אחד מחסידיו של רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד, נכנס אליו פעם והתאונן בפניו: "רבי, אני נותן צדקה בשפע, עושה מעשי חסד לרוב, אבל אני מרגיש שאני לא מתכוון לזה באמת..."

ענה לו הרבי: "אבל העני שנהנה מכך, נהנה באמת"...

למה אנחנו עושים מעשי חסד? מה גורם לאנשים לעזור לזולת? אז נכון, אחרי הסיפור הזה אנחנו משתכנעים שזה לא משנה, העיקר שעושים מעשי חסד, אבל האמת היא שישנם מצבים מסוימים בהם יהיה משקל חשוב מאוד למקום ממנו נובעת נתינת הצדקה ועשיית החסד שלנו.

אם נחשוב על זה קצת, נגלה שבעצם עשיית חסד יכולה לנבוע משני מקומות שונים בנפש, ואפילו הפוכים לגמרי:

נתאר לעצמנו אדם עשיר מאוד. בדרך כלל, הוא יאהב מאוד לתת לזולת מהעושר שלו. כולנו שומעים מפעם לפעם על עשירים רבים בעולם שנותנים סכומים אדירים לצדקה ולמעשי חסד. אצל אדם כזה, נתינת הצדקה נובעת מהגדולה שלו. הנפש שלו נמצאת במצב של גדולה, וזה גורם לו להרגיש טוב ולחלוק זאת בשמחה עם זולתו.

אך מנגד, ישנו מצב הפוך: זהו אדם שאיננו עשיר כלל, והוא נותן צדקה ועושה מעשי חסד – דווקא מתוך תנועה נפשית של ביטול ושפלות. הוא משוכנע שגם מעט הכסף שיש לו, אינו שייך לו באמת, אלא הופקד בידיו בכדי לחיות ובכדי לתת לאחרים לחיות. ומתוך תנועה נפשית הפוכה זו של ביטול ושפלות, הוא נותן לזולתו ללא הגבלה.

ואתם יודעים מה? זה לפעמים משנה מאוד. אדם שעושה חסד מתוך הגדולה שלו, יכול גם להגיע למצב בו הוא מאושר מהנתינה שלו עצמו, ומתוך רצון לחזור לאותה הרגשה טובה – הוא ידאג לתת שוב, ואף יותר מאשר בנתינה הקודמת.

במקרים מסוימים, יכול להשתלשל מכך מצב בו הנותן מחפש להראות את עושרו ומידותיו הטובות, ומשום כך הוא חוזר ונותן... זוהי גאווה המלובשת במעשה הטוב. הוא אמנם אדם טוב עם רצון וחשק לתת לזולת, אך הוא מאוד מעוניין שכולם יידעו מכך...

אם זהו הבסיס בנפש לעשיית החסד ולנתינת הצדקה, סביר להניח שבמקרה שמעשה החסד לא יוסיפו לשם הטוב שלי, או שהנתינה תהיה על חשבוני, אני פשוט לא אתן.

ולעומת זאת, נחזור אל הנותן הפשוט, שאצלו הבסיס בנפש לנתינת הצדקה היא דווקא הרגשת השפלות שלו, הרי שמבחינתו – לעצמו הוא משאיר את מה שנצרך לו ממש, ואת כל מה שמעבר לכך הוא נותן לזולתו. צדקה שנובעת ממקום כזה בנפש, ניתנת עם כל הלב, גם כאשר זה על חשבון הכיס או השם הטוב שלי... הוא איננו מונע את עצמו מלעשות חסד אף פעם.

ושלא נתבלבל: אין צורך להיות עני חס-ושלום בכדי לתת צדקה מתוך שפלות... הרגשת השפלות היא בנפש, ואפילו העשיר הגדול ביותר יכול לחנך את עצמו לאופן נתינה אמיתי שכזה.

בפרשת השבוע נקרא על אברהם אבינו שהתבטא ואמר: "ואנוכי עפר ואפר". הוא ראה את עצמו כעפר ואפר כלפי זולתו, תכלית הביטול והשפלות. הוא עשה חסד גם כאשר זה עלה לו בנוחות הפרטית שלו...

בשבוע שעבר קראנו על פדיון שבויים אמיץ ונועז מצידו, אך החידוש הגדול הוא שמעבר לעובדה שהוא נתן לאחרים את כל הצריך להם מבחינה גופנית, הוא גם נתן את הרוחניות שלו לאחרים. תארו לעצמכם: אברהם בן 99 שנה, ביום השלישי לאחר ברית המילה שלו (היום השלישי הוא הכואב ביותר), והוא יושב פתח האוהל כחום היום – לא, הוא לא בא להשתזף לאור השמש, אלא - - לחפש אורחים.

כשקוראים קצת בדברי המדרש על פרשתנו, אנחנו מגלים פרטים נוספים ומדהימים על מה שהיה שם: מסתבר שה' נגלה לאברהם, ובעוד הוא שרוי בעיצומו של גילוי ה' אליו, רץ אברהם לקראת שלושה אנשים, עוברי דרך להכניסם לבית. את ה' הוא השאיר לחכות בינתיים...

כן, היה זה אברהם, כנראה היחיד שהבין מה זה גילוי של ה' בכבודו ובעצמו. ולמרות זאת, הוא מניח את ה' לחכות, ורץ אל האורחים. ועבור איזה אורחים הוא היה מסוגל לעשות זאת? עוברי דרך ערביים, המשתחווים לאבק רגליהם... מה לאברהם ולהם? ועוד בשביל זה להניח את ה' לחכות לו?!

אלא שאברהם נתן צדקה ועשה חסד מבלי לערב את ה'אני' במעשה החסד. הוא פשוט הרגיש שלכולם מגיע יותר ממנו. הוא הנחיל לנו שחסד זה לא רק אם אני מקבל כבוד מזה, אלא חסד נובע מתוך הכרה בביטול ובשפלות שלנו.

שבת שלום