שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גי דה מופסן: לכתוב על זנות ברגישות
    קובץ הסיפורים המשובח של גי דה מופסן מצליח להיות חריף ואנרגטי, ועם זאת רגיש ומעודן, גם כשהוא עוסק בנושא רגיש כמו זנות ופערי מעמדות
    נובלה הפותחת את הקובץ הזה, 'כדור שומן', ראתה אור ב־1878 ופירסמה ברבים את שמו של מופסן בן ה־28 - והיא אכן מיטיבה לבטא את הסגולות של הסיפור המופסני. חיוניות וחריפות, שאינן גולשות לסנסציוניות זולה, בצד ביקורת חברתית נוקבת ולעיתים גם תפיסה פילוסופית מקיפה, שאינה פוגמת בהנאה מהסיפור עצמו.

     

    העלילה מתרחשת בזמן מלחמת צרפת־פרוסיה (1870־1871), כשקבוצת אריסטוקרטים ובורגנים צרפתית מכובדת מקבלת היתר מיוחד מהשלטונות הגרמניים לנסוע מהעיר הכבושה רוּאֶן לנמל לה האבר, שנמצא תחת השלטון הצרפתי. אל תוך הכרכרה הדחוסה במכובדים — ולהשלמת המיקרוקוסמוס הצרפתי מכניס אליה מופסן גם נזירות ו"דמוקרט נלהב", אויב הבורגנות והאריסטוקרטיה - מצטרפת גם זונה מקומית לבבית שעל שום עסיסיותה מכונה "כדור שומן".

     

    האתר הדחוס המתגלגל בדרכים מאפשר למופסן להדגיש את רתיעתה של החברה המהוגנת מעמיתתם לנסיעה. זו האחרונה אמנם קונה את ליבם, וליתר דיוק את כרסם, כשהיא חולקת איתם בדרך מהמזונות שהביאה עימה, אלא שאז עוצרים הפרוסים את המרכבה ומתנים את המשך המסע בכך ש"כדור שומן" תעניק מחסדיה לקצין האחראי.

     

     (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    מסיפור העלילה הפשוט הזה רוקח מופסן מטעמים, נוסק לנושאים גדולים כמו לאומיות ויחסי כוח חברתיים. הזונה, מטעמים פטריוטיים, מסרבת לעסקה. הפטריוטיות היא גם, לכאורה, הכוח שמלכד את החבורה הצרפתית הקטנה, ואכן עמיתיה לדרך מתרשמים מהחלטתה ותומכים בה בתחילה ("הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה"). אבל הלכידות הלאומית נסדקת כשהעיכוב מתמשך. האינטרסים האנוכיים מבצבצים בחזרה, ועימם מתגלעים שוב במלוא העוצמה הפערים המעמדיים והחברתיים.

     

    בכלל, כמה מטובי הסיפורים בקובץ עוסקים בזונות. מופסן התמחה בנושא, בספרות כבחיים, התמחות שהובילה גם למותו המוקדם מעגבת בגיל 43 (מותיר

    אחריו 300 סיפורים קצרים ושישה רומנים). יחסו לזונות הומניסטי ואוהד אך לא סנטימנטלי. התיאור שלו אותן מפוכח אך אמפתי, לבטח לא מתנצל. בנובלה ההומוריסטית 'בית טֶלייה' מתוארת מדאם של בית בושת מבוקש בעיירה בנורמנדי, שסוגרת את העסק למשך כמה ימים (לתסכולם של נכבדי העיירה) על מנת להשתתף בטקס הקומוניון של אחייניתה. המדאם ועובדותיה, כאמא אווזה וברווזותיה הססגוניות, מדהימות את העיירה השלווה שאליה הן נוסעות, בטקס שלא יישכח לעולם. בסיפור נוסף, 'מדמואזל פיפי', הגיבורה היא זונה יהודייה פטריוטית שנוקמת את נקמת צרפת הכבושה בקצין גרמני סדיסט.

     

    האֶרוס מעסיק את מופסן בחלק ניכר מסיפוריו, ולא רק ביחס לזנות ולזונות. העניין שלו באהבה מטעין את הסיפורים באנרגיה, אבל יש איזה עידון בסיסי בכתיבה שלו, איזו רגישות גדולה, שמונעת ממנו ליפול לוולגריות. הסיפורים חריפים ומעוררים אך אינם יוצרים תחושה של ניצול הקורא בפנייה ליצריו הבסיסיים, הלא־מעובדים. כך, למשל, בסיפור קצרצר, כשמופסן מספר על פריזאית נשואה שנאפה לראשונה בחייה, הוא מתמקד בזעזוע של האישה מעצמה, האישה שאוהבת את בעלה. כשהוא מספר על צמד חברים איכרים, שהאחד מכר לרעהו את אשתו, המעשה המשוגע מוצג במסגרת עלילה כל כך משעשעת ומפתיעה, שהיסוד הסנסציוני מומתק ליסוד מעורר.

     

    ב'יופי שאין לו תכלית', הסיפור החותם את הקובץ ושהעניק לו את שמו, מופסן אף פורש מטפיזיקה שלמה שרואה באֶרוס האנושי את מותר האדם, את היחלצותו של האדם מהטבע הבהמי והתמקדותו בפעולת הרבייה: "אף על פי כן גילה הגבר את האהבה, מענה די מוצלח לאל הערמומי, והפליא כל כך לקשטה בפיוט, עד שהאישה שוכחת לפעמים שהמגע נכפה עליה. ואלה מבינינו שנבצר מהם להונות את עצמם בהתפייטות, המציאו את תאוות הבשרים ועידנו את הזימה - דרך נוספת ללעוג לאלוהים ולחלוק כבוד, מושחת אמנם, ליופי".

     

    זה קובץ משובח, הכולל גם את 'המחרוזת' המפורסם (שבקריאה נוספת מרשים אף יותר ממה שזכרתי), ומתורגם היטב. לעיתים רחוקות תהיתי על הבחירה במילה כזו או אחרת (נדמה לי, למשל, שלא נכון לתרגם "החבית הזו גדולה כמו טנק" ביצירה מ־1884, כשהטנק עוד לא הומצא), אבל ככלל, יש כאן לבוש עברי מוצלח לסופר מעולה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גי דה מופסן: לכתוב על זנות ברגישות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים