"קיץ אלכסנדרוני": הספרות האופטימית חוזרת למדפים

כמו בדיה, כמו זיכרון נוסטלגי מופרך - צורת הדיבור בין הדמויות אמורה להשתלב בקלילות במשחק קלפים, בארוחה, במופע כישרונות משפחתי בסלון. הנטייה להגזמה, הרמז הסנסציוני על חיי הזולת וסודותיו נטולי זדון. שום דבר, בינתיים - לא לב שבור, לא פרידה, לא המרת דת - לא חורג מפרופורציות של רכילות ברוח טובה. תכף המשרת יגיש קפה, ריבה, כפיות. החיים נעימים, יציבים, מבדרים, כימיה האחרונים של עיר הנמל אלכסנדריה, לפני מהפכת הקצינים במצרים, לפני שתתפזר הקהילה היהודית, לפני התפוצצות הבועה.

קיץ אלכסנדרוני. שיבה לילדות אופטימית(צילום: פריץ כהן)

רומן הביכורים של יצחק גורמזאנו גורן, כעת במהדורה חדשה, ראה אור לראשונה ב-1978. הוא מתמקד בשתי משפחות יהודיות, שנפגשות שוב, כמדי קיץ. המשפחה הקהירית מתארחת בבית המשפחה האלכסנדרונית. תערובת העמים, הלשונות והגילים שמאפיינת את הרומן, את הסגנון האפיזודי, הקולאז'י שלו, נעשו לדימוי הייצוגי של אלכסנדריה, בספרות העברית ומחוץ לה. תחנת ביניים. לערבית המצרית, לצרפתית, לאנגלית - לשונם של המקומיים ושל נציגי האימפריות ששלטונן עוד חי או מהדהד במצרים של ראשית שנות ה-50 - לאלו מצטרפת תערובת הלשונות של משפחה יהודית בת שלושה דורות. קצת לדינו, יוונית, טורקית. כל שלטון, כל הגירה משפחתית, משתקפים בדיבור, בפזמון שהסבתות עוד זוכרות, בלהיט מתקתק שאחד הצעירים מזמר מול האורחים בסלון.

האיטלקית היא אמנם אורחת משנית בתערובת הזאת - אבל הספר כולו יוצר רושם של דרמה קומית, נוסטלגית במוצהר, בנוסח 'סינמה פרדיסו'. פתיחת הספר מציגה מעין אלטר אגו של המחבר, שב בדמיונו לדירת ילדותו באלכסנדריה, קובע פגישה מחודשת עם הילד שהיה. גורמזאנו גורן - שמאז פירסם שורת רומנים היסטוריים, ושני ספרי המשך לרומן הביכורים - מציג את המקום, את הנפשות הפועלות דרך עיני הילד, הזוכר־הנזכר, המתעד. העלייה לישראל היא נושא שיחה חוזר. אחיו הבוגרים של הילד כבר שולחים מהקיבוץ מכתבים מצונזרים למשפחה. תקופת המעבר ההיסטורית שעומדת בפתח מקבילה לתקופת מעבר פרטית: גיל ההתבגרות של הילד שייעשה כנראה לסופר. גורמזאנו גורן משתמש בדמותו כמין קופידון סקרן, שמגלה את מסתרי חיי המין, חיי המבוגרים.

בניגוד מרענן לסטנדרט המוכר מהשנים האחרונות אצלנו, השיבה הספרותית אל הילדות, אל ההיסטוריה הטרום־ישראלית, לא מוצגת באופן טראומטי. להפך, 'קיץ אלכסנדרוני' מתייצב מול הקורא בגלוי כיורש הזיכרון, סגנון הדיבור והשקפת העולם של הדמויות. הספד עליז, כמעט לא מלנכולי. דרך עיני ילד־נער מחונך היטב, הקורא מוזמן גם הוא לפענח את הבדיחות, הרמיזות המיניות. "כל רמז קל שבקלים לדבר של זימה", מתאר המחבר את היהודים הצחקניים שלו, בעלי הבית המבסוטים, "משחרר רגשות ויצרים החבויים עמוק־עמוק מתחת למעטה הפאסון".

הספר מחולק לשני חלקים. הראשון סובב סביב שתי התרחשויות שרק נוגעות לרגע באשמה, אבל מיד חוזרות לשגרה המדומה. הניסיונות המיניים הראשונים של הילד, שנראה לרגעים כגיבור הרומן, אך מתגלה כמעין מצלמה אנושית, שבאמצעותה הספר עובר במהירות בין דמויות, בין ביוגרפיות, בין סצנות מייצגות. מה שהיה יכול להפוך לסיפור מעונה על התנסויות הומוסקסואליות בין ילדים - מוצג כאן כהרפתקה לא מזיקה, אסקימו-לימונית. במקביל למשגלים של בני הזקונים במשפחות, גם האחות הבוגרת והאח הבכור, המארחת והמתארח, מנהלים מעין רומן, חיזור טרום־נישואים. ההימנעות מההתחסדות שמאפיינת את החברה המתוארת, או לפחות את הסופר, מונעת מאלה ליצור רושם בוטה וולגרי, למרות הצצות מאחורי הווילון ומתחת לתחתונים, לשכנה ממול, ליאכנע שבאה לשחק קלפים עם סבתא.

החלק השני עובר להתמקד בדמות אבי המשפחה המתארחת. רוכב מקצועי במרוצי סוסים, שנהיה למאמן של בנו הבכור והחתיך. המסתורין סביב דמותו הוא פתח לעלילה שחורגת מהסגנון הריאליסטי והקליל של פתיחת הספר. המספר שב ומדגיש רמזים מטרימים לאירוע טראגי שעומד בפתח (לפעמים באופן ישיר מדי). הגבר המבוגר אינו רק השתקני והמסוגר מבין הדמויות; נדמה שהוא היחיד שאינו מבין שעשוע מהו, ומתייחס למופע הראווה, להימורים, למרוצי הסוסים, כמאבק לחיים ולמוות, בקנה מידה מיתולוגי, גורלי, דתי. מה שהופיע כבדיחה גסה, ולא מופרכת, קודם לכן - המשיכה של רוכבי סוסים לסוסותיהן - הופך לקראת סוף הרומן לחיזיון מיני-אפוקליפטי.

אני נהניתי יותר מהחלקים שקודמים להתפרצות הזאת, מהגישה שוות הנפש לחלקים הכביכול מגונים בחיי אדם, ילדים ומבוגרים כאחד. מעבר להנאה מהספר עצמו - הוצאתו מחדש של הרומן משדרת משהו אופטימי, בריא, נורמלי ביחס לזירת הספרות המקומית. מרתפי ההוצאות עמוסים חומר טוב. לא חייבים לחכות 40 שנה למחקרים אקדמיים, לדיונים פמיניסטיים, מזרחיים, כדי לשלוף מהארכיב ספרים שיש להם מה להציע לקורא עכשווי. מספיקה קצת סקרנות.

"קיץ אלכסנדרוני", יצחק גורמזאנו גורן. הוצאת "עם עובד", 260 עמודים.

הביקורת התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"