שתף קטע נבחר

"אשתי חלתה - ואני הרגשתי שחיי נגמרים"

החיים של דודי נראו כמעט ומושלמים, עד לרגע שבו אשתו, אהבת נעוריו, גילתה שהיא חולה במיאלומה - סרטן הדם. מרסל מוסרי מספרת בכישרון רב את סיפור ההתמודדות שלו עם המציאות החדשה

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור


מעולם לא ביקשתי לי אחים, לא רציתי שום צורך בלחלוק עם מישהו אוכל, בגדים וחדר. אתה יכולים לקרוא לי פרימיטיבי, אגואיסט או מפונק, אבל ביננו, מי כן היה רוצה? גדלתי בבית טורקי עם אמא שאת יופיה ראו למרחקים, לפני שהייתי נרדם הייתה לוחשת לי את כל המחמאות שידעה בעברית, ומשנגמרו לה עברה לטורקית.

 

בבוקר, עוד לפני שהייתי פוקח את עיניי, על יד מיטתי נחה ארוחת בוקר דשנה, בורקס מאפה ידה, סלט מתובל בדיוק, גבינה בולגרית, ביצה ומיץ תפוזים שסחטה מעצי ההדר שבחצר. כששבעתי, שלושה צעדים מהמיטה, נחו לי כבר בגדים מגוהצים לבית הספר, או מדים עוד יותר מגוהצים לצבא, מעט כסף ותיק עם עוד אוכל, לכשאהיה רעב.

 

אמרו לי אתם - מי בכלל היה צריך אחים?

 

לא אשקר, לא פעם השתעשעתי במחשבה שגם אישה אני לא צריך, הרי זה בדיוק כמו אח, ברבות הימים גם איתה אצטרך לחלוק את מנת לחמי ואת פרנסתי, אז ביליתי המון, אבל ללא כל מחויבות. הן היו יפות, חייכניות ובנות גילי, גם הן, כמוני, לא דרשו יותר מדי, רק מסעדה, בר או בילוי נחמד לעת לילה, והסידור היה נוח והחיים נראו טובים.

 

מי ידע אז, כשהייתי בן 20, יפה בלורית ותואר, שיש עוד משהו מעבר לפינוק ולחיי נוחות, משהו אחר, בעל טעם של תשוקה מעורבבת בבניית בית ודפיקות לב מואצות, מי ידע אז שביום מן הימים, קצת לפני גיל 21 תיכנס אל מכוניתי טרמפיסטית בשם רננה, ובתוך עיניה אראה מבט שיגרום לי לוותר מרצון על כל פינוק שהיה מנת חלקי ולאהוב אותה עד הנצח ואחריו?

 

הרגע בו החיים שלי התהפכו על פיהם

לא קל לראות את אשתך, אם ילדיך, אשת סודך, עומדת על יד התבשילים שבישלה לערב החג המתקרב, כשמכתב בידה ופניה חיוורים, לא קל לשאול אותה "רננה, מה קרה יפה שלי?", ולקבל את הבשורה, "מיאלומה, הרופא אמר שיש לי מיאלומה, זה סרטן, דודי".

 

לא קל לעמוד בערב החג, מול כל משפחתה, כשהיא, הקופצנית שלי, זו שמתעוררת עוד לפני התרנגולים, החייכנית והמצחיקה, יושבת מאחורי כשפניה בתוך ידיה - ולבשר להם את הבשורה המרה.

 

לא קל לאחוז לה את היד בעת השתלת מח עצם ולשמוע את המילים: "אני חלשה, קשה לי". לא יודע, אולי הייתי צריך לשלם על ילדותי המפנקת, אולי ההוא שם למעלה, הביט בי ואמר קיבלת הורים טובים, תפקיד טוב בצבא ואחר כך בירכתי את שתי ידיך, כך שבנית קריירה מפוארת והקמת עסק מצליח, אני חייב לגרוע לך ממשהו, כדי שתהיה כאחד האדם.

 

"אבל למה בקמע שלי?", שאלתי את ההוא מלמעלה כשנסעתי על 140 אל בית החולים: "קח לי הכל, אבל לא אותה, אני מתחנן, לא את רננה".

 

תראו, אני לא חולה בסרטן הדם, ואין לי מושג מה הרגשת הכאב, החולשה, העייפות והפחד מהלא נודע. לא אוכל ללמד אתכם על סרטן, את זה תצטרכו לשאול את רננה (אנחנו כרגע בטיול מחוף אל חוף בארה"ב) אבל אתמול, כשלבשה אהובתי שמלה לבנה שקניתי לה ממוכר משופם פה בשוק המקומי, לקחה את ידי וביקשה ממני: "בוא לרוץ איתי על החוף", והתחילה את ריצתה קצת לפניי.

 

אתמול, כשצפיתי במתולתלת הקופצנית שנכנסה למכוניתי לפני 36 שנה ואמרה לי: "מה אתה מסתכל? יאללה קח אותי לבסיס".

 

אתמול, כשפרשה את ידיה ורוח הים עטפה את גופה שנותר נערי (אם כי נוספו עליו כמה צלקות), אתמול, כשהביטה בי ואמרה: "בלעדיך לא הייתי עוברת את זה",

הרגשתי כאילו רק אצלי נמצאת התרופה לסרטן.

 

הרגשתי כאילו אני כל יכול.

כאילו אני אריה, מלך החיות ועם זאת, אשתי היא הלביאה בעלת הכתר הזהוב יותר.

הרגשתי כי יש רק תרופה אחת לסרטן,

ואולי תחלקו עליי

ואולי לא

אבל שם התרופה פשוט עד מאוד

וכשלבכם יתחיל לדפוק

וכשתסכימו לוותר על כל מה שהיה

לטובת כל מה שעוד יהיה,

אולי תקבלו מרשם לאותה התרופה,

ושמה,

היפה מכל שמות - אהבה.

 

בשיתוף העמותות אמ"ן וחליל האור

 

שירות לציבור. מוגש בחסות חברת יאנסן




 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
אהבה שתעזור לעבור את המחלה
צילום: Shutterstock
מרסל מוסרי
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים