחצי. אביה אמר לה: "בגלל שאנחנו נוצרים המוסלמים מתייחסים אלינו כאל כופרים, הם רוצים להרוג אותנו". בתור ילדה בת 10 זה מה שהפנמתי. נוצרייה שווה מוות". אחרי שנים של ישיבה במקלטים, כשהמוסלמים מכתרים אותם, הם יודעים שהיחידים שחולקים איתם עולם ערכים דומה הם היהודים, ומספר גברים בורחים ממארג' עיון למטולה ומבקשים עזרה מפטרול צבאי. הם נפגשים עם מנהיגים ישראלים ובאותו לילה ישראל מגיעה עם ציוד, אוכל, תרופות ושמיכות כדי לתת תמיכה. ב-1978 הם מקבלים הודעה דרך הרדיו שהלילה יהרגו אותם. הילדה בריג'יט לובשת את בגדי 'יום ראשון' שלה, בגדי הקבורה, ומתכוננת למותה "רציתי למות יפה, ידעתי שלא יהיה מי שיקבור אותי אחרי שישחטו אותי חיה ואני רק בת 13".
אביה מצידו מורה למשפחה שאם זה מה שיקרה בלילה, עליהם לברוח לעבר ישראל ולא להביט לאחור. באותו לילה ישראל נכנסה לדרום לבנון, ב'מבצע ליטני' ימים אחרי הפיגוע שנודע בשם 'אוטובוס הדמים' בכביש החוף, במטרה לפגוע בתשתיות הטרור בדרום לבנון. כך הם שרדו חמש שנים נוספות. "בשלום הגליל אמא שלי נפצעה וטופלה בבית החולים זיו בצפת במשך 22 יום. הימים האלה שינו את חייה". היא למדה על הישראלים, קיבלה תמיכה, ראתה חום ואהבה אמיתיים, מצאה חברים ישראלים. אמהות של חיילים פצועים הגישו לה יד חמה. "בראש שלנו ישראל היתה אויבת. תחת אש למדנו מי באמת בני אדם". כשעזבה את ישראל בגיל 17, נשבעה גבריאל לחזור ולחיות בה.
אמרה ועשתה. בשנת 1984 החלה לעבוד כקריינית של הטלויזיה למזרח התיכון בביניני האומה. היא גרה במבשרת ציון עד שנת 1989. "לא עזבתי את ישראל עד שקברתי את שני הוריי. הם קבורים בהר ציון לצד קיברו של חסיד אומות העולם שהציל יותר מ-1,200 יהודים במלחמת העולם השנייה, אוסקר שינדלר. רציתי בליבי, שביום מן הימים כשיהיו לי ילדים, הם תמיד ירצו לבוא לישראל".
על פעולות הדיברור שלה החלה בריג'יט גבריאל עם פרוץ האינטיפאדה השניה בישראל כשמחבלים מתאבדים ברחובות. גבריאל הרגישה חובה לדבר באופן ישיר ולהביא את העובדות מנקודת הראות שלה, והיא אפילו לא יהודייה "ניסיתי להגייר פעמיים, אבל מסתבר שלא הגעתי בהתמדה לשיעורים ונזרקתי" היא מספרת וצוחקת "אני חושבת שיותר טוב שנשארתי נוצרייה, הדברים שלי עוברים ממקום חזק בהרבה" אומרת מי שעמדה מעל בימת האום ובמשך 13 דקות הנחיתה לאוזני השומעים, מה שהפך אח"כ לויראלי ברשתות החברתיות, את הנאום שלה בזכות ישראל ונגד האיסלאם הקיצוני. גבריאל לא חוסכת שיבטה מאמריקה, וטוענת שזו לא מבינה את האיסלאם הקיצוני כלל ולמה העם כאן צריך לתמוך בישראל ללא לאות. חשוב לה להסביר לאמריקאים שישראל נלחמת באיסלאם הרדיקלי, שכל העולם נלחם בו, קרוב ל-70 שנה, והעולם צריך להבין את זה. האישה שילדה את בנה הראשון בבית החולים משגב לדך בירושלים מספרת בדמעות על הגעגועים שלה למולדתה, ועל הידיעה שלעולם לא תוכל לחזור לשם שוב, וכך גם לא ילדיה.
בריג'יט גבריאל מאמינה במעשים. לצד המעשה הראשון, קבורת הוריה בירושלים, כאמירה ברורה של בטחון במדינת ישראל, היא תומכת בארגונים יהודים רבים. היא חברה בנשות הדסה ותורמת כסף למלגות לחיילים בודדים. "אני מאמינה שמעשים מדברים יותר מדיבורים" היא מצהירה ועושה. היא עומדת בראש ארגון Act for America שחברים בו מעל 300 אלף איש מכל רבדי האוכלוסיה "אין הרבה מוסלמים". היא מצהירה: "אם לא אני אז מי, אם לא עכשיו, אזי מתי".
הגאלה השנתית של סניף ניו ג'רזי תערך ב-21 בנובמבר בשעה 6:30 בערב במלון שרתון בפרסיפני.
לפרטים: 646.274.9646
